על כתפי גמדים הוא פודקאסט שבועי, בו אורי ליפשיץ וערן אבירם מדברים על משחקי ושחקני תפקידים, מתמקדים מדי פרק בנושא מסויים או במייל שקיבלנו.

לחצו להאזנה לפרק הנוכחי: 

[audio:http://pod.icast.co.il/366245df-7f19-4aaa-b489-a28646734600.icast.mp3]

(לחצו כאן בכפתור ימני כדי להוריד את הקובץ).

כתובתנו למשלוח מיילים: gamadim@roleplay.co.il. שלחו לנו מחשבות משלכם על מה שאמרנו, דברים מעניינים שקרו במשחקכם, או נושאים שמעניינים אתכם. 
עקבו אחרינו בדף הפייסבוק של הפודקאסט, או בעמוד הגוגל+ שלנו.
הרשמה לפרקים עתידיים דרך iTunes או iCast. (ניתן להירשם גם ב-RSS)

 

הנושא הפעם: מתן וקבלת ביקורת, בחבורת שחקנים ובכלל. 

00:40 כמה עדכונים וחדשות
עלה האתר של גיבורים
שלחו כתבות משלכם למגזין, בכל נושא מעולם משחקי התפקידים או הפנטזיה.
התגובה של ערן ארבל לפרק 45.

3:55 התגובה של מיכאל גורודין
ראו כאן את תגובתו המלאה של מיכאל לפרק 44: בידור וקהל.

8:05 מתן וקבלת ביקורת
קבוצת הפייסבוק, פורום העמותה, פורום הפונדק, פורום משחקי תפקידים בתפוז

10:45 למה ואיך ביקורת
כדי להשיג מטרה: לשפר את איכות המשחק של כולנו, באמצעות שיפור ההבנה שלנו.
מתן וקבלת ביקורת הן מיומנוית שצריך ללמוד, אחרת מתדרדרים במהירות להגנה והתקפה.
להתחיל ביצירת פלטפורמה, ביצירת הבנה משותפת שעכשיו אנחנו עומדים להעביר ביקורת, ולכן חשוב להבין שאני לא מבקש לפגוע.
הפורמט של אורי: בזמן שצד אחד מפרט הכל, הצד השני שותק ורק מציין לעצמו דברים.
ההבדל בין האשמה להארה: האשמה זה "אתה עשית ככה וככה", הארה זה "הנה מצב העניינים כפי שאני חוויתי אותו".
להשתמש במילים "לדעתי", "אני הרגשתי ש-", ודומות, כדי להבהיר לצד השני שאתה לא מבקש להתקיף. אפילו אם אתה לא מתכוון לכך, השאלה היא מה הצד השני שומע.

17:18 סבב ביקורות
המנגנון שאורי מציע כשחבורה יושבת ומעבירה ביקורת במשותף. כל אחד אומר מה שהוא חושב, והבחור שמקבל את הביקורת יושב ורושם לעצמו – לא מגיב עדיין. לאחר מכן, הופכים את זה.
לעשות עימו חסד: לצאת מהנחה שהאדם השני צודק. תגיד לעצמך, בהנחה והדברים נכונים, מה נובע מזה?
להשתמש בביטויים כמו "פחות נהנתי", "יותר נהנתי".
אחרי קבלת הביקורת, כדאי להסביר את הסיבות שהיו לך לדברים שעשית, ולדון בזה.

22:33 ביקורת אחד-על-אחד
ברמה בסיסית, מספיק אפילו לשאול את כולם בסוף המפגש, כללי ככה, "אז איך היה?" ולקבל מהשחקנים רושם לגבי מה שהם חשו.
אפשר פשוט לתפוס שחקן כמה דקות אחרי המפגש, ולנהל שיחה רגועה.
התזמון חשוב.
אודיסי, הספר לניהול מערכה. ביקורת במשחקיה, לרכישת הספר

27:02 ביקורת ודיון במייל
במייל חשוב כפליים לכתוב את מלוא הפרטים, ולא להשאיר שום דבר כמובן מאליו.

29:06 חשיבותה של טפיחה על השכם
פידבק חיובי, גם שלא בצורת ביקורת, נותן למנחה ולשחקנים האחרים להרגיש שההשקעה שלהם משתלמת.

