קטגוריות
אישי

עוד לא בריטי \ מילים ולחן, אודי יוגב (לא הוא)

לקראת קצה ה-Northern, בפינצ'לי מרכז,
יושב לו ערן ובביתו מאושפז, 
כבר שבוע וחצי מצונן וחולה,
את הפואמה הזו הוא כתב תוך כדי. 

אנחנו יושבים פה כבר שלושה חודשים, אני ואשתי סך הכל מרוצים,
הדירה מקסימה, יש בידור לשעות פנאי, וגם השכנים נעימים בעיני, 
אבל מה, מסתבר, וזה כלל לא להיט, שכולם כאן דוברים כל הזמן באנגלית.

[פזמון] אני גר כאן מלא, גם אם עוד לא מיליון, אבל עדיין זה מוזר שאני גר בלונ-דון

הערב הרגשתי טוב יחסית, אז יצאתי לרחוב למכולת הטורקית,
וזה שיש כאן מלא מהגרים, מבחינתי רק מוסיף ללילות הקרים,
את אותה התחושה שמדי פעם חוזרת – מה אני בכלל עושה בממלכה המאוחדת?

שיט, אני באנגליה, זה מקום שמבקרים, מגיעים במטוס ואחר כך חוזרים,
זהו הרגש שמדי פעם מופיע, אם כי לא בדיוק נגיד שמפריע,  

אני עדיין ממיר פאונד לשקלים, מסתדר עם הפני והמטבעות השונים,
אבל רק בגדול, כאילו, לא תמיד, לא אוכל לתת צ'יינג' בהתרעה פתאומית,

מהסלנג המקומי מכיר רק מילה, כולם אומרים "מייט" במקום "הי אתה",
בעצם גם "צ'ירז", במקום פשוט ביי, בשונה מארה"ב ומוזר למדי,
וכולם מצפים שתבין מה אומרים, אתגר לא פשוט גם ללא מבטאים,
וכאלה שונים לא חסר להם כאן, וחשבתי שאנגליה אוחדה כבר מזמן! 

ומה עם האוכל, מה הקטע הזה, איפה החבאתם את כל הקפה?
איפה קולומביאני עם ארומה רכה, למה רק רד-מאג וגולד ודה-נאדה?
תה לא חסר כאן, המדפים עמוסים.  זה מדהים עד כמה שאתם טיפוסיים.
ומלפפונים חמוצים? ופסטרמה זולה? במקום זה, יש רק האם עד לאן שהעין רואה.

והקור פה, יא אללה, מקפיא שועלים! מי חשב שאתלונן על קור וגשמים!
ישראלי טוב מתלונן על לחות, אך גם בדאגה לשלילת אזרחות,
עלי להודות ובפה מלא – גם היובש לא שוס, אני כבר לא מפלה.

אבל,

אבל בכל זאת התרגלתי למיקום הגרשיים.
האצבע נשלחת אוטומטית לשתיים,
כי כאן במקלדת השטרודל תקוע, במקום די מוזר ליד שיפט ימני, החליף הוא מקום עם גרשיים – מדוע? בחיי שאין לי הסבר הגיוני.
אל תשאלו אותי למה, וגם לא אכפת לי, כי עם זה לפחות, עם זה הסתדרתי.

ואם את הגרשיים הצלחתי טו מאסטר, אנד איי מנג' טו פיט אול מיי פילינגז אין ריים,
אין אה פורם, וואן ווד הופ, איזנט דט אה דיזסטר, וול… מייבי דיס אינגלנד פינג וויל קאם אין דיו טיים.

קטגוריות
אישי

לכבוד המוות, על פי לכבוד הקיץ – דני סנדרסון

(היו לי כבר פליקים טובים מזה, אבל בשלב מסוים לא התחשק לי להמשיך לשפר אותו והמשכתי הלאה)

לכבוד המוות שהגיע, כתבתי שיר,
אמנם מכאן כבר לא אפציע, אך לפחות אשאיר,
יומן מסע עם הפרטים ששמו קץ לכל,
ארשום מהר כי כבר עכשיו אני רואה ת'אור,

עם חברים יצאתי פעם להתקלות קרבית,
גלימה מבד, פגיון ביד, ונוף סביב מרהיב,
מצאנו שביל שאז הוביל לעבר הטירה,
את השרביט הרמתי כבר, מגלגלים יוזמה

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

והלוחם שוכב דומם, כידון בתוך גבו,
הכוהנים מתפללים, לאל לעזרתו,
והנוכל המתגלגל שלף סכין שחור,
הניף נשקו במיומנות, אך מת בסוף התור.

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

סייר נחמד עם דוב מחמד שוכב כאן לידי,
אביר-הקודש מאגף, אך מת עם המצביא,
ובינתיים הדרואידית כשלה בהצלה,
שמרה היטב על האיזון, חזרה לאדמה.

