גובלין לבד בעיר גדולה

סיאטל, 2060.
העולם השתנה, ויש אומרים כי התעורר לתחיה. הגזעים העתיקים השילו מעליהם את מראה האדם, וכיום מתהלכים בינינו גמדים, אורקים ואלפים. מכשפים שולטים באנרגיות הקסומות המקיפות את כדור הארץ, שאמאנים מזמנים לצידם את רוחות הטבע עצמן.
הטכנולוגיה המפותחת יצרה עולמות וירטואליים אדירים, בהם מסתובבות ישויות מידע טהורות. האדם משופר קיברנטית, והוא חזק יותר, חכם יותר, ומהיר מאי פעם.
זוהי תקופה בה האיש הפשוט נשלט על ידי תאגידי הענק, וערכם של החיים נמוך. אנשים נואשים משכירים את עצמם כיחידות טרור קטנות ומדויקות, נעים בצללים ומבצעים פעולות שהשתיקה יפה להן. אלו הם רצי הצללים.

גובלין לבד בעיר גדולה

היקום התכווץ, אבל באופן מאוד מרוכז
וכשנפתח בצורת שער כחלחל ומלא אנרגיה, טס דרכו החוצה גובלין קטן ומפוחד בשם ננסק, היישר אל תוך עציץ.
"אווו." מלמל ננסק לתוך העלים, יורק את החול מפיו.
מיד לאחר מכן קרס השער שמאחוריו לנקודה קטנה, ונעלם. היקום נמתח בחזרה לגבולותיו השגרתיים, והבטיח להתנהג יפה מעכשיו.
"גובלינים, תמיד מתלוננים." התלוננה סטייסי, אבן החן האדומה, שנחתה על הריצפה ליד ננסק. היא התרוממה באוויר בריחוף.
ננסק קם ונעץ בה מבט זועם.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא שאג עליה. "מה היה הדבר ה.. ה… הכחול הזה, ומה אני עושה ב-" הוא שלח מבט מהיר מסביב, "מסדרון המואר הזה?"
"דבר ראשון, תרגע." אמרה האבן בנחת. "דבר שני, קח אותי, זה לא קל לרחף כל הזמן."
"אבל-"
"אה אה אה, קודם כל תיקח אותי."
"המממף." נחר ננסק ותפס את האבן האדומה. "עכשיו תגידי לי מה קורה פה."
"תן לי לבדוק את תשתית המציאות כאן…" אמרה האבן, משתתקת לרגע. "אה, זה מאוד פשוט." היא אמרה. "עברנו מימד."
"אה, זה." אמר ננסק ונרגע. "לרגע חשבתי שזה משהו מסוכן."
כמו שכל שחקן יודע, במו"ד לא חסרים מימדים, תודה לאל. רוב היצורים דמויי האדם כבר למדו להכיר את עובדת קיום המישורים האחרים, ומכאן התנהגותו הרגועה של ננסק.
"אני לא חושבת שהבנת." אמרה האבן. "התכוונתי, ממש עברנו מימד."
"אין בעיות, אין בעיות." אמר ננסק בבטחון. "איפה אנחנו? פאיירון? קרין?"
"לא, לא הבנת!" חזרה האבן. "ממש ממש עברנו מימד."
"או, לאחד ממישורי היסודות?" התפלא ננסק. "איזה, אש? לא, נורא קריר כאן-"
"ננסק, תקשיב לי. אנחנו בשיטה אחרת."
לננסק לא היה שמץ של מושג על מה היא מדברת, ולכן פשוט שתק והנהן. "אה, כן."
"תראה, זה די פשוט." אמרה האבן. משום מקום הופיע דף מלא בכתב, בידו השניה של ננסק. "זהו דף הדמות הקודם שלך."
"או?" אמר ננסק. "מה זה?"
"זה הדף שעליו רשומות כל התכונות שלך ודברים כאלה. לדוגמא: רשום ""תבונה 6"", וכולנו יודעים שזה נכון."
"שש זה גבוה?"
"או כן. מאוד." שיקרה סטייסי במצח נחושה. "אבל בוא נחזור לנושא המרכזי: אתה רואה מה רשום בראש הדף?"
