הכנסת שחקנים חדשים לתחביב

זהו תעתוק של סדנא שנתתי בביגור 12, וכותרתה: …. ובכן, 'הכנסת שחקנים חדשים לתחביב'.

זהו המשך של הקו שאנחנו דוחפים בפודקאסט, ושאני מנסה לפתח כבר הרבה זמן. אורי הציע דרכים לקדם את משחקי התפקידים בארץ, אני הצעתי דרכים שיקדמו אותו עוד יותר, ולא מזמן העלתי גם תרחיש להצגת מבוכים ודרקונים לשחקנית חדשה לגמרי.

זה המקום להתחיל בהבהרה והגדרה חשובה: בעצם, לא מדובר ב-"שחקן חדש"; כותרת הפוסט טועה. מדובר במי שאינו שחקן בכלל, אולי גם אינו גיק, אותו אנחנו רוצים להכניס לתחביב משחקי התפקידים. מי שאינו גיק זוכה לפעמים לתיאור "מוגלג" בידי גיקים, הכינוי שמופיע בהארי פוטר עבור מי שאינם קוסמים, וכפועל יוצא מכך, אינם מודעים לקיומו של עולם הקוסמים. רוב האוכלוסיה היא, אם כן, מוגלגית בנוגע למשחקי תפקידים. מכאן והלאה אשתמש במושג הזה, כי הוא נכון הרבה יותר מאשר "שחקן חדש" – כי לטעמי, שחקן הוא מי שכבר תופס את עצמו ככזה, זו תגית עצמית.

ישנם למעשה שלושה שלבים שונים למהלך של הכנסת מוגלג לתחביב: מפגש ראשוני, שבו צריך לשכנע את המוגלג לנסות לחוות את החוויה; משחק ההיכרות, שבו הוא עובר את החוויה לראשונה; וכניסה לתחביב, כאשר המוגלג מתחיל לראות עצמו כ-"שחקן חדש". אפשר לכתוב עמודים על כל אחד בנפרד, אבל אני אתמקד בשניים הראשונים ולמעשה אחבר בין שניהם באופן שעדיף שלא הייתי עושה, אבל אולי בכתבה עתידית אנסה להפריד ולהתמקד בהם בנפרד.

מנקודת מבטו של המוגלג

כאשר באים לשכנע מישהו בדבר מה – ואין זה משנה אם מדובר בניסיון למכור לו משהו, להציע לו להמיר את דתו או להציג בפניו משחק שיגרום לו הנאה – כדאי להתחשב בכמה גורמים, כגון רטוריקה (אומנות השכנוע באמצעות שפה), מצב רגשי (רגוע וקשוב לעומת זחוח או מבולבל), הסביבה (מאפשרת קשב ותומכת במסר), וכן כמה לקחים חשובים מפסיכולוגיה חברתית (למשל, אם נאמרים לכם שני דברים שונים, הדבר השני שאתם שומעים משכנע אתכם יותר מאשר הדבר הראשון, אלא אם היתה הפסקה ארוכה בין שני הדברים, ואז ההיפך הוא הנכון. באמת).

שזה טוב ויפה, אבל אם נתרכז רק בלקח אחד חשוב ומרכזי, הרי הוא זה: חשבו על המצב מנקודת מבטו של האחר.

אם נסתכל על התהליך שהמוגלג עובר כשהוא פוגש את המשחק בפעם הראשונה, אפשר להבחין בכמה וכמה "מכשולים", ואני שם את המילה במרכאות בגלל שזה יותר כמו מהמורות; הן מקשות על הנסיעה אבל לא עוצרות אותה, ואם שמים לב אליהן בטרם עת, אפשר לעקוף אותן. מעל הכל, חשוב להבין שהמוגלג צריך לעכל כמה רעיונות זרים בו-זמנית, ובמהירות. לכן, חשוב להקל עליו ככל האפשר ולהמנע כמה שיותר רעיונות מיותרים. את אלו שחייבים להכניס יש להכניס אחד אחד, וברווחים.

