Magic: The Blabbering

שר הצבא הקלדוריאני המרשים והגובלין הירוק והנמוך, עמדו בחדר שבראש המגדל וערכו היכרות עם הסביבה.
"המגילות האלו הן לחשים מהירי הטלה." אמר שרגא, מצביע על מדף הספרים הרחב שעל הקיר הימני. "ואלו שבצד השני הן כישופים רבי עוצמה."
"סבבה."
"בעזרת כדור הבדולח הזה תוכל לזמן יצורים ממעמקי המישורים התחתונים–"
"נשמע טוב."
"–ועם המפה הענקית הזאת תוכל לכבוש שטחים נוספים ולנצל את כוח הקסם שבהם לתדלוק לחשיך."
"טוב, עצור כאן, זה כבר נשמע יותר מדי טכני בשבילי. איפה הפיצוצים?"
"אהה… אה?"
"איפה האויב? לאן מכוונים את כדורי האש?"
"אהה, צפונה."
"מצויין."
ננסק התקדם אל כדור הבדולח, וסקר במהירות את היצורים העומדים לבחירתו. "אני מזמן צל לילה!"
"רגע!" קרא שרגא. "אתה לא יכול עכשיו! זה התור של פרוג!"
"אני מהנדחפים. אני מזמן צל לילה!"
מפת האדמות הגדולה התלויה על הקיר החלה להשתנות. שלוש ביצות השחירו ונעלמו, המאנה שבהם מוצתה. כדור הבדולח הבהיק לרגע… ובחלל החדר התגבשה דמות ערפילית דמוית אדם, בראשה זוג כדורים זהובים המזכירים עיניים.
"בררר!" נבהל ננסק ונרתע לאחור, נמלט להסתתר מאחורי שרגא.
שר הצבא הקלדוריאני גלגל עיניו אל על ומלמל לעצמו בדאגה, "זה עומד להיות תור ארוך."

בינתיים, מצידה השני של היבשת…
"פאנקי טאון! תנה נה נה, פאנ-קי טאון!"
"אני שמח שאת מרוצה."
"פאנ-קי טאון!"
"סטייסי, אמרת שקוראים לך?"
"פאנקי, תנה נה נה, פאנקי! טאון!"
"גבירתי, סלחי לי?"
"טוב, נו." נרגעה סטייסי ופנתה אל המכשף הקירח. "כן, סטייסי."
"את רוצה משהו לשתות? לאכול?"
"לא תודה, אני אבן חן. מחצב. מינרל."
"אז… אולי איזו כרית?"
"פרוג, חשבתי שהבהרתי את עצמי. אתה לא מקבל ולו קמצוץ כוח, עד שאני לא רואה ארבעים אלף מאנה. זה ברור לגמרי, זה בתיאור הקלף."
"אולי בכל זאת?… אני אקרא מיד למישהו שיעשה לך מסאג". הו, יולף!"
"עזוב את המסכן הזה, הוא עבד מספיק ליום אחד. אני במקומך הייתי מתמקדת בלנצח את האויבת הזאת שלך."
"אה, לא שמעת? היא פוצצה את עצמה לחתיכות. Mana burn."
"אז מי זה שמנסה להתקשר אליך דרך מראת התקשורת?"
פרוג הסתובב במהירות אל עבר המראה. היא הבהבה בעדינות, מראה שמישהו מעוניין לדבר איתו.
הקוסם הנמוך והקירח התקדם אל הקיר, והניף את ידו מעל המראה. האפרוריות התפוגגה עד שנראו בבירור פניו של גובלין חסר עניין.
"הי ננסק!" קראה סטייסי.
"אהלן סטייסי!" קרא ננסק. "אני אוטוטו מגיע."
"מצויין, אני מחכה."
"סילחו לי," רטן פרוג, "אבל גם אני כאן."
"כן, אבל אתה פחות מעניין." אמר ננסק, וניתק את הקשר. המראה חזרה להיות אפרורית.
פרוג בהה במשטח האפרורי בחוסר אמון.
סטייסי הסתחררה במקומה וצחקקה. "הוהו, זאת הייתה סתירה לאגו, הא? הא?"
"תשתקי."
"ווף! ווף!"
"תשתקי!"
"פאנקי טאון!"
פרוג שלח אל האבן מבט נזעם, ויצא מהחדר בסערה. הוא עלה במעלה המדרגות עד שהגיע להיכל הגדול. נברשת אדירה נתלתה מתקרתו הגבוהה, מאירה במאות נרות על עשרות ארונות הספרים הכבדים שהכיל החדר. פרוג עבר בין הספריות, אוסף לחיכו מגילות ודפים עתיקים מכל הבא ליד, ומיהר אל מחוץ לחדר. הוא עלה במדרגות, רוטן לעצמו, עד שהגיע לקומה הגבוהה ביותר. בכל קיר בחדר הקטן היה קבוע חלון זכוכית גדול, שהראה את פני השטח עד לאופק הרחוק, מההרים הגבוהים שבצפון ועד לביצות המרוחקות בדרום, שם ניתן היה לראות, בקושי, מגדל גבוה נוסף. במרכז החדר עמד כן ועליו כדור בדולח גדול.
פרוג התקרב אל כדור הבדולח, הניח את המגילות על שולחן קטן שעמד לידו, ושפשף את ידיו בהנאה.
"הגיע הזמן לשחק במשחק קטן שנקרא "שני המגדלים"." הוא מלמל בגיחוך אל תוך צווארון חולצתו.

