ננסק-מן

הם חיים בינינו…
הם שמחים כמונו, עצובים כמונו, חוגגים כמונו ואבלים כמונו. אך הם שונים מאיתנו.
אלו הן המוטציות, ה-הומו סופיריור, אנשים בעלי יכולות מדהימות מעל ומעבר לגבול האנושי. אנחנו מקללים אותם, מנדים אותם, מחוקקים נגדם חוקים. אנחנו רודפים אותם בגלל שאנחנו מפחדים מהם.
אבל לאדם אחד ישנו חזון כי יום אחד יחיו מוטציות ובני אדם יחדיו… ובשיאו של אותו חזון הוא הקים את "בית הספר של צ"ארלס אקסוויר לילדים מחוננים", המהווה כיסוי לפעולותיה של קבוצת גיבורים שמטרתה להגן על האנושות כולה, אדם או מוטציה. אלו הם ה…

ננסק-מן

נקודה קטנה נפתחה במרחב, מכנסת אליה את היקום כמו שאנחנו מכירים אותו. ואז, בבום שהיה מבהיל כל חיה קטנה שהיתה באיזור, אם היתה חיה קטנה באיזור, נפער לפתח בין מימדי עגלגל שמילא את השטח בברקים ואור כחול.
דרך הפתח צעד החוצה גובלין בנינוחות, מביט סביבו בשיעמום גלוי. הגובלין, העונה לשם ננסק (למרות שגם "הי, אתה!" יעבוד לא רע), היה לבוש בבגדים אותם השיג לפני מספר מימדים: ברדס כחול שמתחתיו חולצה שחורה. ואיפשהו עמוק בכיסיו נשמע קולה של אבן העונה לשם סטייסי.
"אוקי, הגענו."
"איזו אבחנה דקה." מלמל ננסק, בוחן את האיזור סביבו. מאחוריו נסגר השער אל נקודה קטנה, והתפוגג. חלקת היער הקטנה נעשתה לפתע חשוכה הרבה יותר.
"נעשה כאן חשוך הרבה יותר." ציין ננסק. "אה, סטייסי, תוכלי-"
"נו פרובלמו." אמרה סטייסי והחלה להפיץ אור אדמדם. ננסק שלף אותה והאיר איתה את הסביבה.
"אנחנו בחלקת יער." ציין ננסק.
"איזו אבחנה דקה." מלמלה סטייסי.
"אבל איפה אנחנו בדיוק?"
סטייסי הריחה את האוויר. ננסק הוטרד מאוד מהמחסור הגלוי באף לרחרח איתו.
"אנחנו במקום שונה מהרגיל. מצטערת, אבל דף הדמות כאן יהיה שונה למדי."
הדף שינה צורה שוב. כשהתבהר היו עליו שתי תמונות של ננסק, אחת מציגה אותו  מקדימה ואחת בפרופיל. מתחת לתמונות היה רשום:
שם: ננסק
שם אמיתי: ננסק
יכולות: None what so ever
"מה זה אומר?" שאל ננסק, הופך את הדף.
"תאמין לי, שום דבר." אמרה סטייסי, וצחקה מבדיחה פרטית.
ננסק משך בכתפיו והכניס את הדף לאחד מכיסיו. הוא הסתובב קצת באיזור והבחין בדבר שנראה כמו אחוזה גדולה, ממש מעבר לקו העצים.
"שנלך לשם?" שאל ננסק את סטייסי.
"כן." אמרה סטייסי. "אני מרגישה משם נוכחות רצינית למדי של אנרגיה פסיונית."
"של מה?"
"יו, איך שנמאס לי שאתה כזה טיפש!"
ננסק משך בכתפיו והתחיל לצעוד אל הבניין.