בגדול, הקונספט הראשון הוא של "אני מנחה, אתה שחקן", והנגזרות שנובעות מכך: אתה חופשי לפעול כרצונך, ואני מגיב מיידית לכל דבר שאתה עושה. לדעתי, הקונספט הבא בתור שכדאי להציג הוא החוקים. הם עוזרים למוגלג לשייך את החוויה החדשה המוזרה הזו למשהו שהוא מכיר (משחקים מסוגים אחרים) ומגדירים אותה (החוקים הם משהו קבוע, בטוח. זה מאוד מרגיע). יש עוד כמה קונספטים שאולי אפשר להכניס בהמשך, וגם את שני אלו כדאי לפשט למדי, אבל דיברנו מספיק מסביב אז בואו ניגש לפרקטיקה. 

עשה ואל תעשה

"משחק" או "סרט", לא "תיאטרון" – יש אנשים שאוהבים להציג את משחקי התפקידים כתיאטרון אינטראקטיבי, או כתיאטרון אלתור. הבעיה היא, שהמילה "תיאטרון" כוללת לרוב קונוטציות של איכות, כלומר סטנדרטים, כלומר התחושה שאני נבחן על יכולת המשחק שלי. אנחנו מנסים להמנע מלעורר תחושות לחץ, ובמקום זאת להעניק תחושת נוחות. כמה שפחות מחויבות על כתפיו של המוגלג, כמה שפחות דרישות ממנו. לכן, עדיף להשתמש בדוגמא הקלאסית של "סרט שבו אתה מחליט מה עושה גיבור", או משהו דומה. 

לשמור על קונוטציות חיוביות – כהמשך לנקודה הקודמת, אני ממליץ שלא לפנות לצד המנוגד, ולהציג את המשחק כ-"זה כמו משחקי דמיון שהיינו עושים כשהיינו ילדים", כי זה נותן קונוטציות של זלזול – מה, זה רק משחק ילדים? אני נוהג להכניס את המשפט הזה רק אחרי שכבר התחלנו לשחק והמוגלג הבין מה קורה כאן, ופתאום יש לו רגע של הארה כשהוא מבין שאנחנו בעצם יוצרים סיפור חופשי ביחד. זאת מאחר ובשלב הזה כבר יצרנו אצלו בראש קונוטציות חיוביות כלפי המשחק – שהרגע התחזקו, כשהוא הגיע בעצמו להארה מעניינת לגבי החוויה שהוא עובר – ואז הקונוטציות של ילדותיות לא רלוונטיות, ובמקומן הוא מקבל את הקונוטציות של "זוהי חוויה שמבוססת כולה בדמיון החופשי שלי", שמלוות בזיכרון רגשי חיובי, כי זה הרי מה שכולנו אהבנו במשחקים ההם. אם המוגלג מעלה בעצמו את ההשוואה ל-"משחקי כאילו", אני מבהיר מיד שהבסיס אומנם זהה, אבל היישום שונה לחלוטין, כמו שאומנם יש בעולם ספרי ילדים אבל זה ממש לא כל מה שאפשר לעשות עם ספרים. אני מבהיר שמשחקי תפקידים הם מדיום, וככזה אפשר להשתמש בו במיליון דרכים שונות, כדי לנתק את הקונוטציות הילדותיות.

הרבה אקשן, ומיד – אם עברו יותר מחמש דקות ולא קרה עדיין שום דבר משמעותי בסיפור, אז משחקי תפקידים זה משעמם ומה אני עושה כאן, בטח יש משהו מעניין יותר לעשות במקום אחר. שוב, שימו את עצמכם בנעליו של המוגלג: כמה זמן אתם מוכנים להקדיש לאיש המכירות שתפס את תשומת ליבכם לרגע בקניון? אז אומנם כאן המצב שונה (ועוד מעט אתאר כמה אפשרויות לגבי המצב הספציפי), אבל זה רק אומר שכמות הקשב שהמוגלג מוכן לתת גדולה יותר; היא עדיין לא אינסופית.

