בשנה שעברה סיכמתי בנקודות. השנה – אסכם בנקודות.
1. זהו הכנס האחרון בו אהיה בשנים הקרובות (כנראה), ולכן, כמה טוב שהיה זה ביגור מצוין. אחרי שנים ארוכות של ביגורים meh, ביגור 2012 היה הצלחה גדולה, במובן הכי חשוב – כולם נורא נהנו.
2. עוד לפני טקטיקה, שמעתי על גישת "שלושת ה-L" בתחום השיווק. במהלך עיסוקי עם החנות, העניין הזה הלך והתבהר בראשי. בביגורים שונים שמתי לב לכך. אבל כעת, עם הביגור הזה, העובדה המוצקה הכתה בי במלוא העוצמה לעולמי עד: שום דבר, שום דבר בכלל, לא חשוב יותר מאשר המיקום.
עוצמת ההוכחה הזו מתחזקת בעיקר בגלל הניגוד העז שבין הצלחתו של ביגור, לבין הרושם שהיה לי כלפיו עד ליום ראשון הזה. מזה חודשים הלכתי וקיבלתי את התחושה שביגור הולך ומתארגן באופן, סלחו לי, איום ונורא. אינני רוצה לנקוב בשמות ואני גם לא מרגיש צורך – הכנס בכללותו, ולא איכפת לי כרגע מי מאחוריו, כשל במגוון דרכים בהכנת עצמו. וכשל יותר מבשנים קודמות.
עדכון: הובאו בפני נקודות נכונות, לגבי הכשלים של שנים קודמות. שכחתי עד כמה כשלים היו שם! כאילו לא קראתי את הסיכום הקודם של עצמי. כנראה שבגלל שהייתי מעורב יותר השנה, ראיתי יותר, אז היה נראה שיש יותר כשלים לעומת שנים קודמות. אז אני חוזר בי מהצהרתי הזו – בואו נסתכל על הביגור הזה בפני עצמו, כממשיך סדרת כשלים בקו ישר, לא בקו עולה. (גם התנצלות, וגם ארבע פעמים המילה "כשלים". דו פרצופי!)
אשמור את עיקרי הביקורות שלי לפגישת העמותה שבוודאי תערך מתישהו בקרוב לסיכום ביגור, או לפורומים הפרטיים של העמותה, שוב, כי אינני רוצה להפנות אצבעות וזאת לא הכוונה. אבל בתור מי שניסה להרים פרויקט גדול – שיתוף הפעולה עם רומ"ח, שכלל כשמונה אירועים שונים – וכמי שגם היה חבר בצוות (טכנית, הייתי אחראי אתר או משהו), ולכן ראה את הכנס מכאן ומכאן, קבלו את אמירתי המתומצתת הזו: מכל מה שראיתי, הכנס היה מאורגן באופן איום ונורא.
אבל המיקום היה פנטסטי.
אני לא מתכוון ספציפית למודיעין. אם כי, כבר מהרגע הראשון, הייתי לגמרי בעד מודיעין, כי היא לא באמת רחוקה מהמרכז, ויש שם פוטנציאל להשיג מקום טוב ובעלות נמוכה יותר מהמקומות הרעים שנמצאו עד כה בתל-אביב. כמי שחיפש כמה וכמה מקומות לכנסים בשנים האחרונות, אני מודע לכך שת"א יקרה נורא, ולא באמת מציעה מקומות טובים לכנסים.
אני מתכוון ספציפית לבית הספר הדמוקרטי שבו נערך הכנס. היה זה ערן מולוט ממנו שמעתי את זה לראשונה – הבעיה עם הביגורים שאחרי כפר בתיה, היא שלא היה מקום מרכזי אחד שבו עברו כולם. הרחבה המרכזית הזו, היא ורק היא מה שנתן לביגור את התחושה של קהילת שחקנים, שהיא הרכיב המרכזי בביגור מוצלח. בית הספר היה מקום קטן, כך שלא היתה ברירה אלא לראות אנשים כל הזמן בדרך ממקום למקום, אבל עם הרבה חדרים, כך שהיה מקום לכל המשחקים. הבנתי שהיתה בעיית הד בחדרים, אבל בקושי הרצתי בהם, אז איני מכיר בכך אישית.