בחדר הגדול ומלא המכשירים ישבה דמות. היא היתה עסוקה בלשתות מתוך כוס קולה עם קשית ולהביט על המסכים בשיעמום.
די שיעמם לה בסך הכל. שוב תורנות שמירה, שיייייש. ועוד ביום שישי בלילה! כלומר, אפשר לחשוב.
היא ניסתה להדחיק את העובדה שפעם קודמת שהיא שמרה פרץ לאחוזה אדם משנת 2055 וניסה להרוג את כולם.
לפתע נשמע קול פעמון שהקפיץ אותה מהמקום, וכמעט שגרם לה לשפוך את הקולה על הצגים מולה.
היא קפצה לעמידה, מוכנה כבר לשחרר כמה פלזמויידים על מי שיפרוץ דרך הקיר, כשהבינה שזה היה פעמון הדלת.
"אהבלית." היא כעסה על עצמה ורצה אל המעלית.
"איזה מגניב זה." אמרה סטייסי.
"שששש." השתיק אותה ננסק.
הדלת הכפולה הגדולה נפתחה, מגלה מצידה השני נערה, בת 16 בערך וממוצא אסייתי בחלקו, לבושה במין מעיל צהבהב פלסטי ומיכנסיים קצרות במיוחד.
"אה, כן?" אמרה ג"ובילי.
"אה, שלום." אמר ננסק. "אה, אני ננסק."
ג"ובי בחנה את צידי הדלת, לבדוק אם זה לא במקרה מצלמה נסתרת.
"אז?" היא שאלה את הגובלין.
"אה, יש במימד הזה גובלינים?" שאל ננסק בהפתעה.
"סליחה?" שאלה ג"ובי בבלבול.
"כלומר, את לא מופתעת ממני במיוחד."
"אז?" שאלה ג"ובי. "כלומר, דעהה! אתה מוטציה. אז מה אתה רוצה?"
"מה זה מוטציה." לחש ננסק לסטייסי.
"זה "גובלין" בשפה שלהם." שיקרה סטייסי בלי למצמץ.
"תוכלי אולי להגיד לי איפה יש פה בסביבה בית מלון?" שאל ננסק בביטחון מחודש.
"אני חושבת שכדאי שהפרופסור יראה אותך." אמרה ג"ובילי בגבה מורמת. "אה, למה שלא תיכנס, מר-"
"ננסק."
"כן, ננסק… בוא, כנס פנימה."

"מקום גדול." ציין ננסק.
"אהא." אמרה ג"ובילי והובילה אותו לחדר האורחים. "אז.. יש לך איזו יכולת מיוחדת?"
ננסק חשב על זה כמה זמן. "אני עושה ג"גלינג לא רע."
ג"ובי קפצה על איזו ספה. "אני מתכוונת לדברים יותר.. קוליים, אתה יודע."
"כמו למשל?" שאל ננסק.
"כמו זה." אמרה ג"ובילי ושיחררה מתח קצר של פלזמויידים אל האוויר.
"קווווול!" אמרה סטייסי בהתלהבות.
"אתה יכול לצאת עכשיו." אמרה ג"ובילי בדאגה.
ננסק הציץ ממקום מחבואו החדש מצדה השני של הספה. "אה, לא, אין לי בדיוק משהו כזה."
"מי אמר "קווול" רק לפני רגע?" שאלה ג"ובילי.
"טוב, ספר לה, היא בסדר." אמרה סטייסי.
ננסק שלף את סטייסי מתוך חגורתו והניח אותה על השולחן.
"שלום ג"ובילי, I"m a talking parrot!"
"קווווול!" אמרה ג"ובילי בהתלהבות. היא קפצה אל אבן החן האדמדמה. "את ממש מדברת?"
"אהא."
"הפרופסור חייב לראות את זה." אמרה ג"ובילי. "מאיפה אתם בכלל?"
סטייסי התחילה לספר.

"למה עצרת את האוטו?" שאל רמי לה-באו, הידוע יותר בשם גמביט.
"שקט, גמבה." אמר האדם השעיר והנמוך שלידו. הוא קפץ מהאוטו והתחיל לרחרח את האוויר.
"זה לא הייתי אני." אמר גמביט בחיוך.
"אני מריח משהו מוזר…" אמר האדם ששמו הוא לוגאן, למרות שוולברין בהחלט מתאים לו יותר.
"אמרתי שזה לא הייתי אני."
"אל תרגיז אותי גמבה." אמר וולברין. "אני חושב שזה מסוכן. אני לא בטוח."
גמביט הרים גבות בפליאה. "מה זאת אומרת "אני לא בטוח"? יש לך חוש ריח מקסימלי, נו?"
"כן, ולכן אני מודאג." אמר וולברין בחשד. "מה שזה לא היה, זה הלך לאחוזה."
"מון דיו." מלמל גמביט. "ג"ובילי היום בשמירה, היא בטח נתנה לזה להיכנס."
לוגאן קפץ בחזרה אל תוך הג"יפ והמשיך לסוע. "אז ניאלץ לטפל במצב." הוא סינן בחיוך רחב מדי.

