היו היה כנס גיבורים, ולהרבה אנשים היה מה להגיד בעניין.
נהלי עבודה נכונים
בימים או בשבועות הקרובים אעלה את סיכום ההערות + לקחים, ואת השלד לנהלי כנס בסגנון גיבורים, או לכאן או לעמוד העמותה החדש (כנראה לשניהם), ואני מתכנן גם לפתוח קבוצה כדי ליזום מוסדות במקום כנסים. אבל עוד על זה, בעתיד.
כרגע, חשוב לי לדבר על כמה דברים שקופצים כל הזמן, וחשוב לי שכולם ידעו, לגבי נהלי עבודה תקינים, אישית ובקבוצה, ולא חשוב באיזה מיזם מדובר.
אני לא טוען לדעת הרבה על ניהול, ולמעשה, אשמח לשמוע עוד מאנשים שרוצים להוסיף דברים רלוונטיים לנקודה (ותודה לגיל רן על הערותיו על המסמך הזה). ראו זאת כמבוא בלבד, לא כרשימה פרטנית.
אם צריך, אז עושים
אם נאמרה המילה "צריך", ולא חשוב אם זה בשיחה עם אנשים אחרים, או שאתה אומר לעצמך – יש להחליט מי אחראי על ביצוע הנושא, ולרשום זאת. אז יש לקבוע דדליין לעדכונים\סיום הפרויקט. ולמה?
1. אם אין אחראי, זה לא יקרה. מישהו חייב לדעת שהנושא המדובר נתון להחלטתו – הוא מחליט איך זה מתנהל, הוא זה שמבצע את כל ההחלטות; לתפעולו – הוא צריך לתקן כל תקלה שעולה, או להיות זה שפונה לאחרים ודוחק בהם שיתקנו אותה; ולדחיפתו – כי מהרגע שאתה האחראי, לאף אחד אחר לא איכפת מהנושא הזה (זה עניין ניורולוגי פשוט – כמות הדברים שאנחנו יכולים להיות איכפתיים כלפם מוגבלת), רק לך איכפת, ולכן אתה הוא זה שצריך לוודא שזה קורה. צוות שלם יכול לעזור ולייעץ, אבל אדם אחד הוא האחראי.
ניתן להאציל אחראיות, למשל לקחת חלק מהתחום שלך ולתת אותו למישהו אחר. אבל האחראיות הכללית עדיין שלך – עכשיו, אתה זה שאחראי שהמישהו האחר יסיים את העבודה. ולשם כך עוזרים רישום ודדליינים.
2. אם זה לא נרשם, זה לא קיים. חשבת על משהו, כרגע זה נראה ברור בדעתך – אבל בעוד שבוע כבר לא תהיה באותו ראש, לא תחשוב על אותו נושא, לא תהיה נלהב באותו האופן. מהרגע שרשמת, אתה גם לא צריך להמשיך לחשוב על זה כל הזמן, עכשיו הנייר (הוירטואלי, רשמו באמצעות מנגנון פתקים מסתנכרן שניתן לשיתוף!) זוכר בשבילך. אבל חשוב באותה מידה לבדוק את המקום בו הדברים נרשמו, אחרת, אין בהם ערך; ולכן, חשוב שהדברים ירשמו כולם באותו המקום, אותו יש לבדוק בתדירות גבוהה.
3. אם זה לא נקבע בדדליין, זה לעולם לא יגמר. לפרויקט קצר טווח צריך לקבוע דדליין סופי, שבו הוא אמור להיות גמור; לפרויקט ארוך כדאי לקבוע דדליין טנטטיבי בלבד, אך פגישת עדכון עם האחראי שמעליך (וכל אדם רלוונטי אחר) בעוד כשבועיים, כדי לראות עד כמה התקדמנו (בכל מקרה כדאי לפצל פרויקט גדול לאוסף של פרויקטים קטנים אחד אחרי השני, ולהתייחס לכל פגישת עדכון כדדליין עבור תת-פרויקט שכזה). אם לא עמדנו בדדליין, צריך לברר מדוע, ומיד לקבוע דדליין חדש. "אוקי, זה לא קרה, אז עכשיו חייבים לעשות את זה הכי מהר שאפשר!" זה לא דדליין חדש, זה סתם התבטאות של לחץ.