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

אחרי דקה הכל היה מלא באבדות,
אני ללא פרצי ריפוי, רואה כבר את הסוף,
והצבא של הפראים חלף ונעלם,
השאיר אותי שחוט כליל, ממש כמו כולם.

קליע לעיניים,
שריטות וציפורניים,
האורק כבר מסתער,
ואותי הוא מבתר.

קטגוריות
אישי

מצביא וכריזמטי, על בסיס שיכור ולא מיין – יוסי בנאי

הייתי בטוח שכבר העלתי את זה לכאן, אבל מסתבר שלא. אז גינדיס, בן מחצית מצביא, הוא מבין הדמויות היחידות שיצא לי לשחק בשנים האחרונות, וראוי לשיר. הנה השיר המקורי

אני מצביא וזה גלוי
ויש לי פלאף בקו נטוי
ושום דבר לא יעזור
אני מצביא וזה הכל

בבוקר צח ויום יפה,
להרפתקה אני יוצא,
צמא לדם, טרי וחם,
נק"נ כחול על שפת הים

אני מצביא כלל לא אידיוט
עטוי שריון שרשראות
אל מול אויבים שמסביב
אני מחזיק מגן מרהיב

מתקיף היטב את האויבים
וגם עוזר לחברים
בהתקלות קרבית מאוד
ואפילו כשאין קרבות

אני מצביא, וכריזמטי, ידידי
אני מצביא, מוביל בסך את חבריי
אני מצביא, וריפויים אני נותן
אני מצביא, או שאולי אקח כוהן

אני מצביא באמונה
ומשפר את היוזמה
נותן צ"ופרים לכולם
מי שרואה אותי נדהם

במפלצות חנית נועץ
את גולגולתם אני רוצץ
כשהלוחם קצת מתבאס
כוחות ריפוי אז ארסס

אני מצביא אני נשבע
אני מנהיג בחבורה
טקטיקן מוצלח נורא
ומעורר גם השראה

אמרו "מנהיג" כי זה מרשים
וכי כתוב כך בחוקים
לכוחותי קוראים גבורות
והם נותנים עוד התקפות

אני מצביא, וכריזמטי, ידידי
אני מצביא, מוביל בסך את חבריי
אני מצביא, וריפויים אני טוחן
אני מצביא, או שאולי אקח כוהן

אני מצביא כך מסתבר
את כוחותי אני בוחר
אז כגבורה התקלותית
אתן עוד התקפה בסיסית

כשמפלצות מסתובבות
לחברי אתן פסיעות
כוחות תומכים אני אוהב
ומרפא מכל הלב

אני משיב בהן צדקי
נק"פ זמני ואמיתי
אינני סתם שחקן ספסל
מוציא 20 כדרך כלל

אני מגניב יותר מכם
אני מקצוע מתקדם
יחודי בין הדמויות
וגם בגרסאות קודמות

אני מצביא, וכריזמטי, ידידי
אני מצביא, מוביל בסך את חבריי
אני מצביא, נק"פ נק"פ אני נותן
אני מצביא, או שאולי אקח כוהן

להלהלהלהללהלה,הויהוי!להלהלההיוהיו!הויההוי!

קטגוריות
אישי

Healer, על בסיס Rehab – איימי ווינהאוס

כבר חודשים שהוא לא יוצא לי מהראש בכל מקרה, אז יאללה: (מומלץ לקרוא בצמוד לשמיעת השיר)

They tried to make me roll a healer, I said, "No, no, no"
Yes, we're all dead, but when I get rezzed, I'm still rogue, rogue, rogue
I ain't got the time, and even though my party whines,
They tried to make me roll a healer, I won't roll, roll, roll

I'd rather be a striker instead
I ain't got a healing hand,
Cause there's nothing, there's nothing a leader gives me,
That I can't do much better anyway

I will never change my class,
Let someone else grant healing surges in burst,

They tried to make me roll a healer, I said, "No, no, no"
Yes, we're all dead, but when I get rezzed, I'm still rogue, rogue, rogue
I ain't got the time, and even though my party whines,
They tried to make me roll a healer, I won't roll, roll, roll

The GM said "Why you think you"re here?"
I said, "To kill everything,"
I wanna, I wanna stab the enemy,
So I always pick a striker theme."

He said, "It's just that I suggest,
At least one leader, two is best,"
They tried to make me roll a healer, I said, "No, no, no"
Yes, I've been dead, but when I get rezzed, I'm still rogue, rogue

I don't ever want to change my game
I just, ohh, I just need a friend,
Who'll help me spend my surges,
Have everyone back up on their legs,

And it's just not my style,
I'll do damage, you'll heal meanwhile,

They tried to make me roll a healer, I said, "No, no, no"
Yes, we're all dead, but when I get rezzed, I'm still rogue, rogue, rogue
I ain't got the time, and even though my party whines,
They tried to make me roll a healer, I won't roll, roll, roll

קטגוריות
אישי

יש גם כאלה

סיפור זה הופיע