Categories
אישי

עדכונים

1. עוד שלושה וחצי חודשים לערך אני עוזב את הארץ.

2. אני לא באמת צריך לעשות את הפוסט הזה בנקודות, אבל התרגלתי לעשות את זה במיילים, והמוח שלי לא יודע להפריד.

3. יומן העבודה הבא של לב הקריסטל בדרך, יהיה השבוע. ועכשיו שאמרתי את זה, המוח שלי ידאג שזה לא יהיה השבוע.

4. התחלתי בלוג באנגלית במטרה, בעיקר, שיהיה לי קול באנגלית, שיהיה מישהו שאפשר להכיר אותו. אני חושב לעשות את אותו דבר שהכניס אותי לזירה בארץ, אי אז לפני 10 שנים: לתרגם את כל ננסק.

5. מה יותר חשוב: לתרגם כמה ננסקים לאנגלית, לעבוד על לב הקריסטל, לפתח את ספר השדים, או לתרגם את הראשון של תיקי דרזדן לעברית?

6. ויש גם את הקטע עם ערכת ההתחלה החדשה בעברית, אבל זה יהיה מוכן רק עוד חודשים. 

7. ההמתנה קשה מנשוא.

Categories
אישי

סיכומביגור 12

בשנה שעברה סיכמתי בנקודות. השנה – אסכם בנקודות.

1. זהו הכנס האחרון בו אהיה בשנים הקרובות (כנראה), ולכן, כמה טוב שהיה זה ביגור מצוין. אחרי שנים ארוכות של ביגורים meh, ביגור 2012 היה הצלחה גדולה, במובן הכי חשוב – כולם נורא נהנו. 

2. עוד לפני טקטיקה, שמעתי על גישת "שלושת ה-L" בתחום השיווק. במהלך עיסוקי עם החנות, העניין הזה הלך והתבהר בראשי. בביגורים שונים שמתי לב לכך. אבל כעת, עם הביגור הזה, העובדה המוצקה הכתה בי במלוא העוצמה לעולמי עד: שום דבר, שום דבר בכלל, לא חשוב יותר מאשר המיקום.  
עוצמת ההוכחה הזו מתחזקת בעיקר בגלל הניגוד העז שבין הצלחתו של ביגור, לבין הרושם שהיה לי כלפיו עד ליום ראשון הזה. מזה חודשים הלכתי וקיבלתי את התחושה שביגור הולך ומתארגן באופן, סלחו לי, איום ונורא. אינני רוצה לנקוב בשמות ואני גם לא מרגיש צורך – הכנס בכללותו, ולא איכפת לי כרגע מי מאחוריו, כשל במגוון דרכים בהכנת עצמו. וכשל יותר מבשנים קודמות.
עדכון: הובאו בפני נקודות נכונות, לגבי הכשלים של שנים קודמות. שכחתי עד כמה כשלים היו שם! כאילו לא קראתי את הסיכום הקודם של עצמי. כנראה שבגלל שהייתי מעורב יותר השנה, ראיתי יותר, אז היה נראה שיש יותר כשלים לעומת שנים קודמות. אז אני חוזר בי מהצהרתי הזו – בואו נסתכל על הביגור הזה בפני עצמו, כממשיך סדרת כשלים בקו ישר, לא בקו עולה. (גם התנצלות, וגם ארבע פעמים המילה "כשלים". דו פרצופי!)

אשמור את עיקרי הביקורות שלי לפגישת העמותה שבוודאי תערך מתישהו בקרוב לסיכום ביגור, או לפורומים הפרטיים של העמותה, שוב, כי אינני רוצה להפנות אצבעות וזאת לא הכוונה. אבל בתור מי שניסה להרים פרויקט גדול – שיתוף הפעולה עם רומ"ח, שכלל כשמונה אירועים שונים – וכמי שגם היה חבר בצוות (טכנית, הייתי אחראי אתר או משהו), ולכן ראה את הכנס מכאן ומכאן, קבלו את אמירתי המתומצתת הזו: מכל מה שראיתי, הכנס היה מאורגן באופן איום ונורא.
אבל המיקום היה פנטסטי.

אני לא מתכוון ספציפית למודיעין. אם כי, כבר מהרגע הראשון, הייתי לגמרי בעד מודיעין, כי היא לא באמת רחוקה מהמרכז, ויש שם פוטנציאל להשיג מקום טוב ובעלות נמוכה יותר מהמקומות הרעים שנמצאו עד כה בתל-אביב. כמי שחיפש כמה וכמה מקומות לכנסים בשנים האחרונות, אני מודע לכך שת"א יקרה נורא, ולא באמת מציעה מקומות טובים לכנסים.
אני מתכוון ספציפית לבית הספר הדמוקרטי שבו נערך הכנס. היה זה ערן מולוט ממנו שמעתי את זה לראשונה – הבעיה עם הביגורים שאחרי כפר בתיה, היא שלא היה מקום מרכזי אחד שבו עברו כולם. הרחבה המרכזית הזו, היא ורק היא מה שנתן לביגור את התחושה של קהילת שחקנים, שהיא הרכיב המרכזי בביגור מוצלח. בית הספר היה מקום קטן, כך שלא היתה ברירה אלא לראות אנשים כל הזמן בדרך ממקום למקום, אבל עם הרבה חדרים, כך שהיה מקום לכל המשחקים. הבנתי שהיתה בעיית הד בחדרים, אבל בקושי הרצתי בהם, אז איני מכיר בכך אישית. 