בלי אחראי, אף אחד לא מרגיש שהוא זה שצריך לוודא שזה יקרה; בלי רישום, אף אחד לא בטוח מה בכלל צריך לקרות ומה קבענו לגבי זה; ובלי דדליין, אף אחד לא מרגיש צורך לפנות מרחב מנטלי בראש כדי לדאוג לנושא הזה.
המטרה אינה למצוא אנשים שאפשר יהיה להצביע עליהם בהאשמה, או להחליץ עם תאריכי יעד. למעשה, אשמה ולחץ זה מה שקורה אם הניהול לא התבצע נכון – מטרתם של הכלים האלו היא להימנע בדיוק מכך! אחראיות צריכה להיות מחולקת בזהירות ובמידה, תאריכים צריכים להיקבע באופן ראלי. וחייבת להיות תקשורת בין כל המעורבים, כי התוכנית לעולם לא תתרחש כמתוכנן, ויעלה הצורך בעדכון חי.
כולם ביחד עכשיו
בעוד שכל מה שנכתב מקודם נכון גם לגבי מיזם אישי, בקבוצה יש צורך בעוד משהו, חשוב באותה מידה לפחות – תקשורת. כוחה של הקבוצה הוא ביכולת לבצע דברים שונים, חולשתה הוא בכך שמדובר במוחות שמופרדים זה מזה באמצעות גלי קול ומערכות ביטוי עצמי מבוססות מילים. זו לא הדרך האידאלית להעביר מסרים, אבל עד שנחובר כולנו מוחית לרשת, זו הדרך היחידה, אז בואו לפחות נגדיר נהלים כדי לעקוף את הבעיות.
כדי שאוכל לבצע את התפקיד שהוגדר לי, אני צריך לדעת מהן ההגדרות, למי לפנות כאשר אדרש לפתרון בתחום אחר, ושהמערכת נמצאת בפעולה. ולמה?
1. גבולות משחררים. זה מוזר אבל נכון – כשאני יודע מהן הגדרות התפקיד שלי, מהם הגבולות מעבר להם כבר אין לי אחראיות, אני יודע גם מהם הגבולות בתוכם רק אני אחראי. אם אני אחראי האתר, אז כל מה שקשור לאתר עובר דרכי, ורק אני קובע איך נראה האתר (עבודה תקינה, כמובן, מחייבת שאתייעץ תחילה בכל המעורבים, באנשי מקצוע ובאחראים עלי לפני שאבצע קביעות חשובות – אבל הקביעה היא עדיין שלי). אני פנוי לחשוב על דרכים לשפר את האתר, ואינני צריך לחשוב על דרכים לשפר תחומים אחרים במיזם. אני יכול לפנות לראשי צוותים אחרים ולהציע להם דברים שחשבתי שיועילו להם באתר, עליהם חשבתי רק בגלל שאני הוא זה ששואל את עצמו כל הזמן "איך האתר יתאים יותר למילוי מטרות המיזם?".
2. לכולם יש גישה להכל. כל אנשי המיזם צריכים גישה מלאה לכל מסמך עבודה של הצוותים, גם אם אין בתחילה סיבה ברורה מאליה לכך שיזדקקו לה (הסיבה היחידה למנוע גישה שכזו היא חשש לניצול כוח, אבל בואו נניח שמדובר בקבוצת מתנדבים נמרצת, אנשים טובים סה"כ, וחברים באותה קהילה, כך שיש עליהם לחץ חברתי עצום להתנהג באופן תקין). המסמך הראשון במעלה הוא רשימת התפקידים, שכוללת מיילים, שמות צוותים מלאים והגדרות תפקיד לכל צוות כדי שאדע למי לפנות כשאני צריך X כלשהו או מענה לשאלה Y כלשהי. אידאלית, המסמך גם יתעדכן עם טור שמראה את רשימת הדדליינים הגדולה של המיזם – למשל, אם אמורה להתחיל הרשמת אירועים בתאריך Z כלשהו, היא תופיע כאן. בראש המסמך רשומות בענק מטרות המיזם, בשלוש-ארבע שורות – כדי שלעולם לא נשכח מה באנו לעשות, וכדי שלא נעשה דברים שלא באנו לעשות.
