כתר הצינון, חלק אחרון

היה זה יום בהיר, ועננים חולפים הטילו צלליהם על העמק הנסתר. ליד הנהר עמדו ננסק הגובלין והזמר הנודד, לצידם גופתה המדממת של מגדת העתידות ז"ל.
"זה היה קרב ממש מרשים." אמר ננסק, ולא התכוון לאף מילה.
"גם אני חושב." אמר הזמר הנודד. "במיוחד כשהיא השתמשה בכידון הקדוש רב הכוח, ואילו אני הסתמכתי רק על הפיקולו האהוב שלי. כבוד רב לידידתי מגדת העתידות, היא נתנה קרב ראוי. ידידה קרובה וטובה, אין ספק."
"אז למה הרגת אותה?" שאלה סטייסי.
"מה, ולוותר על המון כוח ועוצמה? מה פתאום." אמר הזמר הנודד בביטול.
הוא חיכך בידיו. "היי הו! עוד רגע יחזיר אותנו השר למערתו בקסמיו. רק חבל לי על הכידון, אני חושק בו."
ננסק הקפיד לא להסיר את עיניו מהדוב. "ואתה לא לוקח אותו כי…"
"זה לא הוגן!"
"בתחת שלי." הכריז ננסק וזינק אל הכידון. האוויר נעשה לפתע בהיר מאוד, ובמקום לנחות על דשא האחו הנעים, הוא נפל על אבן המערה הקשה.
"אוו." אמר ננסק והביט סביבו. נראה שהם חזרו למערת השר. האיש המזוקן עצמו נראה משועמם מעט.
"השלמת את משימתך." אמר השר. "כעת תקבל קמע."
"אני מעדיף קמיע." אמר הזמר הנודד.
"בסדר, אז תקבל קמע." אמר השר. הוא פשפש בתוך גלימתו, ושלף מתוכה קמיע משולש, ועליו עיטורים בזהב של זוג ידיים המגננות על להבה.
"יש!" הכריז הזמר הנודד וביצע סחרור קטן במקום. הוא פנה לאחור, הניף את הקמיע אל על, והכריז "זכיתי בקמיע האש!"
"בהצלחה בהמשך מסעך." אמר השר, והתפוגג בעננת עשן.
ננסק והזמר הנודד המתינו עד שהעשן התפזר. השר התגלה בדיוק במקום בו נותר לעמוד.
"נו, לכו." רטן.

היה זה יום המחרת.
ננסק והזמר הנודד עמדו בראש גבעה, והשקיפו על המישור אותו כינה הזמר הנודד מישור הסכנה. לפני שעות ספורות נכנסו בדלת עץ ועברו במעבר הררי חשוך, עד אשר הגיעו לגבעה האדומה והשוממת הזו, אשר השקיפה על ארץ אדומה ושוממת.
אולי אפילו שוממה.
"לאן עכשיו?" שאל הזמר הנודד.
"אתה שואל אותי?" התפלא ננסק. "עד עכשיו הסתדרת יופי. תמשיך, תמשיך."
הזמר הנודד צמצם את עיניו, וניסה לחדור עם מבטו את האובך הכתום הכבד שכיסה את האזור. מימין נראו ממרחק רב הריסותיו של מקדש עתיק, ומשמאל אפשר היה לבחין במתקן כריה זנוח. מי לעזאזל בא לכאן כדי להתפלל ולכרות, בכל מקרה?
"נלך למכרה." אמר.

למחרת עמדו ננסק והזמר הנודד באותה נקודה בדיוק.
"לאן עכשיו, חכמולוג?" אמר ננסק. "אתמול בסוף סתם הלכנו עשרות קילומטרים מתחת לאדמה, ובסוף בכלל יצאנו מהצד השני של הרי האש. אם כי ההבעה על פניו של השר כשגילה אותנו יוצאים מחדר השינה שלו היתה יקרה מפ"ז."
"בוא ננסה את המכרות שוב." אמר הזמר הנודד. "יש לי הרגשה שהפעם נצליח."

