איקון היה נחמד מאוד, תודה ששאלתם, אבל ברצוני להתייחס ספציפית לאירוע האחרון בו הייתי, זה שסגר את הכנס "מבעד למראה". איקון TLV עוד ממשיך איזה יום-יומיים, אבל אין לי בו דוכן, אז יש לי הרבה פחות צורך להגיע לאזור הסנימטק שוב.

פאוורפוינט קריוקי הוא רעיון בידורי נחמד מאוד, בוודאי בהשראת Argumental, תוכנית הומור בריטית מוצלחת. הרעיון הוא לקחת בחור ולבקש ממנו להרצות על נושא שקיבל רק ברגע זה, ועל רקע מצגת שאינה קשורה לנושא בשום אופן. אנשים מוזמנים להירשם מראש, ובזמן האירוע הבחור אחראי מגריל שם לכל הרצאה, קורא לבחורה או לבחורה לעלות לבמה, ונותן לו לבחור נושא מרשימה. אז יש לו 2 וחצי דקות לדבר על הנושא, וטוב שלא יותר או פחות מכך.
זה יכול להיות מצחיק לאללה, או שזה יכול להיות פלוף גדול, תלוי ביכולתו של הבחור לבדר קהל.

הנה הבעיה: רוב האנשים לא יודעים לבדר קהל. אבל הם חושבים שהם יודעים, ולכן נרשמים לקריוקי (למה קריוקי?).

היינו כשעה וחצי, יצאנו לפני שנגמר כי כבר היינו עייפים, ומתוך בערך 15 או 18 מרצים, רק שלושה היו באמת מצחיקים: אורי ליפשיץ, אלון גור אריה וזיו קיטרו. היו כמה חצי מצחיקים, אבל בערך מחצית היו פשוט לא מצחיקים או מביכים ממש. בזבוז זמן, פשוט חבל.

אני מציע שני שינויים אפשריים לפורמט, וגם אשלח את ההצעות האלו למארגנים של הקריוקי (למה קריוקי?), שבוודאי ימשיכו לערוך אותו באירועים עתידיים.

1. להפוך את עניין המרצים הגרועים לחלק מהפורמט. למשל, שהקהל יוכל להתחיל לקרוא בוז, או שיהיו שופט או שניים שיוכלו לעצור את המרצה לפני הזמן במידה והוא סתם גרוע. זה פתרון אכזרי לטעמי ואני לא אוהב אותו, אבל גם זה פתרון.

2. לקבוע קאסט של בין 4 ל-6 מנחים מקצועיים, טיפוסים שיודעים לעמוד מול קהל ובעלי חוש הומור, ולתת לכל אחד לעלות פעמיים או שלוש, בסבב שכזה. ככה לפחות יש בקרת איכות, ומובטח שלא נבלה בערך 45 דקות בצפייה במרצים שפשוט לא מצחיקים, ועוד 20 דקות בכאלו שהם רק בינוניים. אני רואה ערך מסויים באפשרות לקרוא לכל אחד לעלות לבמה – הערך הקהילתי – אבל הוא פשוט לא חשוב מספיק, אם זה לא מצחיק מספיק. אחרי ערב אחד כזה, החוויה כבר מעייפת אותי. לא אבוא לעוד אחד, כי אני יודע כמה מצ"וקמק זה עתיד להיות, ואין לי עניין לנבור בבינוניות בחיפוש אחר 3-4 הרצאות מצחיקות. זה לא מצדיק את הזמן שלי.

אנשים שהם הליצנים של קבוצת החברים שלהם אינם בהכרח גם מצחיקים על במה. נדרש ניסיון רב כדי לעמוד מול קהל, כדי ללמוד את הטריקים, כדי לדעת כיצד ולאן למתוח את הדיבור שלך. אורי ליפשיץ השתמש מצוין במצגת שלו, עד שקשה לשכוח את התמונה עם הזרנוק המכוון על הילד; אלון גור אריה השתמש בגאגים ויזואלים מצוינים אחד אחרי השני; זיו הבין שהמצגת שלו מחורבנת וכמעט זנח אותה לחלוטין, משתמש רק בנושא שקיבל ועושה ממנו מטעמים. לכולם יש ניסיון בבידור, בין אם כשה"מ ותיק, במאי והומוריסט ותיק, או… מה שזה לא יהיה שזיו קיטרו עושה. מרצה בכנסים, כך מתקבל הרושם.

אחראי קריוקי נכבדים (באיזה אופן זה קריוקי?), אנא, תפסו לכם קבוצה של מומחים – זה לא קשה בכלל, לפחות בתחום קהילת איקון וסביבתה (אני יכול לזרוק עוד שלושה שמות מומלצים) – ובדרו אותנו היטב בפעם הבאה. או שפשוט אין טעם לבוא שוב.