בהונגריה יש מנהג מעניין: אחת לשנה, בתקופת הסתיו, במשך יום אחד אין מעביר האדם כספים לרעהו. פשוט לא משלמים כספים. הרעיון מאחורי היום הזה נאצל במטרתו: להזכיר לנו את מקומנו במירוץ אחר החומרנות, לתת לנו יום אחד לשבת ולחשוב קצת בשאלה מהו בעצם כסף ואיפה הוא עומד בחיי, ואולי, אפילו, לעודד קצת נתינה בין אנשים.
לפני כמה שנים מצאתי את עצמי בהונגריה ביום אי התשלומים. מאחר ושהיתי בבית מלון, ירדתי בצהריים בחיפוש אחר מסעדה, אבל לא היתה אף מסעדה פתוחה. אם אף אחד לא משלם, למה שיהיו פתוחים? גם הסופרמרקטים היו סגורים, ולמעשה, מקור המזון היחיד שראיתי הוא איזה בחור שמכין משהו כמו סופגניות כאלה בעגלה בפינת רחוב ומחלק אותן חינם אין כסף לעוברים ושבים. חביב מאוד, אבל לא לטעמי.
נאלצתי להסתובב ולחזור למלון, עדיין בוחן את צדי הדרך לאיזה בית עסק שאולי, בכל זאת, יסכים לקבל את הכסף שלי. אומנם הפריעו לי הרעשים מהקיבה, אבל בסך הכל, לא היתה לי סיבה להתלונן בפני ההונגרים – זהו קוריוז מעט מוזר בתרבותם, אומנם, אבל הוא חביב, מטרתו מעניינת, והרי, בוודאי אוכל למצוא במלון מכונת–
מכונת הסנדוויצ'ים היתה סגורה. אפילו לא ידעתי שאפשר לעשות את זה. שלט גדול היה תלוי עליה, מעיד על כך שלרגל יום אי התשלומים, המכונה לא תקבל תשלומים. אבל זה לא מפריע לאף אחד, אמרתי לבחור מאחורי דלפק הקבלה. ואת הכסף אוספים בכל מקרה בסוף השבוע. ואני בכלל לא חבר בקבוצה התרבותית שמציינת את האירוע הזה שלכם. ולמעשה אני די רעב, תודה רבה, ולא איכפת לי אם אתם כולכם החלטתם, דה-פקטו, לצום ליום אחד.
"אני דווקא מכין שניצלים וסלט תפוחי אדמה." אמר לי הבחור בדלפק, אבל בהונגרית, שהיא שפה קשה מאוד, אז לא הבנתי. זעפתי עליו בכל מקרה.
עליתי חזרה לחדר שלי, הוצאתי את הארנק מהכיס וזרקתי על המיטה. למה בעצם לקחתי אותו, מי יודע. נקישה על הדלת הקימה אותי ממרבצי. "סלח לי," אמר השכן מהחדר ממול, "שמעתי את המטבעות שלך מצלצלים בארנק, וזה לא מנומס ביום אי התשלומים. אבקש שתשמור על התשלומים שלך בשקט."
"אתה מבין שרעש של מטבעות הוא פחות או יותר אוטומטי, כן?" אמרתי. "כמו פאקינג טלפון. כמו רעש רקע של טלוויזיה. גם ביום יום מדובר ברעשים כל כך שוליים, שזה נחשב חצוף בכלל להעלות את עובדת קיומם."
"אבל היום הוא יום מיוחד." אמר האיש, מלא קדושה. "היום נהוג לשים לב במיוחד".
"אתה בכלל לא מהונגריה." אמרתי לאורח.
"אבל אני מכבד את מנהגיהם של המקומיים, גם אם אני לא מתחבר אליהם בשום צורה בכלל. מה איכפת לך, רק יום אחד בשנה –"
טרקתי לו את הדלת בפרצוף ואני מקווה ששברתי לו את האף.