שלושה ימים לאחר מכן עמדו השניים על ראש הגבעה והשקיפו על מישור הסכנה.
"תשמע, לא שאני רוטן או משהו," אמר ננסק, "אבל אחרי שאתמול גברת מגדת עברה כאן והמשיכה ימינה, אולי כדאי שננסה את זה גם."
"אני משוכנע שאפשר לעבור את המכרות האלו." אמר הזמר הנודד בנחישות.
ננסק נאנח. "אוקי, אבל הפעם תן לי לכוון." אמר.
"הממ. בסדר, המצפן בידיך."
"הכוח, הכוח!" שאג ננסק, אבל השתתק אחרי שראה את מבטו של הזמר הנודד. השניים החלו ללכת.

למחרת עמדו הזמר הנודד וננסק בפתחו של מגדל מעורר יראה.
"שמע, בכלל לא חשבתי על האפשרות לעקוף את המכרות." אמר הזמר הנודד בפליאה. "הייתי בטוח שצריך להיכנס לתוכם! איך חשבת על זה?"
"השלט עם הגולגולת היה הרמז הראשון." אמר ננסק. "והמגדל הזה, שנמצא בערך שלוש מאות מטר אחרי המכרה, היה הרמז השני."
"ובכן, כל הכבוד."
"מה יש במגדל הזה?"
הזמר הנודד רכן לעבר שלט הכניסה. "אחד בשם מר ערפד." אמר, וכאילו לא עמדו במרכזה של ארץ שוממה ונטושה, הוסיף "הוא בוודאי מארח משכמו ומעלה!"
ומבלי להשתהות אף רגע אחד, נכנס הזמר הנודד בפתח המגדל הרחב.