32:33 מתן ביקורת לשחקנים
אפשר לבקש שיפור גם משחקנים (למשל, לפי 11 הדרכים להיות שחקן טוב יותר). אם השחקנים הפנימו את מה שאמרנו בפרק 44, והם מבינים שחלק מהאחראיות להנאה היא על כתפיהם, הרי שהצעד הבא שראוי להבין הוא שגם האחראיות לשיפור אותה הנאה היא על כתפיהם – וזה אומר,
מוכנות לקבל ביקורת.
ביקורת זה לא סוף העולם, וככל שעושים את זה יותר, ככה זה יותר קל. מיומנות, כאמור.
השיר של בסטר אברסקיל, הטרובדור של אורי, יפורסם בקרוב.
אם אתה מגיע לביקורת כבר עם הצעה בונה לשיפור, שמשלבת את הרצונות של שניכם, כל הכבוד פעמיים.

37:34 פוסט מורטם
ניתוח המערכה לאחר שנגמרה, כדי להבין את מה שקרה ולצאת עם לקחים.
אפשר גם לכתוב ספר מערכה, לעשות מסיבה, לחגוג את סיומה של המערכה – אבל כדאי שזה לא יבוא על חשבון הניתוח, אלא לצידו\לאחריו.

44:57 שלחו לנו ביקורת
איזה דברים אהבתם? איזה דברים לא אהבתם? מה תרצו לראות אחרת? יש לנו כתובת מייל: gamadim@roleplay.co.il

לא כל יום אני מפרסם תגובה שקיבלנו לפרק של 'על כתפי גמדים' כפוסט נפרד, אבל לא כל יום אנחנו מקבלים תגובה כל כך מפורטת, מסודרת ומנוסחת היטב כמו זו. 

מיכאל גורודין, המוכר גם כ-"זה שמריץ דברים שכולם רוצים ללכת אליהם בכל כנס", "זה שיש לו דעות נחרצות על דברים", מורה למתמטיקה, שחקן בימתי, שואף לבית שמש, כמו כן יו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל, שמע את פרק 44, בידור וקהל: מי המבדר ומי הקהל, והתרגז. שזוהי התגובה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה כשעוסקים במיכאל גורודין, כי זה אומר שהוא צריך לפרוק את הרוגז איכשהו.

בשל אורכה של התגובה, לא נקריא את כולה בפרק הבא, אבל בהחלט נתייחס אליה. אני חושב שמיכאל מבליט נקודות שהשמטנו, ושזה אכן היה מחדל פושע מצידנו. התוספת הזו חשובה, וכדאי לקרוא אותה.

הייתה סופה וקר, והאזנתי לפרק 44 של "הגמדים". זה התברר כהחלטה מצויינת, כי הפרק הזה חימם אותי במיוחד. לקח לי זמן להבין למה אני כל כך כועס ונסער, וכשהרוחות שככו, הכל התבהר. בפרק דובר הרבה בעניין האחריות וחלוקתה סביב שולחן המשחק. אלא שיש שני הבדלים מאוד חשובים, שאני מרגיש שלא הודגשו דיים. לשניהם משמעויות בעניין סוגיית ה"חלוקה". ההבדל השני ברור יותר, והוא ההבדל בין אחריות לסמכות. ההבדל הראשון חמקמק הרבה יותר, והוא ההבדל בין להיות אחראי, לבין להיות *ה*אחראי.    

לפני שנה בערך, הזדמן לי להגיע לפגישה של "תנועת המורים", שהייתה אז בתהליכי התהוות. חדר מלא באנשים חדורי מוטיבציה ואידיאלים, אופטימיות עד להתפקע והמון רצון לעשות ולשנות. ישבתי והקשבתי. התפעלתי מהרוח הנושבת בחדר, מהרעיונות, מהאומץ ומהפוטנציאל. אבל משהו הפריע לי. משהו הרגיש לא בסדר. כולם דיברו נורא יפה, אבל הייתה חסרה איזו תכליתיות. מהר מאוד שמתי לב לחמישה אנשים שבבירור הובילו את העסק. הם דיברו הכי הרבה, בנחרצות הרבה ביותר. הם היו הנהגת התנועה. "אבל מי, תכל'ס, מנהל את העסק?" שאלתי את זו שישבה לידי. "מה זאת אומרת?" נעניתי מיד – "ההנהגה. ביחד. בצורה דמוקרטית".

וזה יפה מאוד, ואידיאולוגי, ושיתופי, ונפלא. ותנועת המורים עד היום ממשיכה להיות נחמדה מאוד. אבל היא לא נושכת, לא בועטת ולא מתקרבת למימוש קמצוץ ממה שהיא יכולה. כי ככה זה כשכולם אחראים. לאף אחד אין את היכולת לקום, לדפוק על השולחן, ולהגיד "זה מה שעושים עכשיו. אני יודע שיש המון התנגדות, ואני יודע שלחצי מכם זה נראה כמו רעיון רע, אבל אני משוכנע שזה הדבר הנכון, וזה מה שאנחנו נעשה עכשיו". זה הימור, ויכול להיות שזה לא יצליח. הרבה יותר בטוח לעשות את מה שמוסכם על כולם, ולהישאר בבוץ הנעים והחמים של הבינוניות.