3. כסתירה נוספת לאמירתי הקודמת, במהלך הכנס עצמו, צוות ההפקה עשה עבודה סבבה. לפחות מבחינתי – אבל בהתחשב בכך שהרצתי איזה 8 דברים, כאמור, והיה לי מתחם משלי, והשתתפתי בשני אירועים מורכבים, ראיתי לא מעט. בוודאי, היו כשלים, בעיקר של הצבת משחקים. מישהו לא ממש ידע איפה לשים מה, ומתי. הדוגמא הבולטת ביותר היא הישרדות המנחים, שבבוקר האירוע הוקדמה לפתע בשעה, ולמרות שזה אירוע מורכב, החדר בו התרחש הכיל אירוע אחר ממש עד לרגע התחלת ההישרדות, מבלי לאפשר זמן להצבת כיסאות.
עם זאת, התקלות שנפלו עלי תופעלו היטב, והצוות שיתף פעולה בלי לעשות צרות, או עיכובים מיותרים. כשאיבדתי שני מנחים לאחת ההרצות של פטיש המלחמה, הצלחנו לסגור את ההרשמה לפני כן, לסנן מוקדם שחקנים שעוד לא שילמו על האירוע, ובכך לצמצם בכמות הנוכחים תוך כדי צמצום נזקים למינימום. לא עשו לי צרות במתחם רומ"ח – וכמי שעבר לא מעט אייקונים, זה לא מובן מאליו שהצוות לא עושה לך צרות. אך מעל הכל עלי לשבח את אחראית המשחקים אפי, שבכלל לא משחקת, זה הכנס הראשון שלה, ובכל זאת היתה זמינה באופן רציף כל הכנס, תמיד במצב רוח ידידותי, מגיעה עד אלי כדי לשאול אם הכל בסדר כל סבב מחדש, ומתפעלת כל תקלה וצרה שדווחה לה, ומיד. מבחינתי, היא אחד מכוכבי הכנס, ולפי התשואות בטקס הסיום, נדמה שצוות ההפקה הכיר בחשיבותה (לצד אחרים, כמובן; אני לא מבקש לזלזל בחשיבותם של שאר אחראי ההפקה וכוח האדם, בעיקר פלאוט וקובל, אך מטבע הדברים היתה לי הרבה פחות השקה איתם. בין היתר, כי אפי תפקדה היטב).

4. חדר המשחקים היה הצלחה גדולה כל כך, עד שבפעם הבאה משחקי לוח צריכים להפוך לחלק מרכזי מהכנס. הם כבר עכשיו חלק מרכזי מהכנס: כ-25 איש היו בחדר משחקי הלוח לאורך כל שעות הכנס, בוקר עד לילה, וטחנו משחקים כאילו אין מחר. ואז גם מחר הם טחנו משחקים, מסתבר. שחקני ביגור הצביעו ברגליים: כשיש זמן, הולכים לשחק. ישנם כמה וכמה אנשים שהגיעו רק בשביל אזור המשחקים (ועוד כמה שהגיעו רק בשביל טורניר הקטאן שנערך בו).
ספריית ההשאלה היתה קטנה מדי, וזה לא הפריע לאף אחד, והמוני אנשים הביאו משחקים מהבית בכל מקרה, וכמובן תודה רבה ל-MIB של סטיב ג'קסון גיימז, ולג'וש ספציפית, שיש לצד השולחן שלו (שלו ורק שלו! קח שולחן אחר!) ללא הפסקה, ואני לא זוכר שהלך בכלל לשירותים.  

ביגור צריך עוד התייחסות למשחקי לוח, וחדר משחקים גדול לפחות פי שתיים. אני מקבל את הרושם שזה לא משנה כמה גדול הוא יהיה, הוא יתמלא. באי ביגור רעבים למשחקים, והאמת היא שלא ממש משנה להם אם זה משחק לוח או תפקידים. הו, כן, בטח, הם באים בשביל משחקי התפקידים – אבל מספיק סבב אחד מדי פעם ככה. את שאר הזמן אפשר לבלות במשחקי לוח, עם חברים, ולהכיר משחקי לוח חדשים, וגם חברים. תחושת הקהילה בחדר הזה היתה אדירה.
יש לי כמה מחשבות לגבי משחקי לוח בביגורים הבאים, אבל מעל הכל, צריך חדר יותר גדול.

5. פטיש המלחמה היא אחלה שיטה, וההרפתקאות שכתבנו לה הן יופי של הרפתקאות. וגם, עשרות השחקנים שעברו דרכנו הם אחלה שחקנים, אבל בזה יש לי פחות שליטה. הרצתי סה"כ 3 סבבים של פטיש המלחמה, עם עוד 4 הרצות של אחרים, אז בסה"כ 7 שולחנות של חמישה שחקנים מלאים כולם (מלבד שניים, אבל בסוף הרצנו לשישה, אז זה מתקזז), ובמהלך הכנס היה ביקוש לעוד, והיו עוד נרשמים מלכתחילה, אבל כאמור איבדנו מנחים. למעשה, את חלקם לא ממש גייסנו מלכתחילה, אבל כאמור, לא נרחיב בענייני הכשלים שלפני הכנס.
עכשיו, זה לא חדש שהיא אחלה שיטה. אני חושב שהיא אחלה שיטה כבר הרבה זמן. אבל אני שמח שעכשיו עוד כמה עשרות אנשים מכירים אותה וחושבים שהיא אחלה שיטה, וגם שהצלחתי להריץ אותה שלוש פעמים ברצף, לצד אירועים אחרים שעשיתי, ותמיד באותו המרץ, וזה לא מובן מאליו. זה נעשה עוד יותר בולט בכך שרק במהלך ההרצה השלישית הבנתי שבעצם לא היתה לי ירידת מתח עד אותו רגע. אומנם זה לא רק בזכות השיטה – גם העובדה שההרפתקאות היו מוכרות לי מאוד עזרה – אבל עדיין. 

