העונה השנייה של ננסק חביבה עלי יותר מהראשונה, משתי סיבות. ראשית, כי הכתיבה יותר חזקה, יש יותר דמויות, קורים יותר דברים. השניה, שהיא בנויה בסגנון של סטורי-ארק, כך שרוב הפרקים בעונה הם חלק מאותו הסיפור. אני כבר לא זוכר איך בא לי הרעיון להתרחשויות המעט-מורכבות האלו, אבל אני גאה בכך שיצא סיפור שבהחלט רק בננסק אפשר לקבל.
הקונספט של סטורי-ארק יקר לליבי, מאז שנחשפתי אליו לראשונה כמו שצריך עם באפי. ובבילון 5, שאני תמיד שוכח לייחס לה את ההשפעה הזו, אז טוב שעכשיו נזכרתי. אם כי בבאפי זה בכל זאת בולט יותר: סטורי-ארק טוב הוא סיפור רקע של עונה שלמה שמתרחש, באמת, על רקע הפרקים הרגילים. אתה לא מרגיש אותו באמת עד האמצע-סוף – אבל אז, כל מה שקרה בהתחלה, הופך פתאום לרלוונטי ומוסיף למתח, בעיקר בגלל שהוא לא קרה רק עכשיו, אלא כבר לפני יחסית הרבה זמן. בכך גם סטורי-ארק נבדל בעיני ממיני-סדרה: השנייה היא פשוט סיפור אחד שמחולק לפרקים, הראשון הוא עונה של פרקים שרובם עומדים כמעט בפני עצמם, המאוחדים בכל זאת בקו סיפורי גדול. רק בגלל הפרקים הללו החלטתי בכלל לחלק את הסדרה ל-"עונות".
אני חולה על סטורי-ארק, ויום אחד, כשיגיע דונג, הוא ישתמש בזה הרבה. ובקנה מידה שננסק יכול רק לחלום עליו.
העונה הזו גם מראה שעניין המימדיים החלופיים, שמבוססים על ספרים מוכרים ושיטות משחק, נותן המון רקע שאפשר לבנות עליו בקלות, וכך להגיע לסיפור מעניין ומצחיק יותר. אותו פיצ"ר נהדר גם סוגר את הגולל על כל אפשרות להוצאה לאור של הסדרה אי פעם, כמו שאני אומר שוב ושוב לכל מי שמציע, אם כי זה נחמד מצידו. ננסק (טכנית, "גיבור ורע לו") היא בתכלס פאן-פיקשן מקיף למדי, שבניגוד לרוב הפאן-פיקשנים, נמנע כמה שרק אפשר משימוש בדמויות הראשיות של הסיפור המקורי.
העונה הזו גם כוללת את הפרק החביב עלי, שליט קטאן, שהיה הניסיון הראשון לכתיבה בסגנון לא סטנדרטי, וגם משחק הלוח הראשון שניגשתי אליו עם ננסק. בהמשך נגיע לפרק החביב עלי יותר, טליסמניה. משחקי לוח זה מצחיק!