3. המערכת חייבת לזרום. יש לענות לכל מייל, עד ליממה לאחר שנשלח, גם אם התשובה היא שהנושא בבדיקה\טיפול (בתקווה, בתוספת הערכה לזמן בו תנתן תשובה). יותר משחשוב לי לדעת את התשובה, חשוב לי לדעת שהיא נמצאת בבדיקה. אני צריך לבצע החלטות על בסיס התשובה, ולא חשוב באיזה צוות אני נמצא – אם שאלתי, יש לי סיבה טובה לכך, משהו שאני זקוק לו במסגרת האחראיות שלי. התשובה "לא" או "אני לא יכול לעשות את זה בזמן" היא תשובה נהדרת – כי היא תשובה. היא מאפשרת לי להמשיך הלאה. מומלץ להעביר את התכתובות בתיבת דואר יעודית לכך (מיילים רשמיים עם דומיין האתר) או עם פילטרים חכמים בג'ימייל, כדי לוודא שלא ילכו לאיבוד, שיבדקו בתדירות גבוה, ושיופרדו מהחיים הרגילים שלך. מייל שנשלח לקבוצת אנשים, כדאי להגדיר בו מי מהם ספציפית נדרש לתת תשובה, כי אחרת כנראה לא תתקבל תשובה; בנוסף, יש לענות עליו בתגובה לכולם, כדי שכולם יראו שניתנה תשובה. אם אתה יודע שלא תהיה זמין בתקופה מסוימת, הפעל את המענה האוטומטי של המייל (יש לך כזה, לכולם יש), עם ההודעה "אינני זמין עד תאריך X".
תודעת שירות
מילה אחרונה לגבי מיזם שמטרתו היא לספק שירות, כמו למשל כנס משחקי תפקידים.
הלקוח לאו דווקא תמיד צודק, אבל תמיד ראוי לכבוד. גם לקוח שכתב תגובה אחת באיזה מקום נידח בפייסבוק, וגם כזה ששואל את אותה השאלה בפעם החמישית, וגם כזה שבטוח שמגיע לו הכל ולא מבין איך ייתכן שאתה לא מספק לו את זה. כל עוד הוא לא חסר כבוד כלפיך, הפגן כבוד כלפיו. אל תשכח שיש לך אינסוף סבלנות, כי אתה לא אדם, אתה תפקיד (ואם אינך יכול לעשות את ההבדל הזה, אל תעבוד מול הלקוחות). תמיד תן לו תשובה, גם אם היא "אני עוד לא בטוח, אברר", ואז, תרשום לעצמך מה לברר במקום שאתה יודע שתבדוק בהמשך, ותן לזה דדליין של יומיים. אם אתה פועל בתחום אספקת השירות, אז הדבר הראשון שאתה מספק הוא שירות, עוד לפני התוכן. זה לא המסר, זה איך שמעבירים אותו.
פרק 64 – לטפל במנצ'קין ולהילחם על השפיות
על כתפי גמדים הוא פודקאסט שבועי, בו אורי ליפשיץ וערן אבירם מדברים על משחקי ושחקני תפקידים.
לחצו להאזנה לפרק הנוכחי:
[audio:http://pod.icast.co.il/5e7afcbe-c7c5-451a-ab39-ed88d9fcd21d.icast.mp3](לחצו כאן בכפתור ימני כדי להוריד את הקובץ)
בתוכנית הפעם
האם "מנצ'קין" הוא פשוט מי שהורס לנו את המשחק? והאם צריך להיות סובלניים לכזו התנהגות? ואיך להרים מפגש חד-פעמי מיוחד ומגניב, באופן שלא יערער את המשחק?
עקבו אחרינו בדף הפייסבוק, בעמוד הגוגל+, או בטוויטר.
הרשמה לפרקים עתידיים: דרך iTunes או iCast. ניתן להירשם גם לעדכוני הפוסטים עצמם, ב-RSS.
כתובתנו למשלוח מיילים: gamadim@roleplay.co.il. שלחו לנו תגובות לדברים שאמרנו, שאלות לגבי דברים שקרו במשחקכם, או הצעות לנושאים שמעניינים אתכם.