6. יש לי תלונות על ההנחייה האולימפית, אבל הן כולן פונות כלפי. כמו בפעם הקודמת, הארגון היה טוב והאירוע זרם יפה. הבעיה שלי היא עם הציפיות.
כשאני בא להשתתף, ההשקפה שלי מבוססת על ה-Iron GM, האירוע שהיווה השראה להנחיה האולימפית. בקצרה, המנחים מקבלים שלושה אלמנטים ועליהם לכתוב הרפתקת Pathfinder המשלבת את האלמנטים האלו, בתוך שעה. בינתיים השחקנים יוצרים דמויות, ואז יושבים ומשחקים כמה שעות. ניתן להחליף לשיטה אחרת, במידה וכל השחקנים מסכימים לכך.
ההבדל הבולט, לכאורה, בין Iron GM לבין ההנחייה האולימפית, הוא שבמהדורה העברית לא צריך להשתמש בשיטה, בגלל ששיטות זה כל כך לא מיינסטרימי בקרב קהל השחקנים (וזאת למרות שכולם מכירים מו"ד – אפשר היה להריץ במו"ד בסיסי כלשהו, ק20 + תוסף, אבל התחושה היא שהקהל לא מצפה לשיטה, בהיותו חלק מקהל הכנסים בארץ. ציפיה שלדעתי ניתן לשנות). עם זאת, אחרי ההתנסות הפעם, אני חושב שההבדל הבולט יותר הוא שבארץ, בין היתר בגלל שלא משחקים עם שיטה, בתכל'ס המנחים לא מתבקשים לכתוב הרפתקה, ולכן ישנם מנחים שכותבים חד"פ

שלושת האלמנטים שקיבלנו הפעם היו מכרז, מרדף ומוצר, כאשר המוצר היה שונה עבור כל אחד (אני קיבלתי הולו-קוביה). בעיני, האתגר הוא לכתוב הרפתקה מעניינת הכוללת את האלמנטים האלו, ואז להריץ אותה באופן מעניין. בעיני כמה מנחים אחרים, האתגר הוא לבנות חוויה משחקית – שבמקרים מסוימים נושקת לגבולות ההגדרה של משחק תפקידים שולחני, ונוגעת כבר בכתיבה יצירתית – על בסיס שלושת האלמנטים. כך למשל, המנחה המנצח הפעם, מיכאל גורודין, הפך את המכרז למרכזה של המכאניקה בה השתמש כדי לערוך החלטות. המנחה במקום השלישי, טלי הלוי, נתנה לשחקנים סיטואציה בה התבקשו להמציא מוצרים עבור החברה שלהם, המשתתפת במכרז. 
שום דבר מהדברים האלו אינו רע – אבל הוא לא הרפתקה, הוא משחק חד"פ כנסי. שגם זה לא רע – אבל זה לא מה שאני ציפיתי, תכננתי עבורו, או שניתן להשוותו (באמצעות גליונות הציונים של השחקנים והשופטים) למה שאני עשיתי. אלו פשוט דברים שונים. אין זה פלא שהציון שמקבלים המנחים שרק בונים ומריצים הרפתקה – וזה רובם – נמוך מהציון של מי שבונה חד"פ מפואר ויצירתי. אבל האם התבקשנו לכתוב חד"פ מפואר ויצירתי? אם התשובה אינה ברורה, כן או לא, אנחנו בבעיה. מה הטעם באשליית התחרות (שמלכתחילה כולנו מסכימים שאינה בדיוק מדויקת, כמובן), אם אנחנו לא משחקים בכלל באותו תחום? איך אפשר למדוד את מה שאני עשיתי לעומת מה שעשה גורודין? אין שום דימיון בין הדברים. הרוח הספורטיבית, שהיא בעצם הדבר שמניע את כולנו כאן, מנחים ושחקנים כאחד, דורשת, במינימום, שלפחות התחרות תהיה באותו מסלול ריצה. 

את עניין הציפיות הזה חשוב מאוד להבהיר אחת ולתמיד לפני ההנחיה האולימפית הבאה. לא שאהיה בארץ להשתתף בה – אבל אני לא היחיד שמגיע עם הנחות. אני פשוט מריץ באופן כיפי, אני לא מנסה לעשות חוויות מופלאות ומדהימות. אם אנחנו נבחנים בעצם על יכולות בניית חוויה (ולא הרפתקה) ודרמה, ראוי שהמנחים הנרשמים ידעו זאת, וראוי שהדבר יובלט באופן ברור יותר בפרסומים מראש ולשחקנים שמשתתפים. 
ב-Iron GM, הציפיות של השחקנים, שהם באו לבחון את ההרפתקה שכתב המנחה, מביאות לאיזון בשיפוט שלהם על פני השולחנות. אצלנו, הציפיות של השחקנים לקבל חוויה כלשהי, מערערים על היכולת לשפוט שום דבר מלבד, בתכל'ס, כמה מפעים ומדהים אותם המנחה במהלך המשחק. אני לא מפעים ומדהים – מדי פעם אני אוהב לדבר בקולות מצחיקים – ואישית אני גם חושב שיותר מעניין לבדוק כמה ההרפתקה שלי יציבה, וכמה אני טוב באלתור – במסגרת העלילה שתכננתי, לא כמו בתיאטרון אימפרוב. בעיני זה יותר מעניין ותחרותי, אבל הי, אני גם אוהב שיטות, וכנראה שאני במיעוט (אני לא, אבל בהזדמנות אחרת). אבל לכאן או לכאן, הדברים צריכים להיות ברורים לכולם, וצריך להחליט על סגנון אחד.

כמו כן, יש להחליט סופית, ולאכוף, את עניין הפרופים. או שכן, ואז ראוי שכולם יביאו, או שלא, ואז ראוי שאף אחד לא יביא. לפרופים יש עוצמה גדולה, התחושה של השחקן שהשקיעו בו – וכל הרעיון הוא שההשקעה היא של שעה בלבד, אנחנו נבחנים על יכולתנו לעשות משהו מרשים בשעה ובזמן ההרצה. לא בבית, לפני כן. 

אני מאוד אוהב את ההנחייה האולימפית, האירוע הכי מעניין שיש כיום בארץ – אבל כדי שישאר כזה, ולא יהפוך לאירוע בידורי נטו כדוגמת השרדות המנחים (והוא לא יכול – רובו הגדול לא מתרחש למול קהל), הוא חייב לתת רושם ספורטיבי, וחייב קווים מנחים יותר ברורים, שחייבים להיאכף. 

7. הישרדות המנחים היתה הצלחה גדולה. למרות שזו הפעם הראשונה, ולמרות תקלות ארגוניות קלות וכבדות באותו היום, האירוע זרם יפה והיה מאוד מצחיק ומאוד מוצלח. 

