תגית: גובלינים

התחלתי לגבש רעיון למערכה מובנית, עם הרפתקאות מוסדרות והכל, פחות או יותר על בסיס מגדירי המפלצות. אני מתעסק איתם הרבה לאחרונה, וזה נותן רעיונות.

  • המערכה מתרחשת בדרגות הגבורה, הגיבורים הם חבר'ה רציניים אבל טרול אחד יכול להוריד אותך.
  • כל האויבים הם אך ורק יצורים טבעיים, והם חלק מהעולם מסביב. יש טרולים וגובלינים ודובי אימים ורמורהאזים וכל מה שהוא טבעי.
  • עיקר כל הרפתקה יהיה עיסוק במפלצת או סוג מפלצת מסוים, והחבורה תדרש לצאת מהעיירה\עיר כדי לטפל באיזו בעיה, ואז לשוב. ההשראה היא בסגנון סדרות הרפתקה מצוירות.
  • ובהתאם, המקומות אליהם הולכות הדמויות יהיו כל מני כאלו שאף אחד לא היה בהם אף פעם, או משהו דומה. אין רקע היסטורי עשיר, בדיוק ההיפך – יש פשוט מקומות. 
  • ועוד בהתאם, הכל חלק מאיזה סיפור ממושך עם איזה נבל מרכזי, שנעשה ברור למדי מי הוא כבר בפרק הראשון.

או, באופן יותר ממוקד, משהו קצת יותר מעניין אני חושב,

  • המוטיב העיקרי המוביל את המערכה הוא מלחמה ביצורים תפלצתיים הפולשים ממחוץ לעולם.
  • ואז יהיו גם יצורים טבעיים (סכנות מהעולם עצמו) וגם יצורים תפלצתיים (הדבר העיקרי בו באנו להילחם, רוב הפרקים). 
  • הנבל יהיה סוג של ישות חוצנית חזקה, כמובן.
  • יהיו ארבעה-חמישה גזעים, ואף אחד מהם לא מהגזעים של סל"ש 1. אני חושב להשתמש בגזע אחד מכל מוצא: קנקו, אנשי עורב מנוולים טבעיים; פולארך, ישויות יסודניות שחציו השני של נשמתן הוא ציפור אש אבל השניים לא מכירים כל כך אחד את השני; פיקסי, פיות קטנות מעופפות; אולי בעצם דריאדות. מהמוצא הנצחי, אולי גית'יאנקי? כנראה shardmind. אין שום דבר מעניין בצל, וזה בסדר, לא צריך, וכמובן שלא יהיה תפלץ. אז אולי אוסיף גובלינים ו\או קואו-טואה, אם אין פיקסי. גם טרוגלודיטים, בתור הגזע החזק ומלא הכבוד (אבל המסריח והמנוול, כן), די חביבים עלי במו"ד 4. אוקי, איזשהו גזע מפלצתי טבעי יכנס, זה ברור.
  • בדומה לפוקימון, מפלצות מהמגדירים ישרתו כל תפקיד, כאילו אין חיות רגילות בעולם. לטאי שמירה במקום כלבים, בוליט מאולף במקום שוורים כדי לחרוש שדה, ככה מן.
עם התגית: , , ,

אתמול לא כתבתי, ואני אמור לכתוב כל יום בדצמבר (נו, בערך), אז היום כתבתי יותר. נגיד, פרק חדש של ננסק.
אבל לא בדיוק, כי הוא יצא קצת בוסרי, קצת מחוספס, ועל נושא שמעטים בלבד יתחברו אליו (אפילו יותר מהרגיל!), אז לא אכניס אותו ממש כחלק מהסדרה, טכנית.

