להרוג דביל, חלק ב

כשהיתה הכלה הלבנה בחורה צעירה, שלח אותה האיש ההוא ללמוד אומנויות לחימה מזרחיות מסתוריות אצל שינג-צ"ון-פארש, אשר אורך זקנו השתווה רק לשכל שבקודקודו. או משהו כזה.
"אל תתני לרוח להסיט את תשומת ליבך!" פקד אחר-צהריים אחד שינג-צ"ון-פארש על תלמידתו. "היי את הרוח!"
"אל תאכלי את האורז עם הידיים!" פקד ערב אחד שינג-צ"ון-פארש על תלמידתו. "הוא לא טעים!"
"אל תשתי מים לפני השינה!" פקד לילה אחד שינג-צ"ון-פארש על תלמידתו. "כי ככה את קמה בלילה לשירותים וזה מעיר אותי!"
בוקר צונן אחד, בעוד הערפילים מכסים את הגבעות שסביב מעונו המרוחק של שינג-צ"ון-פארש, ברחה תלמידתו הרחק הרחק, לאחר ששדדה לו את כל האורז – שדווקא היה די בסדר, עם רוטב. שינג-צ"ון-פארש בכה כמו ילדה קטנה, וכל כך הרבה, עד שעיניו נזלו החוצה וזה היה מגעיל.

להרוג דביל, חלק ב

הכלה הלבנה לא הטילה כל צל. ננסק הבחין בכך.
"איך זה שאין לך צל?" שאל הגובלין.
הכלה הלבנה הביטה בו בעין עקומה. "כי אנחנו בתוך האוטו?"
סטייסי החניקה צחקוק.
ננסק החליף מבט מהיר עם הכלה הלבנה, וקצת נבהל. "אה."
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה סטייסי.
"יש עוד חבר אחד באגודת הצפרדעונים הכהים שעלי להרוג." הכריזה הכלה הלבנה בשיניים חשוקות. "את אחיו של האיש ההוא עצמו. ארור יהיה."
"אני מעדיף שלא להרוג אף אחד." הכריז ננסק בפציפיסטיות. "אני חושש מכך שהם עלולים להספיק להחזיר לפני שאתה מצליח."
"אז אין לך מקום ברכב הזה." אמרה הכלה הלבנה. "זהו רכב הרג. הרג-מוביל. גנבתי אותו מהדוקטור שדאג לי בזמן שהייתי בקומה."
"איזו קומה?"
"שלישית."
"זה נשמע ממש כיף." אמרה סטייסי.
עברו כמה דקות של שקט, בעוד הטנדר-הרג-מוביל חוצה את מדבריות אריזונה.
"תגידי, איך קוראים לך?" שאלה סטייסי את הכלה הלבנה.
ננסק תקע באבן החן מבט של "אלוהים אדירים, כמה מעט טאקט שיש לך, זה עדיין לא תירוץ לשום דבר."
הכלה הלבנה שתקה בחומרה רבה. לאחר רגע היא אמרה "אני יכולה לחשוף את שמי רק בחלק ב"."
"אה, אז זה בסדר, הוא התחיל לפני כמה זמן." אמרה סטייסי.
"חלק ב" של מה?" שאל ננסק.
"הו…" אמרה הכלה הלבנה. "אם כך," היא הסיטה את ההינומה בתנועה דרמטית, ואמרה "שמי הוא – ביאטריס קידו!"
"באמת?" שאלה סטייסי בחשש מה. "זאת לא הפרה של זכויות יוצרים?"
"זכויות יוצרים של מה?" שאל ננסק.
"אם מישהו יעיר על כך, אזכיר לו שיש לי קאטאנה ולו אין."
"היא בהחלט קאטאנה יפה." אמרה סטייסי בהערצה. "ותאמיני לי, אני יודעת לזהות קאטאנה כשאני רואה אחת."
"קאטא-מה?" שאל ננסק.
ביאטריס וסטייסי ענו בו-זמנית.
"חרב יפנית טקסית –"
"שמלת נשף בהירה – …או."
ביאטריס הרימה גבה. ננסק הרים ידיים.
"טוב, וואטאבר, באמת, אני רק רוצה לצאת מכאן כבר." נאנח הגובלין.
"אין בעיה." אמרה ביאטריס, פתחה את דלת תא הנהג, והעיפה את ננסק החוצה.