עם זאת, גם כאן יש לי הערת ציפיות קשה. הנה התכנון כפי שנאמר במקור, שגם תואם מאוד לרושם שקיבלתי מטלי – המארגנת המופלאה – כבר כשהעלתה את הרעיון באייקון השנה. "הרעיון על רגל אחת: למלא אודיטוריום בקהל ולשים על במה מספר מנחים מוצלחים עם יכולות אילתור טובות, ומספר שחקנים שתולים ומאתגרים." … "יהיו אתגרים שהקהל ירצה לראות מנחים מתמודדים איתם. לדוגמא שחקן שמשתלט על המשחק; הנחייה בזוגות כשלכל אחד יש מגבלה לשונית כלשהי; הנחייה מתחלפת כאשר צריך להיכנס לנעלי המנחה הקודם ולהמשיך את העלילה ובו בזמן להקשות על המנחה הבא. זה בערך הכיוון."

כך שציפיתי להנחיה המאתגרת את יכולות האילתור. למעשה, היה זה מופע אילתור באווירה של מנחי משחקי תפקידים. בעיני רוחי ראיתי שולחן על במה, עם שחקנים, ומנחה שממש מריץ להם משחק – ומדי פעם צריכים להתמודד עם דברים, והמנחים מתחלפים, ודברים שכאלו. הייתי צריך לקרוא את המיילים המוקדמים יותר לעומק, ולהבין שדברים הולכים לכיוון שונה כבר כשדיברו על כיסאות בחצי גורן, ואזור רחב לתנועה. האתגרים, אגב, היו מצויינים, כמעט כל אחד מהם ראוי לשימור לפעם הבאה, אם כי, כאמור, למרות שמם הם לא באמת היו אתגרי הנחיה, אלא אתגרי אילתור באופי של הנחיה. 

אף אחד לא יהיה המום לגלות שחביבי הקהל – ובצדק גמור! – היו אורי ליפשיץ ומיכאל גורודין, הראשון שחקן אימפרוב חצי מקצועי והשני שחקן במה בחצי ממקצועו (ומורה למתמטיקה בחצי השני, שילוב מנצח). ושניהם זוכי שתי ההנחיות האולימפיות האחרונות, ושוב, לא בהפתעה – ראו את הערתי הקודמת.

ואין לי בעיה עם זה, לדעתי זהו כיוון מצויין לאירוע – רק שבפעם הבאה לא אשתתף בו, שכן אני לא משהו באימפרוב, וכישורי ההנחייה שלי ממש לא רלוונטיים למה שקרה שם. בעיה נוספת שאני רואה היא שאין הרבה אורי ליפשיץ ומיכאל גורודין בקהילה, ובהנחה שכמוני, גם איתי ויאיר לא יגיעו בפעם הבאה – ואני לא רואה למה שיגיעו, אם האירוע ישמור על האופי הנוכחי – לא יהיה קל למצוא ולהביא עוד מאלתרים כמותם. אבל אם יצליחו, זה יהיה אירוע נהדר, וראוי גם לשמור על תזמונו הנוכחי, בסוף הכנס.

8. לא הספקתי ללכת לאף אחת מההרצאות החינמיות ודווקא חלקן נראו מעניינות. קיבלתי את הרושם שלא הרבה אנשים הלכו אליהן – אני חושב שכולם היו בחדר המשחקים. בעצמי, הרצתי שתי הרצאות, האחת עם 4 משתתפים והשנייה ללא משתתפים כלל. מצב ההרצאות בכנס לא משהו, וחבל, זה בעיני חשוב.
אבל גם משחקי לוח זה בעיני חשוב – יותר חשוב! – ואם זו הסיבה לכך שאנשים לא הולכים להרצאות, אז יופי, ולא צריך לדכא את זה אלא לעודד.

9. באמצע היום השני פגשתי את אנשי סולאר קטליסט, והתעודדתי מאוד. בקצרה, אלו הם כמה שחקנים ותיקים שהחליטו לכתוב שיטה חדשה בעברית– רגע, רגע, אל תאנחו עדיין! גם אני נאנחתי במקור. ועוד יותר, כי הם בחלקם החבר'ה שמאחורי ממלכות עתיקות. ועוד יותר, אחרי שהתחוור לי שהם לא ממש מכירים תיאוריה משחקית, ושהם לא ממש מעורים במצב השוק בארץ. אבל אז פגשתי אותם, והם אחלה, והשיטה לא רעה – דורשת הרבה תפעול בעיני, אבל עובדת, ודוחפת לאקשן ומגניבות – והם מלאי התלהבות והמוכנות לשרך את רגליהם ולהשקיע זמן ומאמצים, ומי יודע, אולי זה אפילו יצליח להם. אני מקווה להמשיך לשמור איתם על קשר ולראות אותם משתתפים בהרבה אירועים, מריצים משחקים, ואת משחק התפקידים "חץ הזמן" על מדפי חנויות משחקים בכל מקום. 

10. הרצנו כמה וכמה הדגמות של וורהאמר 40K, בשולחן קטן, עם שני צבאות קטנים, בקנה מידה קטן. וזאת היתה הצלחה גדולה, והרבה אנשים התעניינו. הופתעתי לגלות שאף אחד בקהילת המיניאטורות לא ניסה זאת בעבר – הם נוהגים לשחק רק בצבאות ענקיים, בטורנירים, וכו'. אני לא מתפלא שהקהילה שלהם לא גדלה מספיק – הדגמות קטנות איז דה ווי טו גו. 

11. אז לסיכום בקצרה: היה זה ביגור מוצלח. האירועים בו – מוצלחים אחד אחד. נוכחותה של רומ"ח – הצלחה. 
לא יכולתי לבקש יותר – ואני מופתע ממש! 

Categories
אישי

הסיפור העצוב על העיצוב

כבר שבוע ברצף שאני חולה, במה שמתגלה כאיזו התפרצות חיידקית באזור הגרון, מהסוג שמצדיק בעיקרון אנטיביוטיקה. "בעיקרון", כי בינתיים עוד לא לקחתי, זה מחלים לבד, תודה. 

מלבד יכולתה לדחות את כל מה שטוב ונכון בעולם – עבודה על לב הקריסטל, היכולת לשחק במחשב, חוש טעם – המחלה גם אילצה אותי לפגוש את קופת החולים שלי.