"אני מזמן עוד צל לילה!" הכריז ננסק.
"אבל אתה לא יכול!" התלונן שרגא. "כבר יש לך חמישים ושישה!"
"הרבה זה טוב!"
"אבל אין לך אפילו את הלחש של זימון צל לילה! אתה פשוט לא יכול!"
"Watch me!" הצהיר ננסק, הניף את ידיו במגושמות מעל כדור הבדולח, ולאחר רגע נוצר עוד צל לילה בין הצללים שכבר עמדו בחדר.
ננסק הביט בהם בסיפוק. "אני אוהב את הצללים האלה, הם כל כך מורבידים."
"טוב, בסדר, תעשה מה שאתה רוצה," נאנח שרגא. "אני מקווה שיש לך את המאנה בשביל לקיים את כל הצבא הזה?"
ננסק הביט בו במצמוץ. "סליחה?"
"מאנה."
"שזה…?"
"אוי, אלים." מלמל שרגא.
לפתע יצאו צ"קלקות אדומות מהקירות והחלו להסתובב, תוך כדי השמעת סירנה עולה ויורדת.
"פרוג מתקיף!" הזדעק שרגא.
"אין צורך להזדעק." אמר ננסק. "מספיק גם לצעוק בדאגה."
"פרוג מתקיף!" צעק שרגא בדאגה.
ננסק הסתובב אל צבא צללי הלילה שעטף את הקיר הצפוני. "צללים, צאו לדרך!" פקד ננסק.
הם הביטו בו בעיניהם הנבובות.
ננסק ושרגא חיכו כמה רגעים, אבל שום דבר לא קרה.
"יש איזה משהו שנקרא Summoning Sickness." נזכר שרגא. "הם לא יכולים להתקיף בתור הראשון בו זומנו. הם יכולים להגן, לעומת זאת."
"פפשששש," נשף ננסק, "אם יש משהו אחד שלמדתי בנדודי הארוכים, הרי הוא שההגנה הטובה ביותר היא התקפה."
"אבל-"
"אין אבל, אף אחד לא מגן ולא כלום. הם יתקיפו."
"אבל זה התור של-"
"צריך רק למצוא את הדרך לעודד אותם. אין צבא שיכול לעמוד בפני מנהיגות נכונה! אפילו כשמדובר ב… אהה… יצורי אופל ממעמקי השחור."
"ננסק, תשמע-"
ננסק פנה אל צללי הלילה השקטים. "הקשיבו לי, אנשי! אני לא אפתח בניאום עידוד, מאחר וחסרה לי כותבת הנאומים הרהוטה שלי. אבל אני כן יכול להבטיח לכם זאת! מי שיצא עכשיו להלחם… מקבל סוכריה!"
עיניהם של הצללים נפערו.
סוכריה?… שאלו קולותיהם החלולים.
"כן!" הכריז ננסק.
…עם מסטיק בפנים?… שאל צל אחד.
"בהחלט!" הכריז ננסק.
הצללים הביטו אחד בשני, וכאיש אחד פנו אל הקיר ועברו דרכו כמו גל של נוכחות שחורה.
שרגא הביט בהם עוזבים בפה פעור.
"עוד משהו שלמדתי בנדודי," אמר ננסק, "זה שלאל-מתים יש אישיות הרבה יותר סבוכה ממה שחושבים."

פרוג הביט בכדור הבדולח באי אמון, בצבא השחור המתקדם במורד המישורים ובין היערות.
"הוא לא יכול להתקיף!" צווח פרוג, "זה התור שלי! הוא לא יכול להתקיף!"
נזעם וצורח, חטף פרוג מגילה אחת מהשולחן, גלגל אותה והקריא בקול את רונות העוצמה.