גשו אליו במקומות בהם הוא מסתובב – כאמור, עוד מעט אפרט על פורמטים שונים, אבל בכולם משותפת הדרישה לבוא אל המוגלג במקום שנוח לו. ראשית, כי הוא לא יתאמץ לבוא אליכם, ואנחנו רוצים לצמצם בכמות המאמץ שהוא משקיע בכל מקרה; ושנית, כי בסביבה מוכרת הוא מרגיש שהוא בשליטה, תחושה שחשוב שימוש עליה, כי עוד כמה רגעים יגידו לו שהוא אלף כוהן שנולד ביער קסום, בתוך חוויה שלא חווה מימיו, ושבה אני בבירור שולט באופן מוחלט.

רק בעברית – להמנע מ: דיאנדי, איי-סי, קמפיין, סשן, פי-סי, די טוונטי, אינפליי, ושאר המונחים שנראים מגוכחים כשאתם קוראים אותם עכשיו בתעתיק עברי, וזה בגלל ששפת האם שלכם היא עברית ולכן נוח לכם יותר בעברית

מונחים, רק כשצריך – כהמשך לנקודה הקודמת, ז'רגון המשחק הוא לצורך העניין שפה זרה; השתמשו בו רק כשאין ברירה. ק20 נוח יותר מקוביה עם עשרים פאות, ולכן נשתמש בו בשיחה, אבל לדירוג שריון אפשר באותה מידה לקרוא הגנה או פשוט שריון. במקום תוסף ההקסמה לחוכמה שמתווסף לד"ק הצלה עבור היריב נגד הלחש מדרג 2, יש לך בונוס לגלגול להמנע מהלחש. עם הזמן נכנסים החוקים יותר ויותר, והמונחים נעשים נפוצים יותר – חשוב לחזור על משמעותם בכל פעם, ולעצור תמיד כדי להסביר כל שאלה. 

לחשוב עיצוב – דף דמות מעוצב שכולל את כל המידע באופן קריא וזמין מיידית (בעברית!), לא כולל מידע מיותר בכלל, נותן רושם נקי ומקצועי, וצבעוני כך שהוא מושך את העין, יכול לעשות את ההבדל בין "ספר לי עוד" לבין "תודה, אבל לא תודה". אם משתמשים בקוביות בצבעים שונים, אפשר בפעמים הראשונות להגיד פשוט "הקוביה האדומה" במקום ק20 – כל מונח שחסכנו את הצורך ללמוד אותו לשלב מאוחר יותר הוא עוד מהמורה שעקפנו. דף צבעוני וברור על השולחן, או פוסטר שתלוי במקום נוח בצד, שעליהם מופיע תמצית החוקים במילים קצרות, הוא כלי עזר מדהים בכוחו. אם משתמשים בנקודות כלשהן, למשל נקודות עלילה ב-Fate, להשתמש בסמנים פיזיים. לרשום כמה שפחות.

רק החוקים הבסיסיים – בשיטת ק20, ללא התקפות מזדמנות, ללא כשרונות, אולי גם ללא הצלות. זכרו: אתם לא מנסים ללמד את השיטה. אתם מנסים להפוך מוגלג לשחקן.

שיטה כיפית ופשוטה – כדאי מלכתחילה לבחור בשיטה שמציעה סוג אחד של גלגול (ק20) או מספר מטרה אחיד (עולמות פראיים). לחילופין, שיטה שבה עיקר החוקים הם פרשנות שיוצרת סיפור (Fate, ואנור, WFRP). בכל מקרה, כמצויין בנקודה הקודמת, כדאי לדבוק לבסיס בלבד, ולהישאר איתו. כדאי גם לנצל שיטות שנוטות לך כלים מגניבים (או לגנוב מהן): ה-"משהו האחד המיוחד" ב-13th Age, ה-Mighty Deeds of Arms וכל הלחשים ב-DCC RPG, שיטת הקוביות של WFRP ו-EotE. 

 סיפור מגוון ומוגזם – אחרי האקשן המיידי בהתחלה, אפשר וכדאי להמשיך למקומות קלישאתיים או מופרכים למדי. המוגלג משחק פעם ראשונה, אין לו ציפיות ומבחינתו הכל חדש. הוא יכול להיגנב לגמרי מהצלת הנסיכה מהדרקון – חווית המשחק חשובה בהרבה מאיכות הסיפור. למעשה, יש אפילו יתרון בסיפורים יחסית מוכרים, ובעולמות מוכרים. סיפור נקמה מורכב על פני שתי תקופות זמן, בעולם סטימפאנק באנגליה הויקטוריאנית הוא אוסף של מהמורות מיותרות. זה אולי מגניב אותך, שזה סבבה (וראה את הסעיף הבא), אבל זו הרי לא המטרה. סיים בקליף-האנגר, כדי להשאיר רצון לעוד.