כעת וידוי: יש משהו שאתם לא יודעים עלי, ששמרתי בסוד כל השנים. בירוקרטיות מאוד מבלבלות אותי. אני מנחש שאף אחד מכם אינו חובב גדול של בירוקרטיה, כמובן, אבל במקרה שלי יש איזה גורם משתק, איזה אלמנט פסיכולוגי, שמקשה עלי אפילו להתעמת איתן. אני דווקא אוהב טפסים – תנו לי טופס, אני אמלא לכם טופס, למלא טופס זה קל, טפסיםטפסיםטפסים – אבל לא להשיג אותם, לתת אותם, או לברר פרטים לגביהם. אני לא מצליח להפנים אפילו דברים בסיסיים. אני נמנע במשך שבועות רק מלפתוח את עמוד האינטרנט של המשרד המדובר, ולאחר שפתחתי, אם בתוך שלוש עד חמש דקות לא מצאתי את מה שאני מחפש, העומס הבלתי נגמר של המונחים והתקנות דוחה אותי בחזרה החוצה, ולסגור את העמוד. 

ביום ראשון הוחלט שהגיע הזמן לראות רופא בעניין המחלה הזו, ואשתי, שדווקא מסתדרת עם בירוקרטיות היטב (גם אם לאו דווקא בהנאה), ביררה בשבילי לאן הולכים באזור רמת גן. רופא המשפחה שלי הוא עדיין בראשון לציון (לא העלתי בדעתי לנסות לברר איך מעבירים אותו), ולא הייתי כשיר לנהיגה. דסי מצאה שניתן יהיה להגיע לאחת המרפאות, הקרובות יחסית, ופשוט לנפנף בכרטיס חבר קופת החולים ולבקש תור באותו רגע. זה הפתיע אותי, כי לא ידעתי שככה זה עובד – שזה לא מפתיע, כי אין לי מושג איך זה עובד.

הגענו. אשתי ליותה אותי בהעדר יכולת לדבר, וכי היא מקסימה. כללית, הרצל ב', קומה שנייה. לפנינו, מתחם.

מתחם

על פניו, סביר – מולנו מודיעין\מזכירות, מהצדדים דלתות לחדרי רופאים. אתם לא רואים מצד שמאל, כי מר… אליעזר פלחטוב מסתיר לכם, אבל יש שם עוד דלתות כאלו.  באמצע חלל מרכזי לישיבה, עבור המתנה לכל אחד מהחדרים או המזכירות ביחד. נו, לא רע.

מיד ליד הכניסה לקומה המתין, כצפוי, מכשיר תורים שכזה. 

מהיר בתחת שלי

מה הדבר הראשון שאתם עושים במכשיר הזה? נו, מה?
תחשבו על זה רגע. מה הייתם עושים עכשיו? עומדים מול הכניסה לחלל המרכזי, מכשיר התורים הזה בצד, ונראה זהה לחלוטין לבדיקומט, דרך אגב, אותו אתם כבר מכירים (נגיד). הוא גם זהה לחלוטין למכשיר התורים בכניסה לבית המרקחת, אליו נכנסתם בטעות בהתחלה כי אין שום שילוט להבדיל בין הכניסות לבניין. 

מה עושים בשני המכשירים ההם? בדיוק מה שעושים במכשיר הזה, ואפילו יותר מכך, מה שהמכשיר מבקש בכל לשון של בקשה שתעשו – מעבירים את הכרטיס המגנטי. מיד לאחר מכן אתם מקבלים את השירות היעיל והמהיר שהובטח, בצורת הודעת "לא הזמנת תור, אנא גש למשרד לבירור", או משהו כזה. אני כבר לא זוכר, אבל אני חושב שאפילו לא היה כתוב משרד, אלא מזכירות, או משהו כזה.

אז העברתי את הכרטיס שוב, כי באמת, זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות בעמדות האלו. אותה הודעה. איזו אישה אחת לידינו עשתה אותו דבר, וקיבלה את אותה הודעה. בהינו כולנו במסך.

אז מה עושים לאחר מכן? ניגשים למזכירות, כמובן. שם, מסתבר, יש תור. לא שניתן לראות זאת: עיצוב הכיסאות לא רומז לכך, והמזכירות עצמן לא מביעות שום איכפתיות בעניין, ואפילו כשאין מולן אף אחד, לא ממש טורחות להזמין את הבא בתור. מה שהופך את המעקב המספרי (המבולבל, ישנם משהו כמו 6 תורות שונים באותו חדר, מופרדים זה מזה באמצעים על-טבעיים כנראה) למיותר בכל מקרה. וכך קרה שדסי ואני נדחפנו מבלי אפילו להתכוון – כי לא היה לנו מושג שאנחנו עומדים בתור.

לאחר מכן הסתבר לנו שמי שרוצה לקחת מספר לתור המזכירות צריך לחזור למכשיר התורים וללחוץ על, כן, נחשתם, "משרד קומה 2", שזה בדיוק הכפתור שאני מדמיין לעצמי שייתן לי מספר. ולא, נגיד, שעות קבלה, או פרטי יצירת קשר, או מי לעזאזל יודע מה כי לא רשום עליו שום דבר חוץ מחץ קטן שלא אומר שום דבר, שום דבר לחלוטין. המילה שירות מופיעה כמה פעמים שתרצה, אבל, נגיד, תור, לא מופיעה בכלל.

נכנסנו לרופאה. היה נחמד. היא בסדר. חשבתי לשלוח לה מייל תודה על היחס המהיר, הענייני והנעים. תארתי לעצמי שזו בסך הכל עבודה כפוית טובה, ומגיע לה לקבל תחושת תודה אישית. עם זאת, אני כל כך סולד ממקום העבודה שלה, שלא הצלחתי להביא את עצמי לאסוף מספיק איכפתיות כדי לנסות ולברר. חכו, נגיע לסוף.

הרופאה שלחה אותי לעשות בדיקת משטח גרון אצל האחיות. הנה חדרי האחיות.

מר וגברת בוכריס

מה עושים כאן? כנראה עומדים בתור מול הדלתות, לא?

אם תלחצו על התמונה, אולי-אולי הרזולוציה מספיק טובה כדי לקרוא את עשרות השלטים המקיפים את הדלתות. בשניים מהם (מהוהים משהו) רשום שצריך לקחת מספר בעמדת השירות בכניסה לקומה. וואלה. 