3. כסתירה נוספת לאמירתי הקודמת, במהלך הכנס עצמו, צוות ההפקה עשה עבודה סבבה. לפחות מבחינתי – אבל בהתחשב בכך שהרצתי איזה 8 דברים, כאמור, והיה לי מתחם משלי, והשתתפתי בשני אירועים מורכבים, ראיתי לא מעט. בוודאי, היו כשלים, בעיקר של הצבת משחקים. מישהו לא ממש ידע איפה לשים מה, ומתי. הדוגמא הבולטת ביותר היא הישרדות המנחים, שבבוקר האירוע הוקדמה לפתע בשעה, ולמרות שזה אירוע מורכב, החדר בו התרחש הכיל אירוע אחר ממש עד לרגע התחלת ההישרדות, מבלי לאפשר זמן להצבת כיסאות.
עם זאת, התקלות שנפלו עלי תופעלו היטב, והצוות שיתף פעולה בלי לעשות צרות, או עיכובים מיותרים. כשאיבדתי שני מנחים לאחת ההרצות של פטיש המלחמה, הצלחנו לסגור את ההרשמה לפני כן, לסנן מוקדם שחקנים שעוד לא שילמו על האירוע, ובכך לצמצם בכמות הנוכחים תוך כדי צמצום נזקים למינימום. לא עשו לי צרות במתחם רומ"ח – וכמי שעבר לא מעט אייקונים, זה לא מובן מאליו שהצוות לא עושה לך צרות. אך מעל הכל עלי לשבח את אחראית המשחקים אפי, שבכלל לא משחקת, זה הכנס הראשון שלה, ובכל זאת היתה זמינה באופן רציף כל הכנס, תמיד במצב רוח ידידותי, מגיעה עד אלי כדי לשאול אם הכל בסדר כל סבב מחדש, ומתפעלת כל תקלה וצרה שדווחה לה, ומיד. מבחינתי, היא אחד מכוכבי הכנס, ולפי התשואות בטקס הסיום, נדמה שצוות ההפקה הכיר בחשיבותה (לצד אחרים, כמובן; אני לא מבקש לזלזל בחשיבותם של שאר אחראי ההפקה וכוח האדם, בעיקר פלאוט וקובל, אך מטבע הדברים היתה לי הרבה פחות השקה איתם. בין היתר, כי אפי תפקדה היטב).
4. חדר המשחקים היה הצלחה גדולה כל כך, עד שבפעם הבאה משחקי לוח צריכים להפוך לחלק מרכזי מהכנס. הם כבר עכשיו חלק מרכזי מהכנס: כ-25 איש היו בחדר משחקי הלוח לאורך כל שעות הכנס, בוקר עד לילה, וטחנו משחקים כאילו אין מחר. ואז גם מחר הם טחנו משחקים, מסתבר. שחקני ביגור הצביעו ברגליים: כשיש זמן, הולכים לשחק. ישנם כמה וכמה אנשים שהגיעו רק בשביל אזור המשחקים (ועוד כמה שהגיעו רק בשביל טורניר הקטאן שנערך בו).
ספריית ההשאלה היתה קטנה מדי, וזה לא הפריע לאף אחד, והמוני אנשים הביאו משחקים מהבית בכל מקרה, וכמובן תודה רבה ל-MIB של סטיב ג'קסון גיימז, ולג'וש ספציפית, שיש לצד השולחן שלו (שלו ורק שלו! קח שולחן אחר!) ללא הפסקה, ואני לא זוכר שהלך בכלל לשירותים.
ביגור צריך עוד התייחסות למשחקי לוח, וחדר משחקים גדול לפחות פי שתיים. אני מקבל את הרושם שזה לא משנה כמה גדול הוא יהיה, הוא יתמלא. באי ביגור רעבים למשחקים, והאמת היא שלא ממש משנה להם אם זה משחק לוח או תפקידים. הו, כן, בטח, הם באים בשביל משחקי התפקידים – אבל מספיק סבב אחד מדי פעם ככה. את שאר הזמן אפשר לבלות במשחקי לוח, עם חברים, ולהכיר משחקי לוח חדשים, וגם חברים. תחושת הקהילה בחדר הזה היתה אדירה.
יש לי כמה מחשבות לגבי משחקי לוח בביגורים הבאים, אבל מעל הכל, צריך חדר יותר גדול.
5. פטיש המלחמה היא אחלה שיטה, וההרפתקאות שכתבנו לה הן יופי של הרפתקאות. וגם, עשרות השחקנים שעברו דרכנו הם אחלה שחקנים, אבל בזה יש לי פחות שליטה. הרצתי סה"כ 3 סבבים של פטיש המלחמה, עם עוד 4 הרצות של אחרים, אז בסה"כ 7 שולחנות של חמישה שחקנים מלאים כולם (מלבד שניים, אבל בסוף הרצנו לשישה, אז זה מתקזז), ובמהלך הכנס היה ביקוש לעוד, והיו עוד נרשמים מלכתחילה, אבל כאמור איבדנו מנחים. למעשה, את חלקם לא ממש גייסנו מלכתחילה, אבל כאמור, לא נרחיב בענייני הכשלים שלפני הכנס.