בפרק נאמרו כמה דברים מאוד נכונים על החוזה החברתי, ועל כך שלכל המשתתפים במשחק יש אחריות. אבל, ופה קבור הלווייתן, יש הבדל עדין אך תהומי בין "יש לי אחריות" לבין "אני האחראי". בין "לכל אחד יש אחריות" – שזה מעולה, לבין "כולם אחראים". שזה אומר שאף אחד הוא לא *ה*אחראי. וכשאין אחראי – המשחק נפגע.

יש סיבה שלהצגות יש במאי אחד, ליצירות מופת יוצר אחד, ליחידות צבאיות מפקד אחד. גם ללהקות הגדולות יש מנהיג או שניים. כל המשתתפים צריכים לגלות אחריות. בהחלט. אבל בסופו של דבר, ובתחילתו של דבר, יש אחראי. אחד. שמוביל את החזון, שמקבל החלטות קשות ושנויות במחלוקת. שמוכן לקחת סיכון כשצריך. כי אלה דברים שקבוצות של אנשים לא יודעות לעשות. בפראפרזה לדברי אסף הרשקו (יו"ר העמותה למשחקי תפקידים לשעבר) – אם קבוצת אנשים צריכה לקבל החלטה ביחד, ויש לפניהם כמה אפשרויות, הם יבחרו ככל הנראה בפשרה הגרועה ביותר האפשרית.

כי קבוצות של אנשים שמתחלקות באחריות, לא פועלות כדי למקסם תועלת, אלא כדי למנוע נזק. לכן הן נוטות לשמרנות, ופחות להליכה אחרי חזון מסויים, גם במחיר לקיחת סיכון. למה? נניח שיש לי רעיון, שעל פניו נראה רע, או סתם לא מובן, אבל יתגלה כמבריק בהמשך. אני יודע שזה רעיון טוב. אני מרגיש את זה. אם אני צריך לשכנע את הקבוצה שזה רעיון טוב – אני לא יכול לסמוך רק על האינטואיציה שלי. ומה אם זה כל מה שיש לי? מה אם אני לא יודע להסביר למה זה רעיון טוב? מה אם לקבוצה, שמנוסה פחות ממני בהנחיית משחקים, יקח הרבה מאוד זמן להבין למה זה רעיון טוב? ואם חלק מהעניין הוא גורם ההפתעה?

יותר מזה. אם כולנו חולקים באחריות, ואני מציג רעיון – הרי שהוא אוטומטית עומד לדיון. ואם הוא רעיון קצת נועז – יהיה מישהו שהרעיון לא ימצא חן בעיניו. והוא יגיד את זה. ועכשיו… כולם חושבים לעצמם שבפעם הבאה שמישהו אחר יעלה רעיון, והוא לא ימצא חן בעיניהם – גם הם ירצו שיקשיבו להם. גם אני. אז אני אקשיב למתנגד. למרות שאני יודע שהוא טועה. שהרעיון הוא רעיון טוב. ואז – הרבה רעיונות באמת טובים, רק כאלה שיש בהם סיכון ונועזות, נופלים. כי מישהו התנגד. כי זה מה שקבוצות עושות בדרך כלל. קבוצות לא מעיזות ביחד. קבוצות מתפשרות ביחד.

כאן מגיע ה"אבל" השני. יש הבדל חשוב בין סמכות לאחריות. זה שיש אחראי אחד, לא אומר שהוא מרכז בידיו בפועל את כל הסמכויות. ממש לא. סמכויות, כפי שהוצג היטב בפרק, אפשר לחלק בהרבה דרכים. השאלה המהותית שלא הייתה התייחסות אליה בפרק, היא מי מחליט על חלוקת הסמכויות. מי נותן את הסמכות למי? הגמדים טענו שהשחקנים יכולים לתת את כל הסמכויות למנחה. ואני אומר הפוך גוטה, הפוך. המנחה יכול להחליט, מתוקף האחריות שהופקדה בידיו על ידי השחקנים, להאציל חלק מהסמכויות על מי מהשחקנים.