הבזק פתאומי נראה בשמיים המעוננים מעל לעיר.
דמות פתאומית הופיעה בפתאומיות בשחקים, והחלה לעשות דרכה לעבר הקרקע במהירות הצפויה, אך, באופן פתאומי.
איש לא חשב להרים מבטו לעבר הדמות, ואיש גם לא היה ליד הבניין ההרוס לתוכו היא התרסקה.
…מלבד לאיש אחד, קירח, החובש כובע מיושן. הוא הנהן לעצמו, וחלף לצידו השני של הרחוב.
מתוך ענן האבק הקטן שבחצר הבניין התרומם ננסק, נאנק, ונפל לאחור.

תעלומות
קריאת מחשבות
זינוק במקום
שיגור
פסיעה
השתוממות
דברים שמציקים בקצה העין
טרמיטים, איזה מוזרים הם

פרינג'

(עם ספויילרים לכל העונה הראשונה, אך לא מעבר)

 ננסק יצא מהריסות הבניין, טופח על בגדיו, מנסה להוציא מהסרבל הכחול את האבק הלבן, בענן קל של שיעולים.
"גבוה מדי!" אמר בין השתנקויות. "הרבה יותר מדי גבוה!"
"אני נשבעת שחשבתי שיהיה שם גג של בניין." אמרה סטייסי במלמול גמגומי. "אמור היה להיות שם גג… של בניין.."
"אולי באיזה עולם מקביל דמיוני, לא, את יודעת, במציאות!" סיים ננסק את השתנקויותיו, מסתובב במקום. "בכלל, באיזה עיר אנח-"
והוא נכנס עם מצחו ישירות באות B ענקית שעמדה באמצע הרחוב.
"בוסטון, מסצ'וסטס." אמרה סטייסי מכיסו, בעוד ננסק מאבד הכרה על המדרכה. "מסתבר."