00:27 יונתן כרמי
בפרק 52 דיברתם על איך לטפל בשחקן עציץ, אני זקוק לעזרה עם עוד סוג של שחקן: שחקן הכוח (המכונה מנצ'קין)
איך לטפל בו בדרך מאוזנת מבחינת החבורה ואיך לגרום לו להשתמש ביתרונותיו הקיימים במקום לבקש רק עוד ועוד יתרונות.
בברכה, יונתן כרמי.
התשובה שנתתי:
אהלן יונתן,
ראשית, חשוב לי להבהיר שפאוור גיימר, אינו בהכרח מנצ'קין. מדובר בשני דברים שונים.
פאוור גיימר הוא שחקן שנהנה להרגיש שהוא שולט במכאניקה, שיש לו עוצמה להשפיע על המשחק באמצעות החוקים, והוא משתדל למקסם את יכולתו לנצל את השיטה ביעילות כדי להשיג את המטרות שהיא מציבה לו. מנצ'קין הוא מי שעושה את כל זה תוך חוסר התחשבות בשחקנים האחרים ובמנחה, כאילו משחק תפקידים הוא תחרות שבה צריך לנצח. הבעיה היא חוסר ההתחשבות ואי ההבנה הבסיסית של מהות משחק התפקידים – ודווקא לא השאיפה למקסם את יכולות השיטה.מאחר ויש הרבה סיבות לכך ששחקן יתנהג כמו מנצ'קין, אין פתרון אחד ויחיד.
למשל, יש סוג של שחקן שפשוט לא מתעניין בכל הפן של משחק התפקידים, והוא מגיע למפגש המשחק רק בגלל שכיף לו להתעסק בחוקים ולהתגבר על אתגרים. אם המנחה והקבוצה לא יודעים לספק לו את ההנאה שלו באופן שלא מזיק לאחרים, שחקן שכזה עלול להדרדר למצב שבו הוא מחפש בכוח איך לעשות לעצמו כיף, כי אף אחד אחר לא עוזר לו. למשל, אם הוא נהנה להשתמש ביכולות מיוחדות של הדמות שלו, אבל המנחה לא נותן לו הזדמנות לעשות את זה לפחות פעם בפגישה, הוא ינסה להשיג יכולות אחרות, כאלו שכן יבואו לידי ביטוי. הוא רוצה להפעיל את כל המספרים המגניבים שעל הדמות שלו, אז תן לו הזדמנות להתעסק בזה. למשל, אם השחקן הזה מגלם לוחם עם שרשראות ארוכות (כי הן נותנות לו הישג שמאפשר לו להתקיף אויבים מרחוק), אז בזמן קרב נגד אורקים, שים גם אורק צלף שנשאר מאחור, כדי שהלוחם שלנו יזכה להשתמש בשרשראות כמו שהוא אוהב. שאר החבורה תתעסק בדברים אחרים, ואף אחד לא מפריע לאף אחד אחר.נסה למצוא מה השחקן שלך בעצם מנסה לעשות. האם הוא רוצה עוד ועוד כוחות כי הוא בעצם מחפש דרכים לנצח את ההרפתקה? כנראה שהוא מסתכל על המשחק כמשחק לוח. אולי כדאי לספק לו מניעים עבור הדמות שלו, כדי לעודד משחק דמות, מה שבתורו יעודד הסתכלות אחרת על המשחק כולו. אפשר להשתמש בדיוק באותן עצות שנתנו בפרק 52, על גננות. אולי השחקן שלך רוצה עוד ועוד כוחות בגלל שהוא לא מרגיש שהכוחות שברשותו עושים משהו. כדאי לתת לו אתגרים שמתאימים היטב לכוחות שכבר ברשותו, כדי להראות לו שיש להם שימוש – ולהראות לו שכדאי להמשיך ולשפר אותם, במקום לנסות לשפר דברים אחרים.
4:10 לפעמים הבעיה היא בשחקן ולא במשחק
טוב וחשוב שלשחקן יהיו יכולות שונות ומגוונות, ושיהיו לו הזדמנויות להשתמש בהן. היכולות אינן הבעיה.
אורי אומר שלדעתו הבעיה במנצ'קינים היא בכלל לא במשחק, אלא בכך שזהו שחקן שרוצה להראות לכולם שהוא טוב יותר. שפשוט לא כיף לשחק איתו, ולא חשוב מה. הוא שואף לנצח ולהצליח, בלי קשר למשחק בו הוא משחק.