"מה הוא עושה?" שאל ננסק, מביט בכדור הבדולח.
"הוא מטיל לחש ערפל, שיגרום לכל ההתקפות בסיבוב הזה להיכשל."
"מה, גם שלו?"
"כן."
"אני לא מבין, אין פה מפות או משהו? מה זה שערפל יפסיק את המלחמה? אני לא מוכן לזה."
"שמע, זה מה שהלחש עושה!"
"לא מעניין אותי. יש פה איזה לחש סופה?"
"ארר, אני מניח, אבל למה?"
"שרגא, שרגא, מטרולוגיה בסיסית: אם נשנה קצת את לחצי האוויר בסביבה, תיווצר כזאת רוח שהערפל יתפזר."
"לא, אתה לא מבין, הקרב בוטל, זה מה שהלחש עושה. הערפל זה רק גיוון רקע בשביל-"
"לא מעניין." אמר ננסק והושיט את ידו. "לחש סערה."
"אממם, בסדר." מלמל שרגא, והרים מגילה מהשולחן. "הנה, בבקשה."
ננסק אחז בה, גלגל אותה, והקריא את הרונות.

פרוג הביט בערפל המתפזר באי אמון.
"איך, לעזאזל, הוא עושה את זה?" מלמל.
הוא התחיל לצעוד מסביב לכדור הבדולח, מחשבות מתרוצצות במוחו הקודח. לבסוף נעמד, ולקח מגילה נוספת.
"טוב, לפחות לא יכול להיות רע יותר." אמר.
באותו רגע התחיל לרדת גשם.
"גרררר…" נבח פרוג, והקריא בכוח את הרונות מהמגילה.

"או לא!" צווח שרגא. "פרוג מטיל "אור שמימי"! זה כישוף שגורם לכל לחש שחור שמטילים לפגוע במטיל הלחש!"
"אז?"
"כמעט כל הלחשים שלך הם שחורים!"
"מה? לא!"
"מהר ננסק, אולי עוד תספיק לבטל אותו!"
"איך?? איך??"
"מהר! תטיל לחש ביטול!"
"מה זה לחש ביטול?!"
"הוא חרוט על לוח הברונזה ההוא, שם!" הצביע פרוג. "מהר, ננסק!"
"מה זה לחש ביטול?! מה זה לחש ביטול?!" נבח הגובלין המבועת, בעודו ממהר אל השולחן המרוחק. "ולמה זה תמיד נמצא הכי רחוק שאפשר?!"
"במהירות, גובלין, במהירות! הוא עומד לסיים את הלחש!"
ננסק זינק, החליק על רצפת האבן הקרה מתחת לשולחן מעץ אלון עבה, קפץ בגמישות ותפס את לוח הברונזה שבקצהו, וניתר בחזרה אל עבר כדור הבדולח.
"מרשים." אמר שרגא, שהתרשם.
"אני מאוד אתלטי כשחיי תלויים בזה." אמר ננסק בצניעות. "מה עכשיו?"
"עכשיו תטיל את הלחש! הוא דורש מאנה כחולה ו–…. או."
"מה? מה?!"
"אין לנו מאנה כחולה."
"מה זה משנה הצבע, בכלל?!"
"תשמע, האנרגיות המיסטיות ש-"
"אההננג! אזעקת זיבול שכל! שרגא, זה ממש לא מטריד אותי. איזו מאנה כן יש לנו?"
"שחורה ואדומה, אבל-"
"בלי אבל. נשתמש באדומה ונראה מה קורה."
"אבל-!"
…אבל היה כבר מאוחר מדי.