החוזה החברתי הוא לא מושג שהמציאו שחקני תפקידים. תומאס הובס, לפני למעלה מ- 300 שנה, היה אחד הראשונים לנסח את העניין. ההמון הוא לא זה שמחלק את הסמכויות. החוזה החברתי נוצר כאשר ההמון מחליט, בהסכמה, לוותר על החופש שיש לו, ולהפקיד את האחריות בידי השלטון. בידי *ה*אחראי. כמובן שמצופה מכל נתין להיות נתין אחראי. אך *ה*אחריות נמצאת בידי השליט. הסכמת הכלל מפקידה בידי השלטון את הסמכויות. ולאחר מכן, רק לאחר מכן, יכול השלטון לחלק את הסמכויות שהופקדו בידיו כפי שנראה לו שישרת בצורה הטובה ביותר את טובת הכלל, על פי שיקול דעתו.

עכשיו, נשאלת שאלת חלוקת הסמכויות במשחק. אני לא אטען כמובן שיש דרך "נכונה" לשחק משחקי תפקידים. יש גבול מסויים לכמות הויכוחים שאני נכנס אליהם בפעם אחת. אבל, וזה יהיה השלישי והאחרון, לכל החלטה יש תוצאות. ויש בחירות שמובילות לחוויה פחות עוצמתית לשחקנים. זה לגיטימי. גם המנחה, למרות מה שמשתמע מדברי לפעמים, הוא בן אדם. בקמפיין הנוכחי שלי למשל, אני לא רוצה לנהל את הכל. אני רוצה עבודה יותר נינוחה, משהו שהולך יותר לכיוון מפגש חברתי, קצת על חשבון עוצמת הרולפליי שאפשר להגיע אליה. אני יודע שזה פוגע בחוויית המשחק של השחקנים שלי. אני יודע שהייתי יכול לתת להם משחק טוב יותר, עמוק יותר ומרטיט יותר אילו הייתי מנהל הכל. אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה את המאמץ הזה, ואני רוצה דברים אחרים מהמשחק.

מותר לעשות את זה. זה לגיטימי לחלוטין. אבל אל לו למנחה להשלות את עצמו, שבויתור על השליטה הוא לא פוגע בפוטנציאל המשחקי. בעבוע-בוע פוגע. לא ברמת ה"זה יהיה משחק לא טוב" כמובן. זה עדיין יכול להיות משחק מאוד מוצלח. אפילו מאוד מאוד. אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר מזה. הרבה יותר חווייתי, הרבה יותר עוצמתי.

כי כל התרחשות סביב שולחן המשחק מעצבת את החוויה המשחקית. אם כל הפעולות סביב שולחן המשחק עובדות ביחד, בהרמוניה, מעצימות זו את זו לקראת אותה המטרה – זה כבר משהו אחר. אולי, וגם זה לא בטוח, קבוצות המשחקות ביחד באינטנסיביות חמש-שש-עשר שנים, מסוגלות להגיע לרמת הבנה ותיאום שמתקרבת למנחה שמנחה את הכל. אולי. יש גם מנחים עם טכניקה גבוהה עד כדי כך, שהם מסוגלים לשלוט בכל היבטי החוויה ועדיין לתת נדבכים נכבדים של שליטה וסמכות לשחקנים. מעטים, אבל יש. אחרת, אתם כמו יוצר טלויזיה שנותן לאחרים לכתוב לו פרקים שלמים בסדרה, בלי לפקח ובלי לשלוט. זה יכול לצאת יפה ומפתיע, אבל הסדרה כולה תאבד מהעוצמה שיכולה להיות לה כיצירה שלמה.

הנה, ניסיתי להימנע מזה, אבל הכנסתי את המושג השלישי שקשור בעניין הזה. שליטה. כי כמו שיש הבדל בין אחריות לסמכות, צריך גם להבדיל בין אלה לבין שליטה. שהיא עוד משהו שונה. אבל עליו לא דובר בפרק, ולכן נעזוב את זה בינתיים בצד.

אפשר לחלק את הסמכויות. רק לזכור שיש השלכות להחלטות.

אפשר גם לוותר על סמכויות. רק לזכור שמי שמחלק אותן הוא האחראי, שקיבל את האחריות הזו בעצם קיום החוזה החברתי. ועליו לחלק את הסמכויות, ובכן, באחריות.

אפשר אפילו לוותר על *ה*אחריות, ולנהל דברים ביחד, בדרך דמוקרטית, כשכולם אחראים באותה המידה. אני בטוח שלכם זה ילך הרבה יותר טוב מאשר לתנועה הקיבוצית. 