אחראיותנו לתקן את המשחק, אבל לא תמיד המשחק הוא הבעיה. וזו לא אחראיותנו לתקן את החברים שלנו כאנשים.
יש מקומות בהם משתמשים במשחקי תפקידים כאקט תרפיוטי, טיפולי – רומ"ח למשל.
אבל בדרך כלל אנחנו משחקים בשביל המשחק, בשביל הכיף (וזו הסיבה לשאלה הקלאסית שמאחורי כל הצעה לשינוי במשחק: "האם זה כיף?"), ואנחנו לא פה כדי לתקן עולם.
אורי מאמין במדיניות של אפס סובלנות כלפי מישהו במשחק משתתף רק כדי לקדם את ההנאה שלו, כשזה בא במחיר ההנאה של האחרים.
8:33 אז למה הקבוצה ממשיכה איתו?
כי מפגש משחק הוא גם אירוע חברתי, וקשה להפריד בין השניים.
פרק 46: מתן וקבלת ביקורת.
אם חשוב לכם מספיק מהאיש הזה, אז חשוב לכם מספיק כדי להשקיע ולנסות למצוא פתרון. לדבר איתו ולהציג את המצב, לדחוף את המשחק לכיוון שיקרוץ יותר לקראתו, וכו'.
11:23 דניאל זולוטניצקי
שלום גמדים יקרים,
קודם כל, בעזרת העצות שלכם הרצתי כבר ארבעה מפגשים שהשחקנים אהבו מאוד ומצפים בהתלהבות לימי המשחק, הם אפילו קוראים חומר שאני נותן להם (שזה כולל, אגב, להקשיב לפודקסט שלכם), אז תודה רבה לכם על העזרה!השאלה שלי הפעם היא על גיוון במפגשים, היא הופיע אחרי שהקשבתי לפרק 7 הופיע לי רעיון למפגש מיוחד. מבחינת סיפור, קוסם אפל כלשהו יטיל לחש כלשהו על שחקן כלשהו וינסה לשגע אותו, שאר השחקנים ישחקו "חיילים" של התת-מודע של הדמות בנסיונו לשמור על שפיות. אני חשבתי לא לשנות את שיתת הקרב אבל לתת לדמות שעל שפיותה נלחמים לשחק את "האל" משום שהכל ישוחק במוחו. לדוגמה: אני אבקש מאותו שחקן לבחור טראומה מעברו ולתאר את המקום בו היא התרחשה, שם הדמויות ילחמו ביצורים של המכשף והדמות שעל מוחה נלחמים תוכל לבזבז "נקודות שפיות" כדי: להעביר את הקרב לטראומה אחרת או לשנות אספקט אחד בזירת הקרב. כדי לנצח השחקנים צריכים לנצח את כל האוייבים, אם נגמרות לשחקן כל נקודות השפיות הם מפסידים.
האם לדעתכם זה יכול לעבוד? איזה טיפים יש לכם כדי לפשר או לשנות את הרעיון?
הקרב על נפשה של סיסיליה.
אורי מתמקד בחשיבותה של כמות ההשפעה שמקבל השחקן – כאשר באים לשנות את מיקומו של שחקן ספציפי במהלך מפגש מיוחד שכזה, צריך לשים לב שמשאירים לו את היכולת להיות חלק מהמתרחש.
אני מתמקד בצורך להבהיר את כוח ההשפעה של המכאניקה החדשה אותה מכניסים, ולשמור אותה עקבית, במיוחד בצד של השחקנים. דיברנו על זה גם בפרק 50.
19:57 חדשות ועדכונים
צלילה חופשית, סרט מדע בדיוני בידי חובבנים מקצוענים. עמוד הפייסבוק.
רוחות הדרום, כנס Pathfinder בבאר שבע, עוד שלושה שבועות.
אי-כנס משחקים יוצרים, 28 באוגוסט ברומ"ח. אירוע הפייסבוק. שימו לב שהכניסה בהרשמה מראש בלבד!
העמותה למשחקי תפקידים בישראל.
בנוסף, עדכנתי לאחרונה לגבי כוונותי לחודשים הקרובים.
עדכון מצב וכוונות לאביב 2014
אתם יודעים, ככה בכמה זמן צריך להיסגר על עצמך ולהחליט, לאן עכשיו.