"מה יכולתי לעשות?" שאל ננסק. "הגמד ההוא כמעט חצה אותי לשניים, והזקן המטורף הזה עלה עלי מאחורה."
סטייסי וג"ובילי שכבו על הריצפה, מתגלגלות מצחוק. סטייסי היתה כמעט בדמעות. "את מבינה… ואז.. ואז הוא אומר "מי הזמין פיצה"…"
ננסק הביט בהן, נעלב. "הייתי מאוד לחוץ בזמנו."
ג"ובילי ניסתה לעמוד ולא הצליחה מרוב צחוק. נראה היה שהיא ניסתה לומר משהו, אבל היא השתנקה ונפלה על הספה בצחקוק.
לפתע קפצה אל תוך החדר דמות נמוכה אך קטלנית, ונעמדה הישר מעל הגובלין האומלל.
"אני ממש קטן, לא עשיתי לך כלום!" התחנן ננסק.
"לא נורא." אמר וולברין בחיוך אכזרי. "אני אוהב להיטפל לדברים קטנים…"
"אההה!" צעק ננסק והתקפל בזמן שוולברין שלף את סכיניו האהובים על כולם.
סטייסי וג"ובילי עוד לא הספיקו להתעשת והיו עסוקות בלנגב את הדמעות.
"תעזוב אותו, לוגאן." אמר גמביט והתייצב לצד ננסק. "תראה איזה יצור אומלל הוא, הוא לא יכול לעשות לך רע."
"תזוז הצידה גמבה, מה אתה כבר יודע על סכנה?" הזהיר וולברין.
"תזוז ממנו!" צעקה סטייסי לפתע וקרן צהובה נורתה ממנה אל וולברין והעיפה אותו על הקיר.
"עכשיו רק הרגזת אותו, שרי." אמר גמביט בניד ראש.
"גררראההה!" שאג וולברין והתנפל על האבן. אז הוא הבין שהוא מתנפל על אבן, ונעשה נבוך למדי. "מי ירה בי?" הוא שאל בחשד.
"אני." אמרה סטייסי.
לוגאן וגמביט בהו בה.
"אני אסביר." הציעה ג"ובילי. "הם פשוט זוג נוודים בין מימדים שיצא להם להגיע אלינו, זה הכל."
האקס-מן רגילים כבר לדברים שכאלה, וגמביט נרגע מיד.
"והם לא מהווים שום סכנה?" שאל וולברין בחשד.
"לא על פני השטח." אמרה ג"ובילי והצביעה לכיוון ננסק. "כלומר, ב-א-מ-ת."
ננסק היה עסוק בלקבור את עצמו בספה.
"אז איפה הייתם בכלל?" שאלה סטייסי.
"ראינו סרט." אמר גמביט. "משהו מניפיק, בצרפתית נהדרת."
"לא הבנתי מילה." רטן לוגאן והתיישב.
"ואיפה סופה?" שאלה ג"ובילי. "חשבתי שהיא איתכם."
"יצאה לעוף קצת." אמר וולברין. "היא אמרה שחבל לבזבז ערב כל כך יפה."
"אני מתחילה לאהוב את המקום הזה." אמרה סטייסי לננסק.
"אני מתחיל להצטער שאי פעם פגשתי אותך." ילל ננסק.
"ואיפה כל האחרים?" שאלה סטייסי. "ג"ובילי כבר סיפרה לי על כולם, אז איפה הם?"
"הפרופסור יצא לאיזו הרצאה, ביחד עם ג"ין וסיקלופ הם יחזרו רק מחר." אמר לוגאן בביטול. "ורוג יצאה מאיזו סיבה לא ברורה."
"ביסט ישן." אמרה ג"ובילי. "אז תיזהרו לא לעשות יותר מדי רעש."
"ואני ממליץ לעשות אותו דבר." אמר וולברין ופיהק. "אתה בא לישון, רד-הד?"
"אני אבוא עוד מעט." אמר גמביט בחיוך והתקרב לסטייסי. "דבר ראשון אני רוצה להכיר את הבחורה המיסתורית הזאת.."
"אווווו.." נאנקה סטייסי והסמיקה.
"הנה הוא מתחיל." אמרה ג"ובילי בעייפות ופיהקה גם כן. "לילה טוב כולם, גם אני הולכת לישון." היא אמרה וקמה ללכת.
ננסק פלט משהו שנשמע כמו לילה טוב. הוא הרכין את ראשו על ברכיו וניסה לברר את מיקומו בעולם.

השאר תגובה