כשפקח ננסק את עיניו, עמדו פנים נאות בינו לבין שאר העולם.
"הכל בסדר, אדוני?" שאלה הבלונדינית, שערה אסוף לאחור.
"אני מבהבההבה." אמר ננסק, או לפחות ניסה.
"הא, לפחות אנחנו יודעים שהוא קוהרנטי." אמר בזלזול קול אחר.
ננסק ניסה להביט לצדדיו, ובעודו שולח יד לעבר ראשו הדואב, הבחין שהוא עדיין שוכב על המדרכה. מכוניות משטרה עמדו בקרבתו, אם לשפוט לפי צבעי האדום והכחול המשתלחים לכל עבר, חודרים כמו סכינים דרך העיניים לתוך עירפול כאב הראש שנראה שמילא את גולגולתו.
"איפה…" התחיל.
"כאן! אני כאן!" אמרה סטייסי מתוך כיסו. "הכל בסדר, אנחנו עדיין ביחד!"
"…האות הענקית שנכנסתי בה." המשיך ננסק את גניחתו.
"אות?" שאלה הבלונדינית.
"פחח, מה זה קוהרנטי, נראה שהמכה אפילו העלתה את ה-IQ שלו לגאון." אמר אותו קול גברי נעלם.
"סלח לי אדוני, האם תוכל להגיד לי מה אתה עושה כאן? או את שמך?" שאלה האישה.
ננסק הרים את ידו, ונעזר בה כדי לקום. הוא הסתכל סביבו, על מספר עשרות אנשים שהסתובבו אנא ואנא.
"מה בדיוק קרה כאן?" שאל ננסק.
"זה מה שאנחנו מנסים לברר." אמרה האישה, מחניקה אנחה קצרה, ובכלל, נראית קצת מודאגת. "שמי אייג'נט אוליביה דנהאם, אני מה-FBI."
"ננסק, ואני? אני מסיפור אחר." אמר, חיוך נפער על פניו במהירות כזו, שזה היה כמעט מאיים.
"אדון ננסק,"
"רק ננסק."
"ננסק," חיוך נעים הופיע על פניה של אייג'נט דנהאם, כמו זריחה פתאומית. "האם תוכל לספר לנו מה מעשיך באזור?"
"אני לא מבין, מה קרה כאן? למה ה-FBI פה?"
"הי, הי, אני לא מה-FBI." אמר הקול המזלזל, שהגיע מבחור שנשען על מכונית משטרה בקרבת מקום, משולב ידיים.
ננסק צמצם את עיניו.
"פייסי?" שאל.
"אנחנו לא מדברים על זה." אמר האיש בקול נמוך. "אני פיטר. ואני בחור קשוח, עשיתי עיסקאות בעירק ודברים."
"אווווו…" אמרה סטייסי.
"מאיפה מגיע הקול הזה?" נשמע קול אחר, הססני, וננסק כמעט קיבל התקף לב כשהבין שמישהו עומד מאחוריו כבר כמה דקות. היה זה אדם מבוגר, שערו המתולתל המאפיר מדובלל, ועל פניו הבעה מבולבלת, או שמא, חששנית, או שמא, סקרנית.
פיטר נאנח, שולח יד קדימה במעין מחווה עייפה. "תכיר, זה אבא שלי, וולטר בישופ. וולטר, זה הקורבן החדש שלך."
"כן, אוקי." אמר ננסק, שולח מבטים לכל עבר. "אז…"
"אז, אני ממחלקת חקירות הפרינג' של ה-FBI, אנחנו חוקרים מקרים מוזרים שמתרחשים באזור." אמרה האייג'נט.
"רק באזור?"
"לפעמים גם בניו-יורק."
"אבל אתם FBI, אתם לא מסתובבים בכל ארה"ב של אמריקה?"
אוליביה עיקמה את האף לרגע. "אתה יודע, עכשיו כשאתה מעלה את זה. לא, לא ממש."
"ומה כוללות החקירות האלו שלכם?"
"מגוון נושאים מדעיים מרתקים." אמר וולטר בישופ, כעת בבירור נרגש.
"חקירות רצח בלתי פתירות." אמרה האייג'נט.
"לא משלמים לי מספיק." אמר פיטר.
"יאי!" אמרה סטייסי.
"מאיפה מגיע הקול הזה?" שאל שוב וולטר בישופ.
"ומה אתם חוקרים הפעם?"
"מוטציות מזוויעות!" אמר וולטר בישופ.
"קיבלנו דיווחים על אדם ירוק שרוע על הרצפה." אמרה אוליביה.
"ללא ספק סיבה מוצדקת לקרוא לרשות החקירות הפדרלית." הנהן ננסק.
"הי, היינו בטוחים שמישהו נרצח." אמר פיטר בכעס.
"מה?.. למה?" עיניו של ננסק נפערו.
"כי… כי תמיד מישהו נרצח."
"בערך אחת לשבוע." אמר וולטר בישופ.
"אההההה." כמעט אפשר היה לשמוע את הקליק בראשו של הגובלין, כשהפרטים התחברו יחדיו. "סדרת מתח ודרמה."
"ואימה." אמרה סטייסי.
"אני לא רואה אימה."
"חכה."
"העבירו אותו למעבדה שלי!" דרש וולטר בישופ.