התלהב – התלהבות מדבקת. הראה שאתה עושה משהו שאתה נהנה ממנו, הפגן את זה בכל אופן. לא צריך להכריח את עצמך, אבל בהחלט כדאי להיות מוכן לעשות מעצמך צחוק; כשהמוגלג יראה שאתה עושה קול מוזר בשביל הקובולדים, הוא יתחיל לעשות קולות בעצמו. כשישמע את התיאורים המגניבים שלך, הוא יתחיל לתאר בעצמו. קח בקלות, התנהג בקלות, הדבק אחרים.

"כן, ו-" – זרום עם המצאותיו של המוגלג, כל עוד אתה שומר על המסגרת.  

פורמטים להרצה למוגלגים

כל פורמט בא לשרת מטרה ספציפית, ולכן אין פורמט אחד שמתאים לכל מצב. משחק היכרות לשלושה מכרים מהעבודה שונה בתכלית מנוכחות שבועית קבועה בקניון למשך הקיץ; בררו תחילה מהי המטרה שלכם, הגדירו היטב את קהל היעד, חשבו על הדברים מנקודת מבטו, התחשבו במשאבים שלרשותכם, והגדירו את הפורמט המתאים לכם. הנה כמה פורמטים שאני מכיר והשתמשתי בהם במקרים שונים.

D&D Encounters 

זהו פורמט ש-WotC הרימו לפני כמה שנים כדי לתמוך במו"ד 4, אחרי שעשו את המהפך התפיסתי והחליטו לנסות ולהחזיר את הקהל הוותיק (באותו זמן גם הוציאו את הקופסא האדומה מחדש). זהו פורמט מצויין, שרץ בהצלחה עד כה. נתונים מספריים כמובן שאין לי, אבל כמעט כל פודקאסט משחקי תפקידים אמריקאי דיבר עליו לטובה, וברשתות החברתיות יש מגוון סיפורי הצלחה אנקדוטליים. כמו כן, וויזארדס בחיים לא היו ממשיכים להשקיע כל כך הרבה זמן במשהו שלא עובד. נראה שיש לו שלוש מטרות: להשיב שחקנים מבוגרים שהפסיקו לשחק, להכניס שחקנים חדשים, ולהציע משחק שבועי למי שאין לו חבורה.

פורמט ה-"התקלויות" הוא הרפתקה שבועית שנערכת בחנות משחקים, במשך שעתיים. אין צורך בהרשמה מראש (חנויות מסוימות עשויות לדרוש זאת, אבל זו החלטה שלהן), ויש דפי דמות מוכנים עבור כל השחקנים (אם כי אפשר להביא מהבית). ההרפתקה אומנם נמתחת על פני 12 שבועות ("עונה"), אבל אפשר להצטרף בכל אחד מהמפגשים מבלי להכיר את מה שקרה לפני כן, וכל אחד הוא סיפור קצר (התקלות ארוכה אחת), חווית הרפתקה קצרה אך מובנית, עם סיום מספק. האירוע אומנם נערך בחנות משחקים אך המנחה לא חייב להיות שכיר של החנות, הוא יכול להיות כל אחד. החנות מקבלת מוויזארדס ערכה שכוללת את כל ההרפתקאות, דפי הדמות המוכנים, וקלפי הישגים. ההישגים מנסים לעודד אותך להגיע גם למפגשים הבאים: אתה צובר נקודות גבורה עבור הישגים שדמותך עושה, ובאמצעותם אתה יכול לקנות יתרונות שונים, בהם תוכל להשתמש בהמשך העונה (ולא משנה איזו דמות אתה משחק, היתרונות נשמרים בידי השחקן). כך, אתה יכול לבוא למשחק קצר – רק שעתיים – בחנות המקומית, מתי שנוח לך (אם לא יכול השבוע, פשוט אל תגיע) למשחק מספק שמיועד למבוגרים כמותך, ולהיות מתוגמל באופן שמעודד, אך לא דורש, הגעה למפגשים הבאים. הדמויות בדרגות נמוכות, כך שהחוקים פשוטים, וההרפתקאות נכתבות כמתאימות למי שאינו מכיר את החוקים לעומקם.