למחרת היום עמדו הזמר הנודד וננסק על גבעה קטנה והשקיפו על האתגר האחרון שנותר להם בטרם יגיעו לעמק האש: הרבה בורות. הזמר הנודד היה כפות בזרועותיו ורגליו ונישא על גבי פרדה.
"שמע נא, מסייע חביב שלי," אמר הזמר הנודד, "איכפת לך להתיר אותי?"
"לא עד שתתנצל." אמר ננסק בנינוחות. הוא הוביל את הפרדה במורד הגבעה, אל עבר הבורות.
"תשמע, מר ערפד היה גמיש, והנשמות שלי די חשובות לי – "
"זה לא נשמע כמו התנצלות!"
"אתה חייב לראות את זה מהצד שלי – אתה מסייע, תפקידך לעזור, והאמת שלא בדיוק עזרת כמו שציפיתי, והנה אני ניצב מול דילמה: לוותר על נשמות או על המסייע, וברור שמדובר בהצעה מפתה…"
"עוד רגע אני משליך אותך לבור." אמר ננסק.
"סבבה," אמר קול עמוק ממתוך הבור. "יש לך גם מלח?"
ננסק רכן אל עבר הבור. "אתם שדי הבורות ששמעתי עליהם?" שאל.
"יאפ." אמר שד הבורות ממתוך הבור.
"אתה נראה כמו איש לטאה." אמר ננסק.
"אתה נראה כמו ארוחת צהריים." אמר שד הבורות.
"מה דעתך על עיסקה. אני נותן לך זמר נודד עסיסי, ואתה נותן לי לעבור."
"אין בעיה." אמר שד הבורות. "כמה נשמות עוד יש לו?"
"ממש לא איכפת לי." אמר ננסק, ודחף את הזמר הנודד המצווח מהפרדה ואל תוך הבור.
קולות הנגיסה והגריסה ליוו אותו עד שעבר כמה עשרות מטרים, אז דחף את הפרדה לבור אחר.
קולות הנגיסה והגריסה ליוו אותו עד שיצא מארץ הבורות, והגיע בתוך דקות אל עמק האש, אשר התגלה כעמק מלא באש.
"הם די רציניים פה עם השמות שלהם." אמר ננסק. "סטייס, את יכולה להיות כמו הקמיע המצ""וקמק הזה?"
"פמממפפף," אימפפה סטיייסי. "אולי תיתן לי איזה אתגר? אני חזקה מהקמיע הזה פי מאתיים אלף שלושמאות עשרים וחמש-"
"סבבה." אמר ננסק, וירד אל העמק. הלהבות זזו הצידה כאילו פחדו מזעקותיה של סטייסי, שהתחילה למנות את כל שמונה-מאות עשרים ושבעה התארים השונים שקיבלה במהלך הדורות.
"..ולבסוף, ""מגרדת הגבינה"", אם כי בזה האחרון אני הכי פחות גאה." אמרה סטייסי בתום מספר דקות. "רגע, איפה אנחנו?"
ננסק עמד בראש גרם מדרגות ביזארי, אשר התרומם מעל העולם כולו והגיע עד לענן לבן יפיהפה. במרכז הענן ניצבה יד עצומה, אשר החזיקה בידה כתר אדיר מימדים.
"זהו כתר הצינון!" אמרה סטייסי בהשתאות.
קול עיטוש כביר הרעיד את הענן. "לבריאות." אמר ננסק בזהירות, והחל לנסות להתקדם מעבר למדרגות. נראה שהענן יציב מספיק בשביל לשאת את משקלו, לפחות בינתיים. ננסק התקרב עד שהגיע למרגלות היד הענקית. הכתר היה רחב כמו כיכר בינונית.
"מה הוא עושה?" שאל ננסק.
"לפי סריקות החיישנים שלי, קפטן," אמרה סטייסי, "אין עליו סימני חיים."
"איזה יופי," אמר ננסק, "אבל מה הוא עושה?"
"זאת לעולם לא תגלה, אויב עלוב!" נשמע קול מוכר מכיוון המדרגות. ננסק פנה במהירות.
"מגדת העתידות!" הכריזו ננסק וסטייסי בו-זמנית.
"הכתר שייך לי ורק לי." אמרה מגדת העתידות, מתקרבת בצעדים נחושים. "זוהי מורשתי הבלעדית, הכתר אשר הובטח למשפחתי, ובלה בלה בלה. וכעת, נילחם עליו."
"אני מעדיף שלא." אמר ננסק.
מגדת העתידות נעצרה. "רגע… למה? משהו לא בסדר איתו? הוא התקלקל?"
"לא נראה לי." אמר ננסק.
"אז למה שלא תרצה את כוחו הכביר של הכתר?"
"הוא לא מעניין אותי כל כך. אני באמת מעדיף שלא להילחם על העניין הזה." אמר ננסק, נסוג לאחור.
"איך אפשר לסרב לכוחו העצום של הכתר?"
"חשבתי שהוא כביר." אמרה סטייסי.
מגדת העתידות נעמדה מתחת לכתר הגדול, עיניה בוהקות.
"הכתר העתיק, אשר היה שייך למכשף קדום רב עוצמה, נותן לכל המחזיק בו את היכולת להטיל בכל יום לחש-צינון… כמה עוצמה טמונה בו…"
"מה בדיוק עושה לחש צינון?" שאל ננסק.
"האפצ""י, כמובן!" אמרה מגדת העתידות.
ננסק התיישב על איזה ספסל שיש חינני שהיה באזור.
"וזהו?"
"זה לא מספיק?"
ננסק פתח את פיו כדי להגיב, ואז סגר אותו שוב. הוא ניסה פעם שנייה, אבל עדיין היה חסר מילים. ננסק פנה לאבן החן שלו. "סטייסי, עוד כמה זמן אנחנו עפים מכאן?"
"כל רגע." אמרה.
"מצוין." אמר ננסק, וקפץ מהענן.
"כן!" הכריזה מגדת העתידות והחלה לרקוד בדילוגים. דמעות עלו בעיניה, וגאווה מלאה את כל ישותה.
"הוא שלי, כולו שלי! הארץ תיפול מול כוחי הבלתי ניתפס ושפעת תמשול בכל!"
מגדת העתידות התקרבה אל הכתר, והתיישבה על הכס הרם שמתחתיו. זהו יום אשר יזכר לדורות, ידעה. בקול רועם ויציב הכריזה "היום מתחיל שלטון הרגליים הקרות של מגדת העתידות, הביטו בי והתמלאו רעד ונזלת!"
ותצטנן הארץ ארבעים שנה.

השאר תגובה