להלן כל מה שאני מתכנן לעשות בעתיד הנראה לעין:
1. אני פותח קבוצת פייסבוק חדשה בשם "מיזמים ופעילויות במשחקי תפקידים". היא עדיין בשלבי בנייה, אבל המסר העיקרי שלה הוא זה: אם אתה מישהו שרוצה לעשות משהו במשחקי תפקידים, אנחנו נשתדל לעזור לך. נעזור לך להיסגר על הרעיון, לגבש מטרות, ונספק לך אמצעים להשיג אותן. נהווה מקום שבו פעילים פוגשים פעילים אחרים, ויכולים להצטרף למיזמים אחד של השני. נגשר בין מיזמים שונים ונאחד כוחות, ואת הידע המצטבר של כולנו.
בין אם זה "פעילות כלשהי, עוד לא בטוח מה, להורים וילדים באייקון, כי אני מרגיש שחסר ורוצה כזה", ובין אם זה "אני רוצה איזה מועדון משחקים מקומי באזור ירוחם, שיפגש כל שבועיים או משהו, מאגר שחקנים כזה שיבואו וישחקו דברים", או "נורא אהבתי את טורניר חוקרי המבוכים, אני רוצה להפוך את זה למשהו רב-כנסי כמו הנחיה אולימפית, איך מתחילים?"
הרעיון הוא למסד מקום שבו לוקחים התלהבות והופכים אותה למעשה, באופן מסודר, ועם תמיכה. אני מאמין שמיומנות ארגון ניתן ללמד, אבל התלהבות קשה מאוד ליצור, ולכן צריך לקחת התלהבות ולתת לה את הכלים, במקום לנסות להגדיר מה צריך להיות ואז למצוא מישהו שיתלהב מזה. לקבוצה יהיה מאגר ידע נלווה, בצורת וויקי, שבו חברי הקבוצה יבנו ויקראו לקחים ונהלים להסדרת העבודה על מיזם. לאורך השבוע הקרוב אפרסם כאן מספר עקרונות ראשוניים.
כל הדבר הזה ביחד יקרא בקצרה "יוזמה משופרת", וזה שייך לי כרגע – אבל נכון לעכשיו אני מכוון להעביר את זה לידי העמותה למשחקי תפקידים בישראל, גוף ללא כוונות רווח שפועל כבר כמה שנים טובות לפיתוח התחום בארץ, מאחר ושוכנעתי שעיקר כוחה הוא ביכולת להחזיק דברים לאורך זמן, בזמן שמי יודע מתי יגמר לי הכוח והחשק להתעסק עם זה. בינתיים, זה יצבור מוניטין ואווירה וסגנון משלו.
אני מאמין שהעמותה אמורה לספק במה עבור דברים כאלו, אבל לא עושה זאת ממגוון סיבות (למשל, קבוצת הדיונים היחידה של העמותה בפייסבוק היא סגורה לקהל; האווירה והסגנון בעמותה לא מעודדים אנשים חדשים להיכנס פנימה ולהציע דברים; רוב הדיונים הם בקנה מידה "גדול", אנשים שסה"כ רוצים לארגן איזה רצועה להורים-ילדים באייקון לא יודעים אפילו איפה להתחיל לדבר על זה עם מישהו). לכן, אני פותח את הקבוצה הזו, ובעתיד, כנראה, אעביר את זה לידי העמותה, כדי שהבמה הנדרשת הזו תהיה תחת אחריותה.
2. כאמור, לדבר הזה יהיה וויקי. אני בשלבים של בנייה מחדש של האתר שלי, מחלק אותו למספר חלקים: הבלוג האישי שלי, על כתפי גמדים (הגיע הזמן כבר להפריד בין השניים), מאגר כלים למבוכים ודרקונים (נמצא שם כבר עכשיו, הרבה אנשים לא יודעים עליו), ויוזמה משופרת.
3. אורי ואני מתכננים לפתח קצת את על כתפי גמדים. אם הקשבתם לפרק האחרון, אנחנו מתחילים לערוך סקירות מטעם רומ"ח, כשהמוצרים מהסקירה מגיעים למדף חופשי למשחק אצלם. בנוסף, אנחנו כבר זמן מה מתכננים כנס אונליין, כנראה לקראת סוף הקיץ או אמצע הסתיו. אבל אבהיר שאין לי כוונה לשדך בין כתפי גמדים לבין היוזמה המשופרת.