אז כמו ילדים טובים חזרנו לעמדת הרישום ולקחנו מספר לחדר האחות. סליחה, לחצנו על "אחות קומה 2". עשינו זאת גם עבור עוד שני מבוגרים, ואני משתמש במילה באופן מנומס מאוד, שלא הצליחו להפנים שזו מטרת הכפתור, ובמקום זאת, העבירו את הכרטיס שלהם שוב ושוב – כי זה מה שעושים, ובכל מקום מבקשים ממך את הכרטיס וזה הדבר ההגיוני והנכון לעשותו גם כאן.

האחיות, מסתבר, לא עוקבות אחרי המספרים. הן… לא עוקבות אחרי המספרים. אז כמו המזכירות בעצם, כן? ולמה, למה זהו המצב? אולי בגלל שמעצב המערכת היה אדיוט גמור, שיצר מנגנון כל כך פרמטיבי, עד שהלקוחות לא מסוגלים להתמודד איתו, והעובדים נאלצים לפתח יחסי עבודה שמתעלמים ממנו פשוט כדי לשמור על שפיותם, וזאת למרות שהלקוחות ממשיכים לנסות להשתמש בו, בכך יוצרים חיכוך, שאחראיות המשמרת מנסות לפתור כי נאמר להן מגבוה שהמערכת חייבת לעבוד (אחראית האחיות ניסתה להחזיר אותן לתלם ולהבהיר שצריך ללכת לפי הסדר, אחרת זה פשוט יקח כל כך הרבה זמן עד שהן "לא יצאו מכאן היום", באמת חינוך לתודעת שירות).

נכנסתי לאחות. היא הכניסה לי מקל לפה, השתנקתי, קשה לי לקבל מקלות לפה מבלי לנסות ולהתנער מזה. תוצאת הבדיקה תגיע תוך יומיים-שלושה, אפשר לבדוק באתר האינטרנט.

הנה הנקודה החיובית היחידה שיש לי לומר על הסיפור הזה: בדיוק כמו הפרסומים שהיו מפוזרים בכל רחבי המשרד (לא, זה לא משרד! זאת מזכירות! זה מודיעין! זאת עמדת קבלה! משרד זו לא המילה הנכונה כאן!), תוך חצי דקה בדיוק סיפקו לי קוד כניסה לאתר האינטרנט. זה היה יעיל ומועיל. שלא כמו אתר האינטרנט עצמו, אגב, שהוא בחלקו הגדול מבלבל, עם כפילויות ועמודים חסרי משמעות. חלקו האחר דווקא סביר.

סוף טוב, הכל טוב
אבל לא הפעם. התוצאות הגיעו חיובית, יש לי איזה סטרפטוקוקוס משהו כזה או אחר, ואחרי חיפוש בגוגל הוא דווקא נראה מעניין, זה כנראה חיידק שיושב בגרון באופן טבעי ודווקא הכל סבבה אבל פתאום מתפרץ כאשר יש איזה חוסר איזון בסביבה שלו, וזה נחמד לראות שלמדתי משהו מספק סביר ואני כבר לא חושב שכל המחלות זה פשוט "חיידק X מגיע לגוף, עכשיו אתה חולה". אבל בכל מקרה, צריך לחסל את החרא עם אנטיביוטיקה.

אז אתמול הלכתי לקחת מרשם לאנטיביוטיקה. לחצתי כמו ילד טוב על "משרד קומה 2". המתנתי כמו ילד טוב. ניגשתי כמו ילד טוב ושאלתי מה קורה, כי המספר לא מתקדם. כמו פקידה משועממת היא פשוט שאלה מה אני צריך. ביקשתי לראות את הרופאה ההיא, ואם היא לא כאן, אז כל אחד אחר גם טוב, אני רק צריך מרשם. נאמר לי שהם לא כאן או משהו, ורק אחה"צ הם יהיו. אמרתי תודה והלכתי. מחוץ לבניין, בדקתי בשילוט מהן שעות הקבלה, רק כדי לוודא שעשיתי הכל כמו שצריך. הלכתי הביתה, משתעל את דרכי בחזרה.

אחרי שאחזור מחו"ל, אקשיב סוף סוף לבקשות אשתי, ואעבור למכבי. ואני ממליץ בחום לכולם לעשות כמוני. 

Categories
אישי

אזהרה – החלב סביר לבריאות!

בשבועיים-שלושה האחרונים מסתובב בפייסבוק סרטון מביך ודמגוגי אודות הנזקים שבחלב, ומתוך סיבות שבוודאי יספיקו כדי להצדיק מימון למחקר חברתי אחד או שניים, הוא תפס עניין בקרב קהל גדול מאוד, והרבה יותר מסרטונים מביכים דמגוגיים אחרים. זאת למרות שרמת הטיעונים והעובדות המוצגות בהם דומה מאוד, למשל בסרטונים על עוצמת הנפש הקוואנטית, האנרגיה שבצ'י שניתן ליישם באמצעות מים, הנזקים ההרסניים שבאוכל שבושל במיקרוגל, ועוד ועוד, ועוד יהיו נוספים גם בעתיד.
אני חושב שזה בגלל שתזונה נתפסת, לפחות במעגל החברתי שלי, כמשהו שאנחנו כבר יודעים איך הוא עובד, ובגלל שהאויבים הפעם (והרי תמיד יש אויבים, מישהו תמיד מנסה ללכת כנגד "המוארים", בדרך כלל בהאשמה שיש לו אינטרסים כלכליים דורסניים) הם גופים כלכליים גדולים בארץ בתחום המזון, והרי גופים כלכליים גדולים בארץ בתחום המזון היו לאחרונה בכותרות כמטרות לגיטימיות למה שאתם לא רוצים, בכל מקרה. אני בטוח שיש גם סיבות נוספות, אבל כרגע לא עולות לי. יש לכם רעיונות?

לא אתן קישור לסרטון, כי אני מסכים שזה רק נותן לו לגיטימציה. הנה שמו, חפשו בגוגל ותמצאו מיד: "מישהו עדיין מאמין לפרסומות של שטראוס ותנובה?". כנסו ותעשו לו דיסלייק. לא שזה באמת משנה. עדיף שלא תכנסו, התגובות מלאות הבורות סתם מכעיסות. 

אחרי כל ה-rant הזה, קל לחשוב שאני חושב שכל הסרטון הוא בולשיט אחד גדול. דווקא לא – אני חושב שסגנון הרטוריקה הזה הוא בולשיט אחד גדול, כאמצעי להעברת מסר, וכ-meme רעיל. סרטון אחד, עם כמה אנשים שמדברים באופן סמכותי ללא ביסוס ועריכה מוטה, מספיקים כדי לגרום לתגובות המזעזעות המופיעות לקישור כאן למעלה, ל-"לא רלוונטי". מתחת לכל רמה. אנשים שעוקבים אחרי האתר ומאמינים לו במשך שנים, בבת-אחת חשים בגידה באמון הזה. התגובה הנוראית שהסרטון הזה מעורר באדם, היא מה שמזעזע כאן באמת. התוכן שלו כמעט שולי.
אבל הוא לא באמת שולי – חלקים נרחבים מהסרטון הם אכן בולשיט. אבל האם הטענה שלו שגויה? מה בעצם אני חושב לגבי העניין המובא כאן, האם חלב הוא מסוכן?

לא, חלב הוא לא מסוכן. אבל הוא גם לא נדרש בשלוש כוסות ביום, כמו שטוענות פרסומות (כך נאמר לי, לא ראיתי). הוא לא מועיל ונהדר וחשוב כמו שעושים ממנו בתקשורת. כמו כמעט כל מזון יומיומי אחר, בכמויות סבירות הוא לא מזיק, ויכול להועיל. כמו כל מזון יומיומי אחר, בכמויות גדולות הוא מזיק, ופוגע בגוף. כמו כמעט כל מזון יומיומי אחר, אפשר למצוא פריט מזון אחר שמציע את אותם חומרי תזונה, אז בהחלט אפשר לוותר על חלב אם זה מפריע לך מסיבות אחרות (אתה קצת אלרגני, אתה טבעוני, וואטאבר). אני מתכוון להמשיך לשתות כשתי כוסות קפה וחצי קערת קורנפלקס בממוצע ליום. 

ירון אומר את זה הרבה יותר טוב ממני, ובעיקר בפרק 79 של ספק סביר.  בנוסף, לידיעתכם (ועדכון:), יש קבוצת גוגל לפעילות ספקנית בישראל, אבל היא למוזמנים בלבד ומיועדת רק לתיאום פעילויות. למעוניינים להשתתף בדיונים פתוחים בנושא ספקנות, הנה הקומונה בתפוז, והנה אתר שפינוזה. גם בקבוצת הפעילות הספקנית עלו שאלות בנושא החלב, וגם שם ירון אומר את זה נהדר, אז הנה ציטוט מההתכתבות בינו לבין ניר להב. גם ירון לא תזונאי, אבל הוא מיודע, ולפחות טורח להיעשות מיודע, בניגוד לעשרות אלפי האנשים שצפו בסרטון הארור והפנימו מסרים ללא שום ביסוס.

ירון, הקשבתי לתוכנית ויש לי כמה שאלות. 1. טענה שבד"כ מציינים היא שתזונה עתירת חלבונים (וחלב הוא עתיר חלבונים) אולי טובה לגדילה אבל באופן כללי לאורך זמן תגרום להשמנה ומחלות אחרות, ולכן חלב לא אמור להיות מוצר מומלץ בריאותית. האם זה נכון?
2. יש טענה שלא נגעתם בה שחלב מגביר את הסיכויים לאלרגיות אחרות. מה אתם יודעים לספר על כך? 3.השאלה הכי חשובה, האם אתם מכירים את "מחקר סין" מה דעתכם עליו? זה מחקר שנערך ע"י אוניברסיטת אוקספורד במהלך שנות ה80-90 בסין בקרב 6500 איש והוא הראה שבאופן כללי הימנעות ממזונות מן החי משפרת את הבריאות (פחות סרטן, סכרת, מחלות ניווניות וכו). זה כמובן נוגע גם לחלב. אני אשמח לשמוע את הערותיכם לגבי מחקר זה.
4. אומרים שחלב עיזים או כבשים יותר טוב מחלב פרות כי הוא יותר דומה בהרכבו לחלב אם. האם זה נכון?

 

היי ניר, מצ"ב התשובות לאור הידע המוגבל שלי.

1. זאת טענה זהה לחלוטין לטענה שיותר מדי תזונה עתירת שומן תוביל להשמנה ומחלות אחרות. זה כמובן נכון לחלוטין. זאת בדיוק הכוונה של הביטוי /יותר מדי/, והיא מחזיקה עבור כל אבן בניין הכרחית לגוף שלנו. יותר מדי חמצן מסוכן, כמו גם שתיית יותר מדי מים, אכילת יותר מדי מלחים, או שומן או חלבון.
כך שאת מבנה הטיעון הזה אפשר לעשות לגבי כל דבר שאנחנו אוכלים. כל עוד שאוכלים דיאטה מאוזנת, חלב יכול לכסות בצורה מצויינת חלק מאבני הביניין הדרושות לגוף, בהן גם קבוצות חלבונים מסויימות, וסידן.

2. יצא לי להתקל בשני סוגים של הטענה הזו:
א. אכן, בסוגים מסויימים של אלרגיות לחלב, שתיית חלב גורמת לגירוי של מערכת החיסון וייצירת תאי T, שמעלים גם את התוקפנות של הגוף כלפי גורמים לא מזיקים אחרים (נניח אבק או חלבוני בוטנים), וכך נוצר אפקט משולב. חשוב לציין כי זה רק באנשים שיש להם ממש אלרגיה לחלב, וזה לא שונה מאלרגיות אחרות שלעיתים משתלבות ומעודדות זו את זה.
ב. יש כאלו שעושים קורלציה בין כמות צריכת החלב במדינות מסויימות, לכמות האלרגיות הכלליות במדינות האלו, ומכאן מסיקים קשר סיבתי. זה בדומה לטענה שחלב גורם לבריחת סידן מהעצמות בהתבססות על היחס בין כמות צריכת החלב לכמות השברים במדינות האלו. אלו ניתוחים פגומים לחלוטין שמשמיטים מדינות מסויימות ע"מ לקבל גרף יפה, ומתעלמי מאלפי(!) הגורמים האחרים שיכולים להשפיע על המנגנונים האלו.

3. אני מכיר את המחקר, ודעתי עליו (כמו גם דעת רבים וטובים אחרים) מתחלקת לשלוש:
א. כל ניסיון להשוות בין חיים כפריים בעיקרם לבין חיים בעולם המודרני התעשייתי, ולהתייחס להבדלים בתוצאות ככאלו שנובעים /רק/ מהתזונה הוא מגוחך על פניו.
קח אנשים שאוכלים כמו בהמות בארה"ב, ותן להם לחרוש שדה במשך 10 שעות כל יום, ותראה איך גם המצב הבריאותי הכללי שלהם משתפר פלאים (לפחות בתחומים שהמחקר הזה בדק). לא נראה לי שיש מישהו שמכחיש שלהבדלים בתזונה יש תפקיד, אבל להגיד שזאת המסקנה החד-חד ערכית מהממצאים זה בעייתי מאוד.

ב. כן, כאשר אוכלים יותר סיבים תזונתיים, מזון לא מטוגן, ובמידות הנכונות (כי אין את השפע התעשייתי של המערב), הבריאות משתפרת פלאים. מפה ועד למסקנות מרחיקות הלכת שהמחקר מגיע אליהן (כמו לדוגמה צמצום החלבונים מן החי), המרחק גדול מאוד. בהרבה מקומות המחקר מבצע מספר קפיצות מסקנתיות על מנת לקשור בין כל הקצוות (לדוגמה – לקשור בין חלבונים מן החי לסרטן בקפיצה דרך כולסטרול, תוך התעלמות משלל מנגנוני הויסות, ההטמעה והייצור של הרכיב הזה בגוף שלנו)

ג. אנשים שמבינים על מה הם מדברים (בניגוד אלי שאין לי הכשרה מקצועית באיך לקרוא את הדברים האלו), הצביעו על שלל טעויות סטטיסטיות, מתודולוגיות ופרקטיות במחקר.
לאחד המקיפים בהם, שהרבה ממליצים עליו: http://rawfoodsos.com/2010/08/06/final-china-study-response-html/#intro

4. אני לא מכיר טענות ספציפיות כאלו, אבל שים לב שהן נשענות על פגם לוגי שטוען כי הייעוד המקורי של החומר בטבע קשור במידה מסויימת לרמת המזינות שלו. זה במובהק לא המצב.
כפי שלגוף שלנו לא אכפת שתפוח הוא "ספינה" לזרעים של הצמח, כך גם לא אכפת לו שחלב פרות / עיזים / כבשים הוא חומר שבמקור ייועד לתינוקות של מינים אחרים. השאלות הרלוונטית היחידות הן אלו חומרי בניין יש בחומר, איך הם ארוזים, ומה מערכת העיכול שלנו יכולה לעשות איתן.
שוב מדגיש – עגבניה / בשר דג / בוטנים רחוקים שנות אור מחלב אם, והם עדיין מאוד מזינים. זה אמור ללמד אותנו שהסולם של קרבה לחלב אם הוא חסר תועלת.
יתכן כמובן שבגלל ההרכב השונה של החלב, חלב עיזים באמת בריא יותר (לא מצאתי לזה ראיות מיוחדות בחיפוש מהיר), אבל אין לזה שום קשר למידת הקרבה שלו לחלב אם.

Categories
אישי

קומפורט פוד

כשאני מבואס, אז בעסה לי. ולפעמים אני גם רעב.
ישנו כמובן פתרון מהיר לשתי הבעיות – מוות. אבל בינתיים:

יש אנשים שאוכלים גלידה כשהם מתבאסים, אם לשפוט לפי סדרות טלוויזיה אמריקאיות. אני קונה משחקי מחשב זולים. 
בעוד שגם אני אוהב לאכול משהו מתוק כדי להתנחם, אני נוטה להרגיש אשם עקב כך, ובדרך כלל כבר יש לי מספיק מזה, תודה, אז אני צריך משהו שייתן לי את התחושה שעשיתי מעשה נכון. משחקי מחשב זולים הם השקעה נכונה: אני קונה רק משחקים עם איכות מוכחת או שנראה שתואמים מאוד לטעם שלי ועשויים להתגלות כטובים להפתיע; אני קונה אותם רק בהנחות רציניות, כי זה גורם לי להרגיש שעשיתי משהו חכם; קונים אותם פעם אחת והם ישארו לנצח, יוכלו לשרת אותי מספר רב של פעמים ובעתיד גם את צאצאי; ולא רק שהם כיף, הם גם מציעים חוויה יחודית מבחינת ממשק, מנוע, נראטיב ותכנון, מהם אוכל ללמוד כי אני מתעסק בתחום הזה. אז זו השקעה חכמה. 

אבל לאחרונה אני רואה שאני לא מספיק לשחק בקצב בו אני קונה, וזה גורם לי להרגיש אשם שאני ממשיך לקנות, אז צמצמתי משמעותית. והחודש כבר קניתי משחקי מחשב זולים, ובהתרעה לא טובה, כי רק עכשיו התבאסתי. אבל אי אפשר לקנות עוד משחקים רק בשביל שיפור המצב רוח – זה כבר בזבזני, ויגרום לי להרגיש רע, במקום יותר טוב. אז במקום זאת, הכנתי אוכל, שלפחות בחלקו יהיה מזין.

להלן פלפל צהוב חתוך מלמעלה, מרוקן מגרעינים, עם טונה מעורבבת (בזהירות) עם קצת רוטב עגבניות מרוסקות ושום שנשאר מהממולאים הנפלאים שהכנתי בשישי בערב. גם נוח, גם משביע, אין סיבה שלא יהיה לפחות אכיל גם אם לא ממש טעים. 

20111219-124029.jpg

ברקע: כלבה שרוצה טונה.