גבוה מעל לארץ התגבשו פסים של אנרגיות טהורות של עוצמה וטוב, יוצרים מעין רשת בהירה שנפרסה על פני הרקיע כולו. רשת שתגרום לכל לחש שמקורו ברשע ובזוהמה לחזור אל מקורו כשכל חוקיו שבורים והוא מהווה גוש של אנרגיה רוחשת ומסוכנת ביותר. מאוד לא בריא למטיל אותו הלחש.
הרשת, בהיותה יציר קסום אבסטרקטי, לא יכלה היתה להבחין בפס האדום הזוהר שהגיח לעברה הרחק מכיוון האדמה. אבל אילו יכלה, היתה בוודאי מופתעת.
כשהגיע הפס האדום והתנגש ברשת הטוהרה הלבנה, התרחשו תהליכים קסומים סבוכים עד מאוד, שניתן לפשטם אם נניח שזוג הלחשים יכלו לנהל דיון.
"ארר, סליחה?" היה שואל פס העוצמה האדום, אילו היה יכול לדבר.
"כן?" היתה עונה הרשת במעין קול מלאכי ומצלצל כמו פעמון שמימי.
"אני רואה שאת עסוקה, ואני לא רוצה להפריע…"
"אנא, המשך."
"ארר, יש משהו מאחוריך!" היה אומר הפס האדום, מכין את אגרופו מאחורי גבו.
"אני כישוף עוצמתי." היתה אומרת הרשת בקולה המצלצל בזלזול. "אני לא נופלת לטריקים כאלה."
"ארר." היה אומר הפס האדום. "ארר."
"עכשיו, במטותא, נוע למקום אחר. אני עסוקה."
"אז את חסינה לרמאות?"
"לגמרי."
"ולבלופים?"
"גם."
"זיוף?"
"אכן."
"כזבים?"
"אותו הדבר."
"הולכת שולל?"
"גם כן."
"הטעיה? מרמה? נוכלות?"
"וכן גם סילוף, פיתוי ועורמה."
"ומה לגבי אלימות פיזית?"
שתיקה קצרה.
"מצחיק שאתה מזכיר את זה," היתה אומרת הרשת בבדיחות, "בגלל ש-"
עד כאן הדיאלוג.
הרשת התפוצצה תחת כוחו של לחש הביטול, אך מאחר והלחש היה מונע על ידי מאנה אדומה, שהינה הרסנית מטבעה, האנרגיה העצורה לא התפזרה סתם כך אלא התמקדה…

פרוג ישב בין הריסות מגדלו, קרחתו מפוחמת ובגדיו קרועים, וספר בין אצבעות ידיו. סביבו נעו עשרות צללי לילה אפלים, ללא מטרה, מחפשים לשווא אחר סוכריית מסטיק.
"לא." אמר הקוסם לבסוף. "זה עדיין לא מסתדר."
"מה לא מסתדר?" שאל ננסק, שהסתובב גם הוא בין ההריסות, מדי פעם הופך איזו אבן.
"היו לי עשרים נקודות חיים." אמר פרוג. "אין שום דרך שבה לחש אחד, שעלה נקודת מאנה אחת, יכול היה להוריד לי את כולן בפעולה אחת."
"תלמד לחיות עם הזרם." אמר ננסק, מציץ מתחת לשאריותיו של ארון ספרים.
"מאוד משעשע."
"ראית במקרה איזו אבן חן אדומה?"
"אני יושב עליה."
"ברשותך?…"
פרוג הביט בו במבט זועם, שהתפוגג עד שנעשה לבהייה עייפה ותו-לו.
"כן, נו, בסדר." אמר פרוג והתרומם.
"סוף סוף אפשר לנשום!" נאנחה סטייסי, שאכן היתה תחת ישבנו של הקוסם (ספר ההמשך ל-"אחינו של הקוסם", עכשיו בכל חנויות הספרים המובחרות).
"את לא צריכה לנשום, סטייסי." אמר ננסק.
"אבל אני מצויינת בלהתלונן." ציינה אבן החן.
ננסק הרים אותה ושם אותה בחגורתו. "אני מקווה שאנחנו לא ממהרים לשום מקום?"
"או, יש לנו עוד כמה ימים כאן, כן."
"מצויין." אמר ננסק, מחכך בידיו. "אז נוכל להספיק עוד איזה דו-קרב או שניים. אני מתחיל ליהנות מהמקום הזה."
"או? באמת?"
"למה את מתפלאת כל כך?"
"אולי כי זה עוד לא קרה אף פעם?"
"את סתם לא זוכרת טוב. אני נורא נהנה מהגלישה המימדית."
"כן, בסדר."
"בכל מקרה, יש עוד כמה דברים שאני רוצה לנסות כאן."
"למשל?"
הגובלין פנה ללכת אל עבר השקיעה. "מסתבר שיש ללחשים מסויימים יכולות מיוחדות. שמעת על Buyback? זה אומר שאפשר להשתמש באותו לחש שוב, לפני שהוא מבוזבז. איזו טיפשות, אני הרי מראש בכלל לא זורק את הלחשים שהשתמשתי בהם. כל כך קל לשבור את החוקים האלה, אין שום הגיון מאחוריהם. החוקים, הם פשוט טיפשיים."
"כנראה שצריך להיות אחד כדי להכיר אחד, הא?"
"כן, כן, זהו."
שתיקה קצרה.
"רגע, מה אמרת עכשיו?…"

השאר תגובה