על כתפי גמדים הוא פודקאסט שבועי, בו אורי ליפשיץ וערן אבירם מדברים על משחקי ושחקני תפקידים, מתמקדים מדי פרק בנושא מסויים או במייל שקיבלנו.

לחצו להאזנה לפרק הנוכחי: 

[audio:http://pod.icast.co.il/753b8ce7-7fbc-4edb-a94a-30e8f27e0c46.icast.mp3]

(לחצו כאן בכפתור ימני כדי להוריד את הקובץ).

כתובתנו למשלוח מיילים: gamadim@roleplay.co.il. שלחו לנו מחשבות משלכם על מה שאמרנו, דברים מעניינים שקרו במשחקכם, או נושאים שמעניינים אתכם. 
עקבו אחרינו בדף הפייסבוק של הפודקאסט, או בעמוד הגוגל+ שלנו.
הרשמה לפרקים עתידיים דרך iTunes או iCast. (ניתן להירשם גם ב-RSS)

 

הנושא הפעם: הפגת המוסכמה העתיקה שהמנחה אחראי להנאה של כולם, ודיון בשאלה הכללית: מי בכלל עוטה את תפקיד המבדר במשחק. אורי כתב פעם את הכתבה כמה מחשבות על היחס לקהל, שהציתה את נושא הדיון הזה.

הפרק הוקלט חי, אפשר לראות את ההקלטה כאן!

2:25 חוויות כנס Dragonmeet
אתר הכנס
תמונת חדר המועצה של עיריית קנסינגטון, שמשמש כחדר הפאנלים במהלך הכנס.
הרפתקאות הכנס של כל כנסי דרקון זמינות כולן להורדה, אגב.
טוויט העדכונים של Indie Games by Demand
כנס גיבורים

8:45 על Intrepid
שיחקנו Intrepid והיה כיף.
Microscope, לסקור אלפי שנות היסטוריה, לבנות ולהשמיד עולמות, באחר-צהריים אחד.

12:07 קצת על המשחק של Mistborn
כבר המלצנו על הערפילאים בפרק 42.
סדרת ספרי הערפילאים באתר אופוס.
המשחק של Mistborn (ב-PDF)
13th Age (ב-PDF)
The One Ring (ב-PDF)

13:10 חוויות כנס מאורות
ירושלים, דברים תקועים בה.
כנס מאורות
הבניין האולטרא-טקי בקאנקון.
הפקת אנרגיה מגלים.

16:10 המנחה אינו האחראי הבלעדי על הכיף
גארי גייגקס, ממייסדי התחביב.
Knights of the Dinner Table (ב-PDF)
השעיית הספק, Suspension of Disbelief
TPK בהחלט פותר את הבעיה של חבורה עוצמתית מדי – וכמו שאמרנו בפרק 39, זה לא בהכרח סוף המשחק.
הביקורת על אודיסי, הספר ב-PDF. דיברנו על אודיסי בפרק 42.
לדעתי, במשחק שמריצים לשחקנים חדשים חשוב מאוד להבהיר הרבה דברים, במגוון דרכים, ביניהם גם אצל מי האחראיות על הכיף ולמי יש חופש פעולה ליצור דברים חדשים, ואלו דברים ספציפית. הרחבתי על זה כאן.

29:37 כולם מבדרים, כולם הקהל
ולכן השחקן מוזמן להבחין בדברים שפוגעים בכיף שלו, ולעשות משהו בעניין, במקום לחכות שהמנחה ישים לב ויעשה בעצמו משהו.
ACE- ר"ת של Action, Color, Emotion. פעולה, צבע, רגש. דרך מוסדרת עבור המשתתפים להבהיר למי שיוצר את הסיפור כרגע מה עוד הם היו רוצים לראות.
The Quiet Year (ב-PDF)
Once Upon a Time, זמין בארץ דרך רומ"ח, וכנראה עוד מקומות.

42:12 חלוקת תפקידים
GameMastery Guide של פאת'פיינדר.
יש כל מני תפקידים בחבורת משחק, למשל בדרן, מדריך, בורר, וכו'. אבל זה לא מובן מאליו שכולם נמצאים אצל המנחה, או בכלל, שכל תפקיד שייך רק לאדם אחד.
11 דרכים להיות שחקן טוב יותר.

48:52 המבנה של שיטות משחק מחנך אותנו למשחק לא טוב
אני חושב שספר המנחה של מו"ד 4 הוא מצוין – הוא פשוט לא רק בשביל המנחה.

51:11 סיכום
שכל אחד יחשוב על עצמו כעל קצת מנחה.