4. אני מאמין שה- Pathfinder Society Israel היא סנונית ראשונה, ובדומה להנחיה האולימפית, שניהם מייצגים מוסדות על-כנסיים, כאלו שמתקיימים בכל כנס, וחלקם גם מחוץ לכנסים. אני חושב שצריך עוד כאלו. לדעתי זוהי דרך נכונה לפעול, ואני מתכוון להשקיע את עיקר המאמצים שלי בעזרה בפיתוח כאלו.
5. בנוסף, וזוהי נקודה חשובה מאוד בעיני, יש לשדרג את הגילדה, מאגר אונליין של שחקני תפקידים, שמאפשר לנו למצוא אחד את השני ולהצטרף לקבוצות משחק.
אני לא אוהב להגיד "לדעתי צריך ש…" מבלי לעשות את זה בעצמי, אבל אני מרגיש שאני מועיל יותר במקומות אחרים, ובנושא הזה, גם מעדיף לעודד אחרים לפעול מאשר לנסות לקחת הכל עלי. עם זאת, אשמח מאוד לעזור ככל האפשר למי שלוקח את זה על עצמו. להלן הגדרת התפקיד של מנהל הגילדה, כפי שהעמותה מדמיינת אותו (ולדעתי זה נכון שמשהו כמו הגילדה יהיה בידי העמותה).
6. עצרתי בינתיים את פיתוח משחק התפקידים שלי, "לא עגול ולא שטוח" (שם זמני!), ולמרות שרציתי להיות הדובר של כנס מיתוס נאלצתי לפרוש אחרי שבוע, כי אני עסוק בפרויקטים האלו ומתרגם כרגע את חץ הזמן לאנגלית (מעבר לעבודת החצי-משרה הרגילה שלי, כלומר). כמו כן אני צופה פרויקט תרגום גדול בעתיד הקרוב, עליו ארחיב ברגע שיהיה רלוונטי.
7. בנוסף יש את סינגולריות 1885 שהתעלמנו ממנו יותר מדי זמן מתוך ציפיה שאנשי הקשר יעשו איזה משהו (לא ממש קרה), כמה סיקורים שאני צריך לעשות בשביל הפודקאסט, יש מדי פעם עבודה על ואנור ופרויקטים אחרים של אביב מנוח (על האי-כנס כבר שמעתם?), לא הפסקנו לעדכן את מגזין גיבורים מדי שבוע, זמלופיה חייבת להוכיח את עצמה בפני חרבה הקדושה, חבורת העידן ה-13 שלי אוטוטו תעמוד בפני שליחה של מלכת האלפים הנקמנית, והתחלתי בהתאמת המרות מירוצללים של עולמות פראיים למשהו שיהיה יותר לטעמי.
Life is good.
השאלה השבועית: טקסט משפיע
המערכה עם זמלופיה צוברת תאוצה, ומאחר ואנחנו משחקים רק אונליין, נראה שכולנו החלטנו להשקיע גם במענה לשאלה השבועית (שהתחלתי לשלוח לפני שבועיים). מצאו חן בעיני במיוחד כמה דברים שכתבתי, אז הנה הם.
הטריק לשאלה שבועית הוא פשוט: מצא משהו בולט מהמפגש האחרון, מוטיב או אלמנט שתפס חשיבות; הפוך אותו לשאלה בסגנון "מהו ה-X האחרון שדמותכם זוכרת\השפיע עליה במיוחד\היה הראשון מאז ש-X" או משהו דומה; והקפידו לנסח את זה באופן שיתמקד באירוע אחד ("איך אתם מרגישים כלפי X" זה אמורפי מדי. תנו נקודה אחת מוגדרת, החבר'ה כבר יסבירו איך דמותם מרגישה לגבי זה). לעולם לא יחסרו לכם עוד נושאים לשאלה שבועית.
הפעם עסקנו בחשיבותם של ספרים. מהו הטקסט שהשפיע על דמותכם באופן משמעותי? ספר, כיתוב מצבה, פוסטר "מבוקש חי או מת", כל דבר. משהו שהיא קראה – והושפעה באופן בולט.