פרה געתה ברקע.
"רק כדי להבהיר," אמר ננסק, קשור לשולחן ניתוחים, "אני לא מופתע."
"עכשיו, חשוב לי להבהיר שזה לא עומד לכאוב." אמר וולטר, עטוי חלוק ניתוחים וכפפות גומי. "אני רק רוצה לקחת דגימת דם, כן? פיטר, איה ערכת בדיקת הדם שלי, אני לא זוכר איפה… היכן שמתי אותה.."
"אסטריד תטפל בזה." נשמע קולו של פיטר ממקום אחר במעבדה.
"מי?" תמה וולטר בישופ.
בחורה צעירה עם אפרו מרשים, שמסתבר שעמדה ממש לידו, הגישה לו מזרק. "זו אני, דוקטור בישופ, אני מסופחת לעזור לך כאן."
"באמת?"
"אני מסיעה אותך ממקום למקום."
"באמת."
"אני בוחרת לך בגדים כל בוקר?"
"באמת? מה את אומרת."
"אני מנגבת לך את התחת שלוש פעמים ביום, זוכר?"
"אני מודה… הזיכרון שלי לא כמו שהיה."
אסטריד נאנחה. "קח את המזרק." האיצה בה.
וולטר בישופ רכן מעל ננסק. "אני אקח לך דם עכשיו. אני דוקטור, אתה יודע." הוא נראה מרוצה מאוד.
"מגיעה לך סוכריה." אמר ננסק.
פניו של וולטר נפלו. ואז עלו.
"אתה יודע, אתה צודק ממש. גברת פספורת,"
"הסוכנת פנסוורת'." אמרה אסטריד. "אימצנו ביחד כלבלב, זוכר?"
"כן?… כן, האם תוכלי להביא לי סוכריה?.. אני סמוך ובטוח שבקפיטריה בבניין הכימיה, היו להם את הדיינישים הטובים ביותר שאני זוכר, כן."
"פיטר?" פנתה אסטריד הצידה.
"פחחח, אני לא חושב שהוא יכול להיות מוטרף עוד יותר, אז יאללה, אפשר לתת לו קצת סוכר."
"אני יכול ללכת עכשיו?" אמר ננסק, אחרי שנלקחה ממנו דגימת דם.
"למעשה, אני זקוק לעזרתך בניסוי." אמר וולטר בישופ. "בזמן שאנחנו מחכים לאייג'נט דנהאם שתחזור עם עדכון לגבי מצב הרצח."
"לא היה רצח, וולטר." אמר בישופ.
"אני חושש שכן, פיטר, אתה מבין, סטטיסטית, תמיד יש רצח."
"זה לא… לא חשוב."
"אולי זה עוד יתגלה כחשוב. הו, אני זקוק לפטיפון, בדחיפות!"
"אף אחד לא מבין אותך, וולטר." נאנח פיטר.
"חשבתי שזה הרעיון." אמר וולטר בישופ.