עכשיו, זה לא חדש שהיא אחלה שיטה. אני חושב שהיא אחלה שיטה כבר הרבה זמן. אבל אני שמח שעכשיו עוד כמה עשרות אנשים מכירים אותה וחושבים שהיא אחלה שיטה, וגם שהצלחתי להריץ אותה שלוש פעמים ברצף, לצד אירועים אחרים שעשיתי, ותמיד באותו המרץ, וזה לא מובן מאליו. זה נעשה עוד יותר בולט בכך שרק במהלך ההרצה השלישית הבנתי שבעצם לא היתה לי ירידת מתח עד אותו רגע. אומנם זה לא רק בזכות השיטה – גם העובדה שההרפתקאות היו מוכרות לי מאוד עזרה – אבל עדיין.
6. יש לי תלונות על ההנחייה האולימפית, אבל הן כולן פונות כלפי. כמו בפעם הקודמת, הארגון היה טוב והאירוע זרם יפה. הבעיה שלי היא עם הציפיות.
כשאני בא להשתתף, ההשקפה שלי מבוססת על ה-Iron GM, האירוע שהיווה השראה להנחיה האולימפית. בקצרה, המנחים מקבלים שלושה אלמנטים ועליהם לכתוב הרפתקת Pathfinder המשלבת את האלמנטים האלו, בתוך שעה. בינתיים השחקנים יוצרים דמויות, ואז יושבים ומשחקים כמה שעות. ניתן להחליף לשיטה אחרת, במידה וכל השחקנים מסכימים לכך.
ההבדל הבולט, לכאורה, בין Iron GM לבין ההנחייה האולימפית, הוא שבמהדורה העברית לא צריך להשתמש בשיטה, בגלל ששיטות זה כל כך לא מיינסטרימי בקרב קהל השחקנים (וזאת למרות שכולם מכירים מו"ד – אפשר היה להריץ במו"ד בסיסי כלשהו, ק20 + תוסף, אבל התחושה היא שהקהל לא מצפה לשיטה, בהיותו חלק מקהל הכנסים בארץ. ציפיה שלדעתי ניתן לשנות). עם זאת, אחרי ההתנסות הפעם, אני חושב שההבדל הבולט יותר הוא שבארץ, בין היתר בגלל שלא משחקים עם שיטה, בתכל'ס המנחים לא מתבקשים לכתוב הרפתקה, ולכן ישנם מנחים שכותבים חד"פ.
שלושת האלמנטים שקיבלנו הפעם היו מכרז, מרדף ומוצר, כאשר המוצר היה שונה עבור כל אחד (אני קיבלתי הולו-קוביה). בעיני, האתגר הוא לכתוב הרפתקה מעניינת הכוללת את האלמנטים האלו, ואז להריץ אותה באופן מעניין. בעיני כמה מנחים אחרים, האתגר הוא לבנות חוויה משחקית – שבמקרים מסוימים נושקת לגבולות ההגדרה של משחק תפקידים שולחני, ונוגעת כבר בכתיבה יצירתית – על בסיס שלושת האלמנטים. כך למשל, המנחה המנצח הפעם, מיכאל גורודין, הפך את המכרז למרכזה של המכאניקה בה השתמש כדי לערוך החלטות. המנחה במקום השלישי, טלי הלוי, נתנה לשחקנים סיטואציה בה התבקשו להמציא מוצרים עבור החברה שלהם, המשתתפת במכרז.
שום דבר מהדברים האלו אינו רע – אבל הוא לא הרפתקה, הוא משחק חד"פ כנסי. שגם זה לא רע – אבל זה לא מה שאני ציפיתי, תכננתי עבורו, או שניתן להשוותו (באמצעות גליונות הציונים של השחקנים והשופטים) למה שאני עשיתי. אלו פשוט דברים שונים. אין זה פלא שהציון שמקבלים המנחים שרק בונים ומריצים הרפתקה – וזה רובם – נמוך מהציון של מי שבונה חד"פ מפואר ויצירתי. אבל האם התבקשנו לכתוב חד"פ מפואר ויצירתי? אם התשובה אינה ברורה, כן או לא, אנחנו בבעיה. מה הטעם באשליית התחרות (שמלכתחילה כולנו מסכימים שאינה בדיוק מדויקת, כמובן), אם אנחנו לא משחקים בכלל באותו תחום? איך אפשר למדוד את מה שאני עשיתי לעומת מה שעשה גורודין? אין שום דימיון בין הדברים. הרוח הספורטיבית, שהיא בעצם הדבר שמניע את כולנו כאן, מנחים ושחקנים כאחד, דורשת, במינימום, שלפחות התחרות תהיה באותו מסלול ריצה.