שעת הטיסה שלי הלכה והתקרבה, אז ארזתי את חפצי וירדתי אל הלובי. ניגשתי לכספומט כדי להוציא כסף, שאוכל להגיע לשדה התעופה. כן כן, אני יודע, העמלה תהרוג אותי, אבל תוותרו לי בשביל האלגוריה. הכספומט דווקא עבד! יאי! עבד מספיק טוב כדי להסביר לי שהוא אינו נותן כסף ביום התשלומים. למעשה, אפילו את היתרה שלי אני לא יכול לראות.
אבל אני צריך את הכסף כדי לשלם למונית, אמרתי למכשיר האילם. זה בסדר, הגיב המכשיר בטלפתיה, בכל מקרה אין מוניות היום. אתה לא הולך לשום מקום. אבל זה שירות בסיסי, אמרתי למכשיר. אבל הוא עולה כסף, אמר המכשיר, אתה אמור לשבת ולהרהר בכך. אני רוצה הביתה, אמרתי למכשיר, לא להרהר. למה אתה כל כך אנטי? גער בי המכשיר. למה אתה לא מתחשב ברגשות אי-התשלומניים? למה כל הארס והזעם הזה? כי אני רוצה פאקיגג להגיע הביתה, דפקתי את אגרופי בצג, בכל יום אחר בשנה זה נחשב כמובן מאליו! אבל היום הוא יום מיוחד, הסביר המכשיר. לחצתי על כל הכפתורים כדי לעשות לו דווקא. לא בשבילי! הוא לא מעניין אותי! המכשיר צקצק בלשונו הוירטואלית. ובכן, הוא צריך לעניין אותך.
אני די בטוח שקוראים לזה כפייה תרבותית, אמרתי למכשיר, אבל הוא התחיל להסביר לי שאני צריך להתחבר למקורות הצרכניים שלי, ולא עניין אותו שאמרתי לו שאני לא מגדיר את עצמי כצרכן, ובכל מקרה, למה לעזאזל הוא חושב שזה נכון לדחוף אותי לתוך תמונת העולם שלו.
כי אתה בהונגריה, הוא אמר.
לא להרבה זמן, בקצב הזה. אמרתי לו.
פה כולם חושבים אותו דבר ומתנהגים אותו דבר ויש להם אותה ראיית עולם. הוא אמר.
…אני בספק רב מאוד. אמרתי לו.
ובכן, ככה ראוי שיהיה. הוא אמר.
בעטתי בו.
בערב התפוגג איסור התשלומים כמו היה חלום מוזר, ויכולתי לנסוע לשדה התעופה, תודה באמת. לפני שיצאתי, הספקתי לשמוע שבשנה הבאה, כדי להיות אקסטרא-אי-תשלומיים, ינתקו את כל השירותים מבוססי המנויים במהלך היום המכובד הזה, וכך לא יהיה גם אינטרנט או טלוויזיה בכבלים. חשמל ומים כן יהיו, הרי אלו תשלומים של סוף החודש, כך שהשירותים הבסיסיים עובדים.
בתור מי שממש לא מעניין אותו יום אי התשלומים הזה, אני ממש לא רוצה לאבד את כל השירותים המהותיים לחיי, ואת כל האפשרויות שאני מצפה לקבל כאזרח בעולם המודרני – לא פרטי מותרות מופרזים, אלא כל אותן זכויות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן בכל יום ויום. למשל, להגיע ממקום א' למקום ב'.
אה, חוץ מהמים והחשמל, אותם אני לא אאבד. אני כנראה אמור להודות לממשל על כך שהסכים לוותר לי על זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלי. (ולקבל בהבנה את החלטתו לחסל את כל הזכויות המעט פחות בסיסיות. אבל זה בסדר, זה רק ליום, מה איכפת לך, תתחשב.)
אז כמה טוב שאוכל להמנע בעתיד מטיסה להונגריה בזמן הזה, וכך לא אצטרך לעבור עוד יום אי תשלומים.
ואז חזרתי הביתה, ישר ליום כיפור.
נ.ב.
מלבד השפה המזעזעת, הונגריה לא באמת ככה. אם כי קר שם ויש נקניקי סוסים.