דקות ספורות לאחר מכן עמד ננסק לצד הדוקטור, עטוף גם הוא בסינר וחובש כפפות גומי.
"אנחנו הולכים לעשות ניסוי מדעי." הכריז וולטר בישופ.
"פפחחהההה, יותר כמו כישלון רפואי." אמר פיטר מאיפשהו.
"מה התפקיד שלך כאן בכלל?" שאל ננסק, אך לא נענע.
"הנה, תחזיק את זה." אמר וולטר, ושלף מתוך דלי ראש אנושי שבמקום עיניים היו לו מעיים ושיערו היה רטוב בדם.
"בלאאאאאהההההה" נהם ננסק.
"מצוין, עכשיו, בזהירות…" אמר וולטר וקרב סכין מנתחים אל האוזן המדממת, חותך אותה בעדינות לאורך.
"געעעעעעעעע" פלט ננסק.
"עכשיו רק צריך…" אמר וולטר, מחזיק במזרק קטן, ודחף אותו לתוך הפה הפעור של הראש הכרות.
"למהההההה" ייפייפ ננסק.
"מצוין." אמר וולטר, חיוך רחב נפרש על פניו המקומטים, לחייו כמו אוטמות את החיוך מכל עבר. "אתה יכול להניח אותו עכשיו, פיטר."
ננסק חרחר.
"נראה שהמוח נעשה מאוד סמיך. הו, עכשיו כל כך מתחשק לי מילקשייק תות שדה."
"בשביל מה זה טוב." הצליח ננסק להגיד, מנסה לעצור את יצר ההקאה.
"חררררררר," עקץ פיטר, "אתה חושב שזה גרוע, אתה צריך לראות אותו מנסה להסתרק."
"מה הניסוי הזה בכלל?" שאל ננסק.
וולטר בישופ השתתק. "הראש הזה… הוא רק חלק."
"כן, אני מנחש."
"פעם… עשיתי ניסויים נוראיים." אמר וולטר, והרגיש אשמה על דברים נוראיים שעשה בעברו.
"חזרתי." אמרה אסטריד, נכנסת אל החדר.
"לא שמתי לב שהלכת." אמר פיטר.
"לא שמתי לב שאת כאן." אמר ננסק.
"מי זאת?" שאל וולטר בישופ.
אסטריד נאנחה. "אסטריד, אתה זוכר דוקטור בישופ? התחתנו לפני שלושה שבועות?"
"מה את אומרת." מלמל הדוקטור, אך התאושש מיד. "הדייניש?"
אסטריד הניחה שקית על השולחן, בערך ברגע בו אייג'נט דנהאם נכנסה אל המעבדה בסערה.
פרה געתה ברקע.
"מה קרה?" שאל פיטר, מבחין במבטה המודאג. של אוליביה, לא של הפרה.
"רצח איום ונורא, שהתרחש באופן מסתורי."
"מדעי!" תיקן וולטר בישופ, פיו מלא דייניש.
"חפחחהחהחהחהה" נחר פיטר, אבל ננסק קטע אותו.
"מה בדיוק קרה?" שאל.
"אישה הפכה לעציץ." אמרה אוליביה, והצליחה לשמור על פנים רציניות. "אני יודעת, גם אני לא מאמינה שאני אומרת את זה."
"באמת?" אמר פיטר. "רק בשבוע שעבר ראית אנשים נמסים לשלוליות שהופכות לחרקים מגודלים שמנסים לאכול כיסאות, עם הסבר מדעי מובהק לכל התהליך הזה."
אוליביה הנהנה. "קשה להיות אני."
"אבל את דמות נשית חזקה! גו אוליביה!" הצהירה סטייסי.
"מה, מאיפה הקול הזה." דרש וולטר בישופ, מנגב ידיו אחרי הדייניש.
"אתה שוב שומע קולות, וולטר?" לעג פיטר. "חחחחההררר, זה כמו–"
"נורא לא מעניין." אמרה אוליביה. "בעניין העציץ. זה קרה בחניון, בשעת לילה. מצלמות אבטחה תיעדו את האירוע, בעלה של האישה היה באוטו, שומר הבניין ראה אותה בדרך אל הרכב, וקהל של מאתיים חמישים אנשים צפה במתרחש מהיציע."
"אז את אומרת שיש עדים." אמר פיטר.
"זה עוד לא הכל." אמרה אוליביה. "נחש איפה כל זה קרה."
"בחניון של תאגיד העל הטכנולוגי החביב עלינו." אמר פיטר.
"מאסיב דיינמיקס." אמרה סטייסי בזעם.
"בדיוק." אמרה אוליביה.
"מה, רגע, מה?" אמר ננסק. "מאיפה זה בא עכשיו?"
"ניחשתי." אמרה סטייסי. "אלו מילים נפוצות בשמות של תאגידי על מרושעים."
"זה עוד לא הכל." אמרה אוליביה, עיניה נוצצות. "העדויות מראות שהיא נורתה בידי קרן עיצוץ, ממכשיר התעצצות שעליו מופיע הלוגו של מאסיב דיינמיקס, בידי לא אחר מאשר וויליאם בל, היו"ר של החברה, עטוי במדי החברה, ויש תיעודים של ישיבות חברה בהן הרצח מתוכנן לפרטי פרטים." היא כמעט קפצצה במקום. "אני חושבת שהפעם אולי נצליח לתפוס אותם!"
"פחחחח, לא סביר." אמר פיטר.
"למה?"
פיטר משך בכתפיו. "אני פשוט כזה מן אנטי."
"תתנשקו!" צווחה סטייסי, אבל בשקט.
"אני לא מזהה כזה מתח מיני ביניהם." אמר ננסק.
"אני דווקא מעריכה אותו מאוד." אמרה אסטריד, נשנעת על וולטר בישופ.
"אה, את עדיין כאן?" שאל ננסק.
"תזכירי לי מי…" התחיל וולטר.
"אסטריד, דוקטור בישופ, אסטריד." אמרה הסוכנת. "בתך האבודה? אתה זוכר שחזרתי לחייך בטקס איחוד מרגש?"
"איייו, אתם גם נשואים." עיקם ננסק את פיו.
"אין גבול לאהבה." אמרה אסטריד.
"רגע, איפה אני?" שאל וולטר בישופ, במבט מופתע.
"טוב," אוליביה שלפה אקדח מתוך בגדיה השחורים. "אני חייבת לזוז, הגיע הזמן לרדוף אחרי מישהו."
"אני בא איתך גם." אמר פיטר, קם והרים מעיל.
"מצטערת, אני לא יכולה שיהיה איתי גיבוי." אמרה אוליביה. "אני רודפת רק לבד."
"שטויות, אני בא איתך. מקסימום אחכה באוטו ולא אעשה הרבה."
אוליביה נשכה את שפתיה מבפנים. "טוב, בסדר."
"או, פיטר," עצר אותו וולטר רגעים לפני שיצא. "אם אתה יכול, בדרך חזרה… להביא לי מילקשייק תות?"
פיטר נאנח. "בסדר. תשמרי עליו!"
"מי?" שאל וולטר.
אסטריד בכתה לבד בצד.
ננסק שלף את סטייסי מהכיס. "אני לא חושב שיש לנו עוד מה לחפש כאן."
"אוקי." הנהנה סטייסי. טוב, בערך. "הי, וולטר! תגיד, מימדים מקבילים, מכיר?"
"הו, בוודאי, למעשה, זה נקודה די חשובה-"
"אוף, לא חשוב." אמרה אבן החן. "איך הרסת."
ואז נפתח שער וננסק נכנס בעדו, בדרכו למקום אחר.