"שם הדמות?"
"לא, בצד שמאל."
"אה, מבוכים ודרקונים."
"בדיוק. עכשיו, אני עומדת לשנות את הדף כך שיתאים לסביבה הנוכחית שלנו. שים לב."
האותיות שעל הדף החלו להימרח, להתערבל, ובאופן כללי לעשות בלאגן. לאחר מספר שניות התארגן הכתב מחדש, הפעם בצורה שונה לגמרי.
"מה רשום שם עכשיו?"
"אה, שם הדמות?"
"בצד שמאל, טמבל."
"מירוצללים."
"בדיוק. נו, אז הבנת כבר מה קרה כאן?"
ננסק חשב על זה מספר שניות. "לא." אמר בהחלטיות.
"לא משנה." נאנחה האבן. "פשוט בוא כבר, נסרוק את הסביבה ונחליט אם אנחנו רוצים להישאר כאן."
"להישאר? כלומר, אם המקום הזה לא ימצא חן בעיני אני יכול להעביר אותנו שוב?" שאל ננסק בזמן שהשניים, כלומר הוא עצמו, התחילו ללכת במורד המסדרון.
"כן," אמרה האבן, "אבל יקח לי עוד זמן מסויים עד שאצבור מספיק אנרגיה להעביר אותנו מימד נוסף. זה באשמתך, בעצם."
"מה?! למה אשמתי?" התרעם ננסק.
"כי אתה לא יודע איך לטפל בי כראוי!" קראה האבן. "אם היית מכוון את הפרמטרים כמו שצריך, לא הייתי זקוקה לזמן טעינה בכלל! שלא לדבר על כך שבגללך גם זמן הטעינה וגם היעד רנדומלים לגמרי!"
"או כן?!" קרא ננסק, שבעצם נשאר ללא מילים כי האבן צדקה לגמרי. "ואת… את לא יודעת לומר לי כלום בכל מקרה, אז זה או קפיצות רנדומליות או שום דבר!"
"באמת?!" קראה סטייסי, שנשארה בעצמה ללא מילים כי ננסק צדק לגמרי. "ואתה… אתה טיפש!"
"את בעצמך!"
האבן השתתקה במחאה, ולכן ננסק השתתק במחאה גם הוא.
הוא התחיל לבחון את דף הדמות שלו בזמן שהמשיך לצעוד במסדרון, פונה מדי פעם למסדרונות אקראיים, מתעלם מהדלתות ואדניות הצמחים שעיטרו את צדי המסדרונות. מערכת המיזוג המרכזית השמיעה רחש שקט וקבוע, אך מלבד זאת נדמה שהם היו לבדם לגמרי במרכזו של בניין משרדים.
"סטייסי," שאל ננסק, "אנחנו יכולים לעבור למימד אחר–"
"זה נקרא לגלוש."
"–לגלוש, גם אחרי שאת נטענת לשיא?"
"לא ממש." אמרה סטייסי. "סבכת את מנגנוני הטעינה שלי לגמרי. אני כרגע במצב של שוונג: גלישה, טעינה, גלישה, טעינה, גלישה… קל לי לטעון ולפרוק אנרגיה ברצף מחזורי שכזה. אם נפספס תאריך יעד אני אצא מהשוונג, ועלולים לעבור חודשים, או אפילו שנים עד שאטען שוב. אלא אם כן תלמד איך לכוונן אותי, מצב תיאורטי אותו אני מתחילה להעריך כחלום בלבד."
"חשבתי שאת עתק חזק מתחילת הזמן." אמר ננסק בטון מאוכזב.
"הי!" צעקה סטייסי בזעם. "לעבור בין רבי-יקומים זה משהו כל כך גדול, עד ששום עתק אחר לא מסוגל לבצע אותו, אפילו לא האורגן הקסום של–"
ננסק לא רצה להיכנס לויכוח הזה שוב, ולכן קטע אותה ופנה לשאלה אחרת שהציקה  את מוחו הגובליני. "אוקי, אז רק תגידי לי: לפי השיטה החדשה הזאת שאנחנו נמצאים בה, למה רוב התכונות שלי הן אחת?"