ימי הצ'ארלי ספנסר

זהו פורמט משחק במקום פומבי שפיתחתי עבור משחק באוניברסיטה, במטרה למשוך סטודנטים להצטרף, לשחק כמה שירצו, וללכת. בדומה להתקלויות, זהו משחק שבועי, שתמיד ירוץ באותו מקום (קפיטריה) ובאותן שעות (12:00 עד 18:00), כדי להקל על הסטודנטים לדעת איפה ומתי זה (שהרי אין לי שום דרך אחרת להגיע אליהם, מלבד פרסום בלוח מודעות בפקולטה). אין פרסום מוקדם, אין תמיכה של חנות, והפנייה היא לקהל רחב מכדי שאוכל להגיע אליו, ולכן הדרך העיקרית לבסס את המשחק הזה היא קביעות: להיות שם שבוע אחרי שבוע, עד שזה יהיה חלק טבעי מהמקום.

המשחק נמשך שש שעות בכל פעם, הרפתקה שלמה מהתחלה ועד הסוף. בשבוע הבא תהיה הרפתקה אחרת, לאו דווקא קשורה לנוכחית. דפי דמות מוכנים מראש, במבוכים ודרקונים – השם חשוב, כי הוא מוכר לסטודנטים, ולכן גם יופיע בגדול ובצבע על דף הדמות ועל שלט קטן על השולחן. הפורמט דורש מנחה ושני שחקנים שבאו איתו ונשארים כל היום, כדי שהמשחק תמיד ירוץ, כדי שתמיד תהיה תנועה. סטודנטים נמשכים למשחק בגלל התנועה, ההתלהבות והצבע, ומי שמביע עניין מוזמן פשוט לשבת ולהצטרף, לשחק כמה זמן שהוא רוצה, ופשוט ללכת כשמתחשק לו. הוא מקבל דף דמות (פשוט, אך עם שטיק מעניין), ואחד משני השחקנים אחראי להסביר לו את החוקים, כדי שלא לעצור את המשחק. החוקים מוסברים בשלוש דקות, ויאללה, אתה כבר בחדר כלשהו בתוך המבוך, עם שחקנים ידידותיים סביבך.

בואו מתי שנוח ולכו מתי שחייבים כי כבר מתחיל השיעור הבא. שבוע הבא בוא שוב פעם, אם תרצו. אה, והנה פלייר לחנות המשחקים המקומית, עם קישור לפורומים באינטרנט ודברים נוספים. 

לצערי המשחק קרה רק פעם אחת, כי התחלתי לעבוד זמן קצר מאוד אחרי שיזמתי אותו, כך שאינני יודע אם יכול היה להמשיך ולהתפתח, אבל במהלך אותו משחק אחד שיחקו ארבעה-חמישה אנשים (חלקם שחקנים שידעו על האירוע מלכתחילה), וכולם נהנו. השם של הפורמט, אגב, חסר משמעות.

 משחקי "הולך ובא"

כשהייתי ברומ"ח החלטנו לנסות להרים פורמט שירוץ בקניון הצמוד במהלך הקיץ, כדי לנסות ולהפיץ משחקי תפקידים ולקדם את החוגים ופעילויות הקיץ שלנו. בעצם המטרה היא ליצור קהל עבור הפעילויות האחרות – ליידע את האנשים שמשחקי תפקידים קיימים, להבהיר להם שזה משהו שהם רוצים, ולהפנות אותם למקום בו הם יכולים לקבל אותם. ראוי לציין שהאירוע בסוף לא התקיים, בגלל שהשת"פ עם הקניון נפל.

