ראו זאת כפוסט המשך ל-"אתאיזם – איפה שמים את ה-'לא'". בדומה לבלבול הסובב את ההגדרה "אתאיזם", שגורם לרבים – אתאיסטים ואחרים – להאשים זה את זה בכך שהם טוענים ככה או אחרת, ותוך התמקדות רבה מדי במשמעות המילה ומעטה מדי בעמדות שבתכל'ס מחזיקים בהן, ישנו גם בלבול איום ונורא סביב המילה "אמונה", אך כאן המצב הפוך לגמרי. אנשים משתמשים במילה אמונה מבלי להיכנס לפרטים לגבי משמעותה, וזורקים אותה לתוך הדיון as-is, בעוד שלמעשה היא טעונה ממש, רק שאף אחד לא מכיר בכך.
כי עיקר הבעיה היא, שכשאומרים בעברית "אמונה", מתכוונים לשני מונחים שונים.
אנסה להמנע מהגדרות פילסופיות עמוקות, כי למי יש כוח. ההגדרות בוויקיפדיה (אנגלית; בוויקי העברית יש את אותו הבלבול, וחבל) עובדות יופי, ואשתמש בהן כבסיס.
האמנה (belief) היא המצב התודעתי בו אדם תופס דבר מה כנכון. זהו מושג שמקורו בפילוסופיה, עד כמה שאני יודע, ולכן אין זה פלא אם לא שמעתם אותו מעולם עד היום. ממש חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר, אבל אין מה לעשות.
במובן הזה, אני מאמין שאני עכשיו יושב על כיסא, אני מאמין שאישתי אוהבת אותי, ואני מאמין שכדור הארץ כדורי. כשאני מדמיין חד-קרן, אני מאמין שאני מדמיין אותו – אבל אינני מאמין בו. אין לי האמנה בקיום חד-קרן, אלא האמנה בקיומו של דימוי של חד-קרן. מבחינה מעשית, הרבה מאוד מהמחשבות שלי הן בעצם האמנות.
שימו לב שאפשר להחזיק בהאמנה לגבי משהו שאיננו אמיתי. אנשים משוגעים עשויים להחזיק בהאמנה שהם נפוליאון. זוהי האמנה שגויה, אבל אפשרית. האמנה היא רק המצב התודעתי שמשהו נכון, בלי קשר, בעצם, למצבו העובדתי במציאות. ("ידע", אגב, מוגדר בתור האמנה נכונה ומוצדקת. כלומר, האמנה שגם תואמת את מצב העניינים בעולם, וגם יש לי הצדקה להחזיק בה. למשל, מי שמאמין שהוא נפוליאון, לא יודע שהוא נפוליאון – הוא רק מאמין בכך. אבל בגלל שזה לא נכון, זהו אינו ידע [תחת הגדרה זו, שהיא אחת הנפוצות ביותר]).
אמונה (faith) היא סוג של האמנה – ספציפית, כזו שאינה מוצדקת. אולי אמיתית, אולי לא, אבל אין לי הצדקה להחזיק בה. אני מאמין שיש לי דינוזאור במקרר. למה? ככה. אני לא יכול לתת הצדקה, לתת סיבות לכך שאני מחזיק באמונה הזו. אם הייתי יכול – למשל, מישהו מכר לי "ביצת דינוזאור" שנראית משכנעת, ושמתי אותה במקרר – זו כבר לא אמונה, אלא האמנה מוצדקת (אולי אפילו ידיעה, אם זוהי באמת ביצת דינוזאור, כי אז זו האמנה אמיתית ומוצדקת). למשל, אם מישהו יוכל להוכיח את אלוהים, או להציג את קיומו באופן עובדתי, אין יותר צורך להאמין בו – בזכות ההוכחה, אפשר לדעת שאלוהים קיים. אם אני יודע משהו, אינני מאמין בו; אם אני מחזיק באמונה כלפי משהו, אני עושה זאת ללא שום הצדקה, ולכן לא יכול לדעת אותו.