יד עם שש אצבעות!!

עם התגית: , ,

(היו לי כבר פליקים טובים מזה, אבל בשלב מסוים לא התחשק לי להמשיך לשפר אותו והמשכתי הלאה)

לכבוד המוות שהגיע, כתבתי שיר,
אמנם מכאן כבר לא אפציע, אך לפחות אשאיר,
יומן מסע עם הפרטים ששמו קץ לכל,
ארשום מהר כי כבר עכשיו אני רואה ת'אור,

עם חברים יצאתי פעם להתקלות קרבית,
גלימה מבד, פגיון ביד, ונוף סביב מרהיב,
מצאנו שביל שאז הוביל לעבר הטירה,
את השרביט הרמתי כבר, מגלגלים יוזמה

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

והלוחם שוכב דומם, כידון בתוך גבו,
הכוהנים מתפללים, לאל לעזרתו,
והנוכל המתגלגל שלף סכין שחור,
הניף נשקו במיומנות, אך מת בסוף התור.

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

סייר נחמד עם דוב מחמד שוכב כאן לידי,
אביר-הקודש מאגף, אך מת עם המצביא,
ובינתיים הדרואידית כשלה בהצלה,
שמרה היטב על האיזון, חזרה לאדמה.

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

אחרי דקה הכל היה מלא באבדות,
אני ללא פרצי ריפוי, רואה כבר את הסוף,
והצבא של הפראים חלף ונעלם,
השאיר אותי שחוט כליל, ממש כמו כולם.

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

עם התגית: , , ,

הצלחנו להשיג דיל מוצלח לרומ"ח, חברת החוגים החדשה שבה התחלתי לעבוד: במהלך הקיץ הקרוב אנחנו מתיישבים בקניון "רננים", שני מטר מהמשרדים, ומריצים משחקים לעוברים ושבים.  אני מאמין גדול בלשחק במקום ציבורי. לפני כמה חודשים הרמתי את ימי הצ"רלי ספנסר, להרצת משחקים באוניברסיטה. לצערי לא יכולתי להתמיד בכך, וזה פספוס – קהל הבוגרים הוא עסיסי ומלא ברוטב טעים, ורק מחכה שיבואו להריץ לו. אולי המטרה הבאה?