תשע שעות לאחר מכן צלעו ננסק וסטייסי – אך למעשה, בעיקר ננסק – אל תוך העיירה הרדומה. הערב כבר ירד מזמן.
ביאטריס קידו נשענה על ההרג-מוביל, שחנה מול קולנוע סגור, ועישנה משהו לא חוקי.
"אה, שרדת." היא אמרה. "אני קצת מופתעת."
"חשבתי על זה, הרבה זמן," אמר ננסק. "היה לי הרבה זמן עכשיו, במדבר שם, לחשוב על זה. ונראה לי שאת מטורללת על כל הראש."
"זה מה שגם האח של ההוא אמר לי, לפני שקברתי אותו בעודו בחיים." אמרה ביאטריס, נושפת עשן ברוגע. "רק כדי להיות בטוחה שהוא לא יחזור לנקום – תתפלאו לשמוע כמה פעמים זה קורה – הכנסתי פנימה גם עשרים קילו של בשר חמור טחון."
ננסק וסטייסי בהו בה כמה רגעים. ננסק נאלץ להישען על עמוד, כי מאוד כאבו לו הרגליים.
"בשר…" התחילה סטייסי.
"בשביל לקרוא לצבועים." אמרה ביאטריס, מעיפה את הסיגריה. היא פתחה את דלת הטנדר וטיפסה פנימה. "אתם באים?" שאלה, בעוד האוטו מניע. "הגיע הזמן לצאת להרוג את האיש ההוא עצמו."
ננסק גירד את ראשו, בפנים עקומות. "האמת –"
"חכה רגע ננסק," לחשה סטייסי. "אני יודעת שאתה רוצה לעזוב, אבל אולי נשאר בכל זאת?"
"בגלל ש…?" התחיל ננסק.
"אררר, אני פשוט סקרנית לדעת מי זה האיש הזה…"
ננסק תפס את אבן החן בשתי ידיו. "שמעי, חברה שלי, אני חושב שמרוב שאת עצם דומם שכחת להתחשב באלו מאיתנו שמבוססים פחמן."
"גם אני מבוססת פחמן."
"לא, זה רק יהלומים."
"אני יהלום!"
"שמעי! אני אולי לא יודע הרבה, אבל לא כדאי לך להתווכח עם גובלין על סוגי אוצר!"
"אז… אני יקרה כמו יהלום. יקר ערך."
"הנקודה היא," נאנח ננסק, "שאותי אפשר לחתוך, ושלבחורה המטורפת יש את כל האמצעים הנדרשים על מנת לעשות זאת: סכין גדולה, זוג ידיים, ושכל עקום לגמרי."
"…נשמע כמו אימא שלך."
"הי, בלי לערב הורים!"
ביאטריס לחצה בכוח על דוושת הגז, וננסק וסטייסי הפנו את מבטם לעבר הרכב.
היא ישבה עם יד אחת שמוטה מחוץ לחלון, וכובע מצחיה. "גמד ירוק, אתה מגיע או שאני אדרוס אותך?"
ננסק פנה אל סטייסי.
"בבבבקשהההה…." התנחנחה האבן.
"טוב, נו." רטן ננסק. לאחר כמה רגעים הוא עלה על הרכב מצידו השני, ופנה לביאטריס. "נשים, הא…"
ביאטריס קידו הביטה בו חזרה.
האסימון נפל. "אה." אמר ננסק.
הרכב יצא בזינוק לעבר ערבות אריזונה.

היתה זו שכונת מגורים חביבה, בפרברים של עיר גדולה כזאת או אחרת. השמש חייכה על פני בית צבוע היטב, לפניו היה פרוש דשא ירוק ונעים. בחורה גבוהה ובלונדינית הלכה במורד השביל המוביל אל דלת הכניסה. היא נעמדה וצלצלה בפעמון. היא המתינה בסבלנות.
"כן?" נשמע קול מבפנים, ולאחר רגע פתחה את הדלת אישה כהת-עור ותלתולת-שער. כאשר הבחינה בכיסוי השחור שעל עינה השמאלית של העומדת מולה, עברו פניה מתמימות משועממת להלם מזועזע בזמן שיא.
"אלי הנוהגת!" צעקה.
"ורניטה הירוקה." אמרה אלי הנוהגת ללא כל טון, וזוג סכינים מעוקלים הופיעו בידיה.

או אז היה קרב סכינים גדול. היה קצת דם, ודברים נשברו.