עוד מילדותה חשה זמלופיה בנוכחות רצונה האלוהי של איומדיאה. הוא היה ברור לה כמו הלמות ליבה – נסתר מעין, אך ניתן לחוש בו, בפנים. עם זאת, רק אחרי שקראה את כתבי הקודש של האלה, בילדותה, יכלה לתת שם וכוונה לאותו כוח אלוהי; רק בזכות כתבי הקודש התעצבו הלמות הלב לכדי סימפוניה מסודרת וברורה.
ועדיין, ישנה פיסת טקסט שחשובה לזלמופיה אפילו יותר מספר 11 המעשים. ספר הקודש אומנם נתן לה מסגרת, אך השלט הרעוע "אין כניסה לזרים!" הוא שנתן לה מטרה.
כשהיתה בת 15, יצאה זמלופיה מלאת עזוז אל מעבר לנהר הסלן המערבי, לתוככי פצע-העולם, חמושה בחרב קצרה שנתן לה במתנה חבר ילדות, שריון עור מרופט, ונחישות מהסוג שאפשר לקבל רק מספר קודש מלא אמרות שפר שמהללות גבורה ואומץ למען טובת הכלל. היא דשדשה במשך מספר שעות בביצה שמקיפה ירכתי יער עתיק, מחפשת שד שנוא כדי שתוכל להשתלח בו במלוא עוצמת, ובכן, ברכת ההגנה מרוע שהיא מכירה מילדות, וכוחה העל-טבעי כזדה. היא הרי עושה את רצונה של איומדה, אז בוודאי זה יספיק, לא?
כשהבחינה מרחוק בשד, הכריזה בצעקה אדירה כי הגיע יומו וכי עליו לסבול את נחת זרועה, והחלה לרוץ כמיטב יכולתה, מדשדשת בשלוליות. ההתלהבות נטשה אותה כשהסתבר שהשד אינו אלא שלט רעוע התלוי באופן עקום על עמוד נמוך, באופן שמרחוק יצר צללית מוזרה בערפל הביצה המבאיש.
זמלופיה בהתה בשלט במשך כמה רגעים. היא ידעה שפעם, לפני עשרות שנים, היתה כאן ממלכה שלמה. הביצה הזו היתה כנראה, אדמתו של חוואי או אציל כזה או אחר, והעמוד אולי היה חלק מגדר כלשהי. אבל היא היתה המומה, ומרוגזת, לגלות שמישהו טרח במיוחד לכתוב שלט עם ההצהרה אין כניסה לזדים.
האם אפילו בטרם פצע-העולם היו זדים בארץ הזו? האם אפילו אז חשבו אנשי הארץ הזו שכל זד מוגדר תחילה בידי קרניו ועורו האדום? האם כבר אז היו כאלו שחשבו שכל ישותה היא רק עיניים שחורות ומשיכה מוזרה לחרקים? אבל הרי היא יודעת שאין זה כך! היאיודעת שיש בה יותר מזה, אפילו אם אחרים לא יכולים להרגיש את נוכחותה של איומדה, המלווה אותה תמיד. האם לעולם תרדוף אותה הקללה ממנה סבלה עוד בטרם לידתה?
חייב להיעשות מעשה, החליטה זמלופיה. היא נשבעה לעצמה, שבועה קצרה, במלמול; היא לא תארה לעצמה איך בשנים הבאות תחוש מחויבת לשבועה הקצרה הזו.
היא לא רק נגע השדים שאוחז בה. והיא תוכיח זאת בכך שתבער אותו. היא לא רק זד – וכולם ידעו זאת, באופן בלתי משתמע לשני פנים, ביום שבו תזכך את עצמה מקללת השדים.
זמלופיה הסתובבה ופנתה לחזור הביתה. הרג שדים סתמי נראה כל כך… אקראי וחסר טעם פתאום. כעת היתה לה מטרה. עליה להתכונן ולתכנן. בנוסף, היא היתה רעבה, ואמא אמורה היתה כבר לחזור מהאופה.
היא לא ראתה איך פיסת בוץ מעופשת שנתלתה על קצה אחת האותיות החליקה ונפלה ב-"פלופ" קטן לתוך המים הירוקים.