אני אתאיסט גמור, אבל אינני מאמין (faith) שאין אלוהים. אני פשוט לא מחזיק בהאמנה, וגם לא באמונה, שאלוהים קיים. בכך אני אתאיסט במובן הפשוט ביותר – אדם שאין בו את ההאמנה הספציפית "אלוהים קיים". באותו אופן, אין לי האמנה או אמונה בחדי-קרן. אני הולך למקום אליו מצביעות העובדות והעדויות – כלומר, אני בהכרח מחייב את עצמי רק לדברים שיוכלו להפוך לידע, ולעולם לא לאמונות (כי עובדות, כאמור, מביאות להצדקה, ולכן, בהכרח, לא לאמונה).
כאשר פונים להשתמש במילה "מאמין" בדברים יומיומיים יותר, כמו למשל "אני מאמין שאורי לא משקר לי, ובאמת קוראים לו אורי", זה כבר עניין של אמון. בגדול, לצורך העניין כאן, "אמון" הוא המוכנות לקבל את הדברים שאומר אדם X בתור אמת. אמון נובע מניסיון – אם חבר שלי אומר לי שהכלב שלו חולה, אני מאמין לו, כי כבר שנים ארוכות שחבר שלי אומר לי דברים שהתגלו כנכונים. בנוסף, הניסיון מראה לי שאנשים באופן כללי נוטים להגיד את האמת, ושלחברה יש נורמות מסוימות (בכך למשל איני מפקפק שלאורי קוראים אורי – האמון במערכת החברתית גדול כל כך, שאני צריך סיבה טובה בכלל להתחיל לפקפק בו).
כל אלו הן האמנות, ואפילו ידע, מאחר והן מוצדקות, כאמור, בזכות הניסיון. הניסיון מספק לי עובדות המצדיקות את האמון שאני נותן באדם X.
בואו נסתכל על שני מצבי קיצון של אמון, כשאני מתבקש לתת אמון ללא סיבה, וכשאני מתבקש לסמוך על אמון יותר מדי:
1. פתאום מגיע אלי אדם זר לגמרי, ואומר לי שהוא אח שלי, ומבקש שאלווה לו 500 ש"ח. אם אני מסכים, אם אני מוכן לתת בו אמון, הרי שאני עושה זאת מתוך אמונה (faith) בלבד. זו דוגמא לאמון גרוע, כזה שהוא האמנה שאינה מוצדקת. אני חושב שכולנו נסכים שזהו אמון עיוור, טפשי, מזיק. שהרי ארצה לראות הוכחות (עובדות) לכך שהוא באמת אחי. אני רוצה הצדקה להאמנה הזו, "X הוא אח שלי". אני רוצה לדעת שזה נכון, לפני שאנקוט בפעולה על בסיס הפרטים האלו.
2. חבר שלי אודי מגיע בריצה ומספר לי שנחטף בידי חייזרים לעולם שכולו גלידה. יש לי המון אמון באודי, חבר טוב, אבל הטענה שלו שוברת את הדברים שאני יודע לגבי העולם, באופן קיצוני מאוד. ההפרש המוגזם הזה, בין הידוע לבין הנטען בידי אודי, הוא סיבה טובה להתחיל לפקפק בו (כמצוין מקודם, יש גבולות לאמון, והנה אחד ממש כאן). אני אבקש מאודי הוכחות, כדי להצדיק את דבריו, כדי שאהיה מוכן לקבל אותם כנכונים. אם, משום מה, אני מוכן לתת בו אמון מוחלט כל כך עד שאסכים לחלוטין לקבל כאמת את כל מה שאמר, פשוט בגלל שהוא חבר קרוב שלי – אז אני אדיוט, מסיבות שכבר צוינו.
לעולם אין זה נכון להחזיק באמונה (faith). כל האמנה שלי, ארצה להצדיק אותה, תמיד. האמנה חסרת הצדקה היא, בפשטות, סכנה לתהליך המחשבתי התקין. לצערנו, המוח שלנו דווקא מחווט היטב לספוג ולייצר אמונות; בעולם אידאלי, בכלל לא היינו מסוגלים להחזיק בהן! שהרי אין שום סיבה טובה לעשות זאת – זה כל הקטע איתן.
התחילו להשתמש במילה "האמנה" במקומות הנכונים, ולהבדיל בין האמנה מבוססת לכזו שאינה מבוססת, ותחסכו לעצמכם זמן ומאמץ. אמן.