את עניין הציפיות הזה חשוב מאוד להבהיר אחת ולתמיד לפני ההנחיה האולימפית הבאה. לא שאהיה בארץ להשתתף בה – אבל אני לא היחיד שמגיע עם הנחות. אני פשוט מריץ באופן כיפי, אני לא מנסה לעשות חוויות מופלאות ומדהימות. אם אנחנו נבחנים בעצם על יכולות בניית חוויה (ולא הרפתקה) ודרמה, ראוי שהמנחים הנרשמים ידעו זאת, וראוי שהדבר יובלט באופן ברור יותר בפרסומים מראש ולשחקנים שמשתתפים.
ב-Iron GM, הציפיות של השחקנים, שהם באו לבחון את ההרפתקה שכתב המנחה, מביאות לאיזון בשיפוט שלהם על פני השולחנות. אצלנו, הציפיות של השחקנים לקבל חוויה כלשהי, מערערים על היכולת לשפוט שום דבר מלבד, בתכל'ס, כמה מפעים ומדהים אותם המנחה במהלך המשחק. אני לא מפעים ומדהים – מדי פעם אני אוהב לדבר בקולות מצחיקים – ואישית אני גם חושב שיותר מעניין לבדוק כמה ההרפתקה שלי יציבה, וכמה אני טוב באלתור – במסגרת העלילה שתכננתי, לא כמו בתיאטרון אימפרוב. בעיני זה יותר מעניין ותחרותי, אבל הי, אני גם אוהב שיטות, וכנראה שאני במיעוט (אני לא, אבל בהזדמנות אחרת). אבל לכאן או לכאן, הדברים צריכים להיות ברורים לכולם, וצריך להחליט על סגנון אחד.
כמו כן, יש להחליט סופית, ולאכוף, את עניין הפרופים. או שכן, ואז ראוי שכולם יביאו, או שלא, ואז ראוי שאף אחד לא יביא. לפרופים יש עוצמה גדולה, התחושה של השחקן שהשקיעו בו – וכל הרעיון הוא שההשקעה היא של שעה בלבד, אנחנו נבחנים על יכולתנו לעשות משהו מרשים בשעה ובזמן ההרצה. לא בבית, לפני כן.
אני מאוד אוהב את ההנחייה האולימפית, האירוע הכי מעניין שיש כיום בארץ – אבל כדי שישאר כזה, ולא יהפוך לאירוע בידורי נטו כדוגמת השרדות המנחים (והוא לא יכול – רובו הגדול לא מתרחש למול קהל), הוא חייב לתת רושם ספורטיבי, וחייב קווים מנחים יותר ברורים, שחייבים להיאכף.
7. הישרדות המנחים היתה הצלחה גדולה. למרות שזו הפעם הראשונה, ולמרות תקלות ארגוניות קלות וכבדות באותו היום, האירוע זרם יפה והיה מאוד מצחיק ומאוד מוצלח.
עם זאת, גם כאן יש לי הערת ציפיות קשה. הנה התכנון כפי שנאמר במקור, שגם תואם מאוד לרושם שקיבלתי מטלי – המארגנת המופלאה – כבר כשהעלתה את הרעיון באייקון השנה. "הרעיון על רגל אחת: למלא אודיטוריום בקהל ולשים על במה מספר מנחים מוצלחים עם יכולות אילתור טובות, ומספר שחקנים שתולים ומאתגרים." … "יהיו אתגרים שהקהל ירצה לראות מנחים מתמודדים איתם. לדוגמא שחקן שמשתלט על המשחק; הנחייה בזוגות כשלכל אחד יש מגבלה לשונית כלשהי; הנחייה מתחלפת כאשר צריך להיכנס לנעלי המנחה הקודם ולהמשיך את העלילה ובו בזמן להקשות על המנחה הבא. זה בערך הכיוון."
כך שציפיתי להנחיה המאתגרת את יכולות האילתור. למעשה, היה זה מופע אילתור באווירה של מנחי משחקי תפקידים. בעיני רוחי ראיתי שולחן על במה, עם שחקנים, ומנחה שממש מריץ להם משחק – ומדי פעם צריכים להתמודד עם דברים, והמנחים מתחלפים, ודברים שכאלו. הייתי צריך לקרוא את המיילים המוקדמים יותר לעומק, ולהבין שדברים הולכים לכיוון שונה כבר כשדיברו על כיסאות בחצי גורן, ואזור רחב לתנועה. האתגרים, אגב, היו מצויינים, כמעט כל אחד מהם ראוי לשימור לפעם הבאה, אם כי, כאמור, למרות שמם הם לא באמת היו אתגרי הנחיה, אלא אתגרי אילתור באופי של הנחיה.
אף אחד לא יהיה המום לגלות שחביבי הקהל – ובצדק גמור! – היו אורי ליפשיץ ומיכאל גורודין, הראשון שחקן אימפרוב חצי מקצועי והשני שחקן במה בחצי ממקצועו (ומורה למתמטיקה בחצי השני, שילוב מנצח). ושניהם זוכי שתי ההנחיות האולימפיות האחרונות, ושוב, לא בהפתעה – ראו את הערתי הקודמת.
ואין לי בעיה עם זה, לדעתי זהו כיוון מצויין לאירוע – רק שבפעם הבאה לא אשתתף בו, שכן אני לא משהו באימפרוב, וכישורי ההנחייה שלי ממש לא רלוונטיים למה שקרה שם. בעיה נוספת שאני רואה היא שאין הרבה אורי ליפשיץ ומיכאל גורודין בקהילה, ובהנחה שכמוני, גם איתי ויאיר לא יגיעו בפעם הבאה – ואני לא רואה למה שיגיעו, אם האירוע ישמור על האופי הנוכחי – לא יהיה קל למצוא ולהביא עוד מאלתרים כמותם. אבל אם יצליחו, זה יהיה אירוע נהדר, וראוי גם לשמור על תזמונו הנוכחי, בסוף הכנס.
8. לא הספקתי ללכת לאף אחת מההרצאות החינמיות ודווקא חלקן נראו מעניינות. קיבלתי את הרושם שלא הרבה אנשים הלכו אליהן – אני חושב שכולם היו בחדר המשחקים. בעצמי, הרצתי שתי הרצאות, האחת עם 4 משתתפים והשנייה ללא משתתפים כלל. מצב ההרצאות בכנס לא משהו, וחבל, זה בעיני חשוב.
אבל גם משחקי לוח זה בעיני חשוב – יותר חשוב! – ואם זו הסיבה לכך שאנשים לא הולכים להרצאות, אז יופי, ולא צריך לדכא את זה אלא לעודד.
9. באמצע היום השני פגשתי את אנשי סולאר קטליסט, והתעודדתי מאוד. בקצרה, אלו הם כמה שחקנים ותיקים שהחליטו לכתוב שיטה חדשה בעברית– רגע, רגע, אל תאנחו עדיין! גם אני נאנחתי במקור. ועוד יותר, כי הם בחלקם החבר'ה שמאחורי ממלכות עתיקות. ועוד יותר, אחרי שהתחוור לי שהם לא ממש מכירים תיאוריה משחקית, ושהם לא ממש מעורים במצב השוק בארץ. אבל אז פגשתי אותם, והם אחלה, והשיטה לא רעה – דורשת הרבה תפעול בעיני, אבל עובדת, ודוחפת לאקשן ומגניבות – והם מלאי התלהבות והמוכנות לשרך את רגליהם ולהשקיע זמן ומאמצים, ומי יודע, אולי זה אפילו יצליח להם. אני מקווה להמשיך לשמור איתם על קשר ולראות אותם משתתפים בהרבה אירועים, מריצים משחקים, ואת משחק התפקידים "חץ הזמן" על מדפי חנויות משחקים בכל מקום.
10. הרצנו כמה וכמה הדגמות של וורהאמר 40K, בשולחן קטן, עם שני צבאות קטנים, בקנה מידה קטן. וזאת היתה הצלחה גדולה, והרבה אנשים התעניינו. הופתעתי לגלות שאף אחד בקהילת המיניאטורות לא ניסה זאת בעבר – הם נוהגים לשחק רק בצבאות ענקיים, בטורנירים, וכו'. אני לא מתפלא שהקהילה שלהם לא גדלה מספיק – הדגמות קטנות איז דה ווי טו גו.
11. אז לסיכום בקצרה: היה זה ביגור מוצלח. האירועים בו – מוצלחים אחד אחד. נוכחותה של רומ"ח – הצלחה.
לא יכולתי לבקש יותר – ואני מופתע ממש!