המשחק פונה לילדים, כסוג של פעילות לימי הקיץ, אחת מני אטרקציות רבות בקניון. ילד יכול לבוא, להתיישב, לשחק, לקום וללכת מתי שבא לו, ללא מחויבות. אך הסידור רחב יותר, מאורגן יותר, לעומת הפורמטים הקודמים. יש שולחן קבלה שמרכז את הפעילויות בשאר השולחנות, ובו מישהו שמסוגל גם לספק מידע ולמשוך עוברים ושבים לפעילות. רול-אפים גדולים וצבעוניים מושכים את תשומת הלב לעבר ההרפתקה. בשולחן הקבלה כבר מקבלים את דף הדמות, משהו פשוט, עם ציור מגניב של הדמות, ציטוט, הגנות, מיומנויות, ושלושה-ארבעה כוחות בניסוח ברור. השתמשנו במו"ד אסנלשז, ללא מיניאטורות, ובגרסה פשוטה במיוחד.

כל אירוע נמשך שלוש שעות, הרפתקה אחת בכל פעם, שכוללת חמש-שש התקלויות קצרות, כל מני דברים מגניבים במקומות מעניינים ועם מפלצות ודב"שים בולטים, שהשחקנים יוכלו להשקיע את הרבע-שעה עד שעה (גבול עליון שאנחנו מרשים לכל שחקן להישאר במשחק) שהם יושבים לצד השולחן בלחוות את הבסיס של משחק תפקידים, ולהשאיר אותם עם טעם של עוד: רגע, אבל בחדר הבא יש מעיין קסום! אני רוצה לראות מה הוא עוושההההה…. והאם בכלל יצליחו חברי גילדת ההרפתקנים (shout-out ראשון לקונספט חשוב בחוג, ובאתר שלנו) להשיג את כתרו של המלך העליון?

בקישור למעלה מפורטת תוכנית פעולה שהיתה לי לבנות הרפתקה מתמשכת בין המפגשים האלו, כך שהילדים יוכלו לחזור למשחקים הבאים (כלומר, זה לא אותה הרפתקה שרצה שוב ושוב בכל פעם). מי שחוזר יוכל לבחור לשחק דמות מתקדמת, רעיון שקיבלתי מה-Encounters, שם חילקו מקצועות לפי רמת סיבוכיות.  

הכנסת מוגלגים שאני כבר מכיר

יוצא דופן לכל מה שנאמר בנושא הפורמטים הוא הניסיון להכניס לתחביב מוגלג שהוא חבר שלך, מישהו שאתה כבר מכיר, ושאתם נפגשים לפעמים מסיבות שאינן משחק (שמעתי שיש דבר כזה). העקרונות נותרים זהים, אבל היישום שונה. הפרדוקס הוא, שלפעמים קשה יותר למשוך מכרים לתוך התחביב, מאשר זרים מוחלטים. בין היתר, זה עשוי להיות בגלל הציפיות והקונוטציות שכבר הצטברו אצלם (מכל מה ששמעו ממך ויודעים אודותיך), ו\או בגלל ההערכה שהם בנו כלפיך (הם לא רוצים "להיכשל" מולך, אף אחד לא אוהב להיות מובך בפני חברים). עם זרים מוחלטים, אתה מוזמן לבנות את הקונוטציות והציפיות פחות או יותר מאפס, ואין להם שום הערכה כלפיך. 

בואו נניח ששכנעת את המכר לשחק. זה סיפור די רציני, אבל ניגע בו בפעם אחרת, הפעם מדברים על פורמטים וההרצה עצמה. העצה המרכזית היא, להתמקד בסביבה נוחה: למשל, לשחק אצלו בבית. כדאי גם לשחק בעולם בדיוני שמוכר לו מספר או סדרת טלוויזיה: סביבה שהוא מכיר. הוא יודע מה לצפות, והוא מרגיש בשליטה במתרחש.