בקניון אנחנו פונים לילדים, כסוג של פעילות לימי הקיץ, אחת מני אטרקציות רבות בקניון. מלבד זאת, העיקרון דומה מאוד לימי הצ"רלי ספנסר, בסגנון "הולך ובא" – שחקן יכול לבוא, להתיישב, לשחק, לקום וללכת מתי שבא לו, ללא מחויבות. מקבלים דף דמות בכניסה, משהו פשוט, עם ציור מגניב של הדמות, ציטוט, הגנות, מיומנויות, ושלושה-ארבעה כוחות בניסוח ברור. חשוב לציין שנשתמש במו"ד אסנלשז, ללא מיניאטורות (כמו בחוגים בהמשך השנה), ובגרסה פשוטה במיוחד.

אני לוקח השראה ממשחק הנוטרים שהורץ בביגור האחרון בסגנון מעט דומה, ממשחקי הצ"רלי ספנסר הקודמים שלי, מ-D&D Encounters ומדוד בן גוריון. איזה גבר.

שוב אותו סיפור

כל אירוע ימשך שלוש שעות, ובתוך אותן שלוש השעות יהיה סיפור אחד מתמשך. חמש-שש התקלויות קצרות, כל מני דברים מגניבים במקומות מעניינים ועם מפלצות ודב"שים בולטים, שהשחקנים יוכלו להשקיע את הרבע-שעה עד שעה (גבול עליון שאנחנו מרשים) מסביב לשולחן בלחוות את הבסיס של משחק תפקידים, ולהשאיר אותם עם טעם של עוד: רגע, אבל בחדר הבא יש מעיין קסום! אני רוצה לראות מה הוא עוושההההה…. והאם בכלל יצליחו חברי גילדת ההרפתקנים (shout-out ראשון לקונספט חשוב בחוג, ובאתר שלנו) להשיג את כתרו של המלך העליון?

אז שלוש שעות של אקשן. למה לא להריץ אותן שוב ושוב, במשך כל ה-14 או משהו ימים שקיבלנו במהלך הקיץ? אין סיבה שלא. אנחנו הרי מעדיפים שילדים לא ישובו אלינו – שישארו עם טעם של עוד, שירצו להגיע לחוג. אתם יודעים איך זה, פעם ראשונה זה בחינם. אם הקהל מתחדש כל הזמן, אפשר לצאת מנקודת ההנחה שכל מפגש הוא חד-פעמי ולחסוך בתכנון.

אבל אם הייתי נוהג כך, לא הייתי אני. הייתי איזה גבי בן-ברוך, או אולי איזה אודי יוגב. לא, עד שנותנים לי הזדמנות לבנות משהו עם פוטנציאל להיות ארוך ומגניב, ומשלמים לי על זה, אז אתם יכולים להמר בחייכם שאעשה משהו ארוך ומגניב, אם כי עדיף שלא תעשו כך, כי החיים הם יקרי ערך. את רוב אתמול ביליתי בלבנות את הבסיס למכאניקה ולהתרחשויות, תוך כדי שאני עוצר את עצמי שלא להשקיע יותר מדי ומתאמץ להישאר בגבולות המטרות שהגדרנו, והבסיס נראה מוצק:

מעין מיני-מערכה, יותר כמו התרחשויות מחוברות עם תירוצים יחסית סבירים, המחולקים לשלושה אזורים עיקריים (מערות קובולדים, קברים עתיקים ומקדש שבור על ראש הר) ובסוף מאורת דרקונית, ששומרת על הכתר העליון. העלילה תרוץ רק פעמיים, פעם אחת בכל חודש, מחולקת לשבעה מפגשים בני 3 שעות כל אחד. הילדים יוכלו לחזור (לאחר מחשבה, הבנתי שאנחנו לא באמת יכולים לעצור אותם, כי לאו דווקא נזכור את כולם), אבל נגדיר שרק פעם אחת – ובפעם הזו הם יוכלו לבחור בדמות מתקדמת, רעיון שקיבלתי מה-Encounters, שם חילקו מקצועות לפי רמת סיבוכיות.