לבסוף הצליחה ורניטה לדחוף את המחבת השטוח שהחזיקה (…היא לא הצליחה למצוא סכין בזמן) אל תוך בטנה של אלי הנוהגת, בעוד זו דוחפת את זוג הסכינים לתוך הכלב שעמד על הדלפק ונבח. "אני שונאת נביחות." הצהירה אלי, מתנשפת בכבדות, בעודה מסירה את הכלב מעל סכינה.
זוג הבנות הכוסיות-משהו היו רכונות אחת על השנייה, מנצלות את ההפסקה הקצרה כדי לחדש את נשימתן.
ורניטה הנידה בראשה לעבר הכלב המשפריץ דם לכל עבר. "תצטרכי לשלם על זה, את יודעת." אמרה. "זה היה בון-טרייר גזעי."
"מה, אין נאום מלא רגש אודות הבת האומללה, שכל כך אהבה את גוש הפרווה?" אמרה אלי בלעג. "תחליטי כבר ורניטה, אם את רוצחת מיומנת וקרה או אימא אוהבת וחמה. אי אפשר להיות שתיהן ביחד."
ורניטה ירקה בבוז, נזהרת שלא לנוע יותר מדי כדי לא לתת ליריבתה הזדמנות להתקיף. "זאת הגישה המסריחה הזאת שגורמת לנשים בימינו להישאר בביתן. איך נצליח להגשים חיים מודרניים, אם נשים כמוך ממשיכות לעודד את הגישה שעלינו לבחור בין קרירה לבית?"
"את לא מסוגלת להתמודד עם המציאות," אמרה אלי, מבט אפל בעינה האחת. "תכירי בזה, האישה בימינו חייבת לבחור: להיות אם או להיות להתקדם במקום העבודה!"
ורניטה נהדפה לאחור. היא נעמדה בצידו השני של המטבח מול יריבתה, כולה זעם וצעקות. "הפמניזם הטרום-מודרני הזה, הוא הסיבה לכך שאנחנו עדיין כלואות בתפיסה המיושנת!"
"הניסיון להפוך לסופר-וומן ולחלק את חייך בין שני מוקדי פעילות נידון לכישלון, אשר יגרור ביחד איתו לאבדון את כל המהפיכה הפמיניסטית!" איבדה אלי את קור רוחה.
קול נקישה זעיר נשמע על הדלת.
שתי הנשים השתתקו מיד.
"הו, אימא?" אמרה ילדה קטנה מצידה השני של הדלת. "אימי? אימא? את במטבח?"
"תתנהגי יפה." אמרה ורניטה, ונעמדה מיד לדום, המחבת נעלמת מאחורי גבה.
"אהה…. לא." אמרה אלי הנוהגת, והנהיגה את זוג סכיניה לתוך חזה של ורניטה. מבט הפליאה של האישה ז"ל היה גדול רק מעט יותר ממבט הפליאה שהיה נסוך על פניה של הילדה הקטנה, שעמדה כעת בפתח הדלת.
אלי הוציאה את סכיניה וניגבה אותם היטב באיזו מגבת מטבח. הילדה בהתה בה, אך היא היתה עסוקה כולה בניגוב הסכינים. עברו כמה רגעים.
אלי החזירה את הסכינים לנדניהם, והשתופפה מול הילדה.
"כשתהיי גדולה," היא אמרה לה, "ותרצי לנקום את נקמתה של אימך, בואי וחפשי אותי."
הילדה עדיין בהתה בה, טוויץ" קטן (וכנראה קבוע, מעתה) מופיע תחת לעינה השמאלית.
"אני אקרע לך את התחת, אפילו בגיל שישים." אמרה אלי הנוהגת, נעמדה על רגליה, ויצאה מהחדר מבלי להעיף מבט לאחור.