כדאי שבין שאר השחקנים יהיה לפחות אחד שהוא חבר משותף של שניכם, שהוא שחקן ותיק. שלא כמוך, המנחה, שנמצא בתפקיד שונה לחלוטין משחקן (וזר ומוזר), הוא נמצא בצד של המוגלג. זה מישהו שאפשר לדבר איתו, והוא מלא ניסיון, אז הוא נראה בטוח בעצמו ולא מובך מהחוויה המוזרה. הוא גם חבר של המוגלג, אז הוא חלק מהסביבה הנוחה. זהו גם סוכן שתול מצוין: הוא יכול ליזום (פעל!) כדי לוודא שהמשחק מתקדם ולא יהיה משעמם; והוא יכול לספק דוגמא אישית לשימוש בחוקים, וחשוב מכך, לאופן בו מגלמים דמות. צריך כמובן לתאם איתו מלכתחילה שידע שזה תפקידו – אבל במידה וזה עוד לא היה ברור, הכתבה הזו לא פונה למנחים בלבד, וההנחה היא שהאחראיות (וכתוצאה מכך, התכנון מראש, הכרת העקרונות, והיישום) לא חלה רק על כתפי המנחה, אלא על כתפי כל המשתתפים בפורמט. 

מעבר לכך, זהו חד"פ קלאסי: הוא כולל דמויות מוכנות מראש ומעניינות למשחק ("האם אני הייתי רוצה לשחק את הדמות הזו?"), הרפתקה קצרה עם סיום מספק (ואפשר להסליל אותה היטב), הרבה אקשן והרבה התרחשויות (והקרבות קצרים וענייניים), וכמובן שחשוב לפרפל תמיד קדימה

הנה למשל הדמויות המוכנות וההרפתקה המוכנה עבור משחק Firefly שהרצתי בעולמות פראיים, כמשחק ראשון לחברה שאינה שחקנית.

סיכום

בבואך להשיג מטרה, ובמיוחד מטרה חמקמקה וראויה כמו הכנסת שחקנים חדשים לתחביב, ראוי לתכנן מראש. 

חשוב על כל פרט בפני עצמו. במה הוא מועיל? האם הוא מפריע? אל תלמד את השיטה כולה, פשוט כי "זו השיטה, זה מה שמשחקים". המובן מאליו הוא האויב הגדול ביותר של העיצוב הנכון.
חשוב מנקודת מבטו של המוגלג. איך X נראה בעיניו? איך הוא היה מרגיש כרגע? איך אני מביא לכך שירגיש מה שאני רוצה שירגיש? חפש מהמורות, ומצא דרכים לעקוף אותן.
היה מודע לכך שהחוקים הם כלים (ורק חלק מהכלים שעומדים לרשותך), אתר את כל הכלים, והשתמש בהם באופן שתואם למטרה. עצב את הפורמט, וצא לדרך. ואל תשכח להישאר נלהב.

יאללה, אנחנו צריכים עוד שחקנים. 

נשלח ב אישי עם התגית: , , , , ,
0 comments on “הכנסת שחקנים חדשים לתחביב
5 פינגים/מעקבי קישורים עבור "הכנסת שחקנים חדשים לתחביב"
  1. […] שאינם שחקני תפקידים כלל (ובנושא הזה אני ממליץ על הכתבה המצוינת בבלוג של ערן […]

  2. […] אורן מנתן עצות משלי להרצת משחק חד פעמי לשחקנים חדשים: כאן, כאן […]

  3. […] 16:10 המנחה אינו האחראי הבלעדי על הכיף גארי גייגקס, ממייסדי התחביב. Knights of the Dinner Table (ב-PDF) השעיית הספק, Suspension of Disbelief TPK בהחלט פותר את הבעיה של חבורה עוצמתית מדי – וכמו שאמרנו בפרק 39, זה לא בהכרח סוף המשחק. הביקורת על אודיסי, הספר ב-PDF. דיברנו על אודיסי בפרק 42. לדעתי, במשחק שמריצים לשחקנים חדשים חשוב מאוד להבהיר הרבה דברים, במגוון דרכים, ביניהם גם אצל מי האחראיות על הכיף ולמי יש חופש פעולה ליצור דברים חדשים, ואלו דברים ספציפית. הרחבתי על זה כאן. […]

  4. […] תוכן שהוא מריץ למבוגרים, ומציע להריץ בסביבה נוחה להם. הפוסט שכתבתי על הרצה לשחקנים מתחילים. 10 הדקות הראשונות של המפגש הן חלק מההכנה, כדי למנוע […]

  5. […] פוסט הפייסבוק של דסי. הכתבה שלי על הכנסת שחקנים חדשים לתחביב. […]

השאר תגובה