זה הרבה יותר מספק.

התקלויות משוטטות

בהקשר דומה, בשבועות הקרובים אתחיל להריץ משחק בסגנון D&D Encounters במשרדי רומ"ח (כשאני כותב "משרד", אני מתכוון "אזור משחקים"). למי שלא מכיר, זוהי מערכה בת 12 מפגשי משחק ללא מחויבות, שעתיים כל שבוע, בשיטת "הולך ובא" על בסיס שבועי – כלומר, אתה מגיע למפגש מסוים, משתתף בכולו (רק שעתיים, כן?) ויכול להגיע גם למפגשים הבאים, אבל רק אם מתאים לך. העלילה מתמשכת, אבל היא רכה למדי. פספסת את הקודמים? הנה תקציר של כמה מילים, ויאללה, בואו נחשוב איך מחלצים את המפתח מידיו של הגמד האל-מת. מקבלים את הדמויות במקום, ומי שמתמיד ומגיע למספר מפגשים (לאו דווקא באותה דמות) יכול לצבור נקודות גבורה ולקבל בונוסים משחקיים, וקלפי דמו מהקלפים החדשים האלה של מו"ד. במקרה שלנו, קלפי מו"ד לא יהיו, אבל אני מת על שיטת הגבורה ובטוח אשתמש בה.

מאחר ואני בספק שאצליח להשיג את ה-Encounters האמיתיים (ביקשתי ממאנקי טיים, אבל אני לא בונה על זה), אצטרך לכתוב סדרת התקלויות משלי. האם מישהו מכם יהיה מעוניין להגיע – אזור רעננה, בסביבות שבע בערב, מתישהו באמצע שבוע – וגם אם לא, איזה מן סיפור היה מעניין אתכם לשחק?

עם התגית: , , , , ,

ירחיו של העולם הישן משקיפים ממעל על ארצות האימפריה, כמו מגחכים למראה הסבל והצער המרוחקים מהם כל כך. מהצפון פושטים ברבריים מעוותים, בשירותם של כוחות התוהו ההרסניים, בעוד שבתוך יערות האימפריה אורבים אנשי החיה וירוקי העור המזוויעים, המבקשים רק לחלל ולהשמיד את כל הישגיו של האדם.
אך חמור מכל אלו הוא האויב שבפנים, כתות התוהו, השחיתות המתגברת, השנאה והיריבות, שעולים מתוכנו ומאיימים להביא לסופנו במהירות וביעילות יותר מכל אויב חיצוני.

האם נעזר בבני בריתנו הגמדים? אך כבר אלפי שנים שמעוזיהם קורסים למול התקפות האורקים הבלתי פוסקות…
האם נפנה אל האלפים הגבוהים? אך הם מסוגרים בארצם המסתורית, מעבר לים, מנסים לעצור את דעיכת תרבותם…

בזמנים שכאלו, גיבורים עולים מבין פשוטי העם, ויוצאים לעשות שינוי – או לפחות, להרוויח איזה שילינג, ולשרוד עוד יום אחד בעולם האכזר הזה.

המהדורה החדשה של שיטת המ"ת של Warhammer Fantasy משתמשת בשיטת קוביות יחודית שמגבירה את תחושת הסיפור ומחזקת את האווירה הקודרת.

תזהרו במיוחד מהגמד

שיטת הפנטזיה האלגנטית והנהדרת ביותר שעוד לא ניסיתם. בקרוב בביגור 11!

עם התגית: , , , , , , ,