"זה הציון הכי גבוה שיכול להיות." אמרה סטייסי במהירות.
"ולמה תחת ""כשרונות"" אין כלום?"
"כי כשרונות זה דבר רע בשיטה הזאת."
"ולמה אין לי שום מאגר קוביות, או ציוד, או נשק, או קיברה, מה שזה לא יהיה?"
"זה מראה איזו דמות נהדרת אתה." אמרה האבן. "אני גאה להיות בבעלותך, ננסק."
"תודה." מלמל ננסק והסמיק. "לא צריך, באמת…"
"הי, תראה את זה!" אמרה סטייסי לפתע. מספר מטרים לפניהם התפצל המסדרון אל תוך צומת, אליה נכנסו הרגע קבוצה של ארבעה אנשים, בריצה מטורפת. אחד מהם עצר לרגע קט, הסתובב, וירה לאחור מטח כדורים מתת-המקלע שבידו. הקבוצה פנתה אל תוך המסדרון, והמשיכו את ריצתם לכיוון ננסק.
המוביל, גמד בלונדיני מזוקן, נעצר לפתע כשראה את ננסק. "מה אתה לעזאזל?" הוא שאל בהפתעה.
"אה- אה- אה-" מלמל ננסק בבלבול.
מאחוריהם נכנסה אל תוך המסדרון קבוצה נוספת של אנשים, שכמעט ואפשר לקרוא ממצחם את המילים "אנשי בטחון", שהחלו לירות לכיוון קבוצת הרצים.
"יופי! אקשן!" צעקה סטייסי בהתלהבות.
"לעזאזל, אין זמן!" סינן הגמד ותפס את ננסק בזרועו. "בוא כבר, הם יירו גם בך!"
"אאא-" הספיק לומר ננסק לפני שפתחה הקבוצה בריצה מטורפת נוספת, כשביניהם נגרר גם הגובלין האומלל.
סטייסי החלה לזמזם מנגינת מרדף בהתלהבות.
"אולי תפסי-" החל לצעוק עליה ננסק ונקטע על ידי הגמד שגרר אותו לאורך כל הדרך.
"אין זמן לדיבורים עכשיו בחור, קפוץ!" אמר הגמד במהירות.
ננסק הביט לפנים וראה שהוא עומד על מעקהו של בניין בגובה שלוש קומות, הרחק מתחתיו נמצאת איזו מכונה גדולה שגגה פתוח.
שלושת חברי הקבוצה האחרים כבר קפצו, וצנחו ישירות אל תוך המכונית, ככל הנראה על מזרון שהונח שם במיוחד לשם כך.
"קדימה, למה אתה מחכה בחור?" שאל הגמד בלחץ. "קפוץ כבר!"
"א- א- א-" פלט ננסק בפחד. "זה-נורא-גבוה!"
"קפוץ!" צעק עליו הגמד וקפץ מעבר למעקה.
מאחורי ננסק נשמעו צעקות, ומספר דברים שורקים עברו קרוב מאוד לאוזנו. הוא ביצע מדידה מהירה של הברירות שלפניו.
עוד משהו מהיר עבר ליד אוזנו.
ננסק קפץ.
"אאאאאההההההההה…." צווח הגובלין באימה, ונחת הישר בתוך-
המדרכה, מספר מטרים מהרכב.
"לעזאזל." מלמל הגמד מתוך האוטו. הוא פתח את הדלת וקפץ אל מחוץ לרכב. "אתה בסדר בחור?" הוא שאל את הגובלין המהומם.
"הוא בסדר גמור, רק קצת מטושטש." אמרה סטייסי. "הגנתי עליו בעזרת לחש פשוט מאוד."
"מי אמר את זה?" שאל הגמד בחשדנות.
השומרים הגיעו כבר אל מעקה הגג וקליעים החלו לחלוף באוויר שמסביב.
"אין זמן לפיטפוטים, נברר אחר כך!" אמר הגמד והעמיס על גבו את הגובלין.
הוא קפץ אל תוך הרכב תוך כדי צעקות "סע כבר! סע כבר!" והמכונית טסה משם בחריקת גלגלים.

השאר תגובה