ההרג-מוביל נעצר בחריקת בלמים באמצע הרחוב.
"מה קרה, למה עצרנו?" שאל ננסק.
ביאטריס שתקה. מבטה היה מרוכז כולו במשהו שנמצא בהמשך הרחוב.
ננסק הביט סביבו. הם היו באמצע שכונה לא מעניינת, באיזו עיר לא מעניינת. שום דבר מעניין לא נראה באזור.
ביאטריס יצאה מהרכב, באיטיות. היא החלה להתקדם. מבטה לא נע אפילו סנטימטר.
ננסק מיהר לצאת אחריה, אך שמר על מרחק סביר מאחור.
הכלה הלבנה שלפה את חרבה, סנטימטר אחר סנטימטר, בעודה מתקדמת בבטחה לפנים. מבטה נשאר קבוע.
ננסק מיהר אחריה, מחזיק בידו את סטייסי.
"איפה הוא?" שאלה אבן החן. "איפה… האיש ההוא?"
"אני לא יודע," אמר ננסק מביט בדאגה בביאטריס, שקרנה בנחישות.
הכלה התקדמה, מאיצה את צעדיה, נעה במהירות לפנים, עד אשר -…
"אתה!" זעקה ביאטריס קידו, רגליה פשוקות וחרבה מונפת לפנים כאצבע מאשימה וחדה מאוד. "אתה! כעת תשלם, תשלם על מה שעשית לי!"
מוכר האוטו-גלידה בהה באימה בחזון המוות שהתגלה לפניו, ומבלי לומר מילה, נעלם מאחורי הדוכן.
"ארררגגגההה!" צווחה ביאטריס. היא הניפה את החרב ושיספה את הדוכן לשניים. מאחוריו התגלה המוכר, מנסה להגן על עצמו בעזרת ידיו החשופות, מתחבא מאחורי נהר הארטיקים שזרם מתוך הדוכן החצוי.
ביאטריס התקדמה בצעד אימתני לפנים, תפסה את המוכר בידה, והרימה אותו עד לפניה בתנופה אחת. פיה היה מעוות בחרון אף נורא, אפה היה חרוני מאוד גם הוא. עיניה ירו ברקים.
"מי את?" צייץ מוכר הגלידה, כובעו המטופש מחליק מעל ראשו. "מה עשיתי לך?"
"לפני עשרים שנה באתי אליך! ניגשתי לאוטו הגלידה וביקשתי… ארטיק שוקו-בננה." שאגה ביאטריס לתוך פניו. "ואתה… אתה…"
מפלי זיעה ניגרו מפניו של מוכר הגלידה, מטפטפים על חולצתו.
"אתה הבאת לי שוקו-שוקו!"
"לאאא!!" צווח מוכר הגלידה. "לאאאא…!"
"איפה הבננה שלי?!" צעקתה של ביאטריס הצטרפה לזו של מוכר הגלידה בקרשנדו מזעזע. "איפה הבנננאאאננאאא שלי!??"
ננסק וסטייסי בהו בדרמה המתרחשת בחזיתו של האוטו-גלידה.
במשך מספר רגעים.
"אהם," אמר ננסק, אבל השתתק. אף מילה נוספת לא עלתה בדעתו.
"…כן." הסכימה איתו סטייסי לאחר רגע.
מוכר הגלידה התחנן על חייו, בעוד ביאטריס מנפצת סביבו את אוטו הגלידה לרסיסים בידיה החשופות. את להב הקאטאנה היא העיפה הצידה, כל שמץ של כבוד, קוליות ופאסון מתפוגג אל מול משבר הבננות הנורא.
בעוד הזוועה האנושית הזו מתרחשת מולו, נע ננסק בזהירות לכיוון הקאטאנה, והרים אותה מהאספלט.
"סכין מגניב." הוא אמר, וברח כל עוד נפשו בו.

חמש דקות מאוחר יותר…

ביאטריס קידו ישבה על הריסותיו של אוטו הגלידה – ומוכר האוטו-גלידה – ונגסה פעם נוספת בארטיק השוקו-בננה שבידה. שערה היה פרוע ועיניה כבויות. היא שאלה את עצמה, עמוק בפנים, מה תעשה כעת כשאין לה עוד במה לנקום. היא הרגישה כמו שבר אדם, כיסוי חיצוני פריך המסתיר ריקנות אנושית מבפנים.
או משהו כזה; לא היה לה הרבה זמן לחשוב, מאחר ואלי הנוהגת עמדה בצידו השני של הרחוב.
"אנו נפגשות שוב." הכריזה אלי.
"אכן." אמרה ביאטריס, נעמדת.
"ידעת שאהבתי את מוכר האוטו-גלידה בכל ליבי." אמרה אלי. היא הסיטה את ראשה מעט, על מנת להסתיר את הדמעה שהתגלגלה במורד לחייה. "ידעת… ובכל זאת, בחרת בדרך הנקמה."
"לא היתה לי ברירה." אמרה ביאטריס. "לא אחרי מה שהוא עשה לי."
אלי הניפה את חרבה.
"אם כך, גם לי אין ברירה." אמרה. "וכעת נפתור זאת כזוג נשים שבחרו בקריירה על פני משק הבית."
ביאטריס שלחה את ידה אל הקאטאנה…
שלא היתה שם.
לא נורא, אמרה בליבה. כעת סוף סוף אוכל להשתמש בטריק חמשת הצעדים ש… ארר… הייתי אמורה ללמוד אצל המאסטר שינג-צ"ון-פארש, אילו הייתי מסיימת את לימודי.
בעסה.

זוג הנשים התנפלו אחת על השנייה בדו-קרב אכזר מאין כמוהו.
וכשירד הערב, זלגו שני נהרות דם במורד הרחוב, עד אשר הצטרפו אל עיסת הקרטיבים המרוחים על הכביש.

3 comments on “להרוג דביל, חלק ב
  1. איגור במיל הגיב:

    אןקי, זה היה פאקינג מבריק

  2. קרו כור רגל הצילו הגיב:

    הבאננאה שליייי!!!!!!!!!!!!!!
    לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  3. דראקרן הגיב:

    "הנקודה היא," נאנח ננסק, "שאותי אפשר לחתוך, ושלבחורה המטורפת יש את כל האמצעים הנדרשים על מנת לעשות זאת: סכין גדולה, זוג ידיים, ושכל עקום לגמרי."
    סדרה מעולה!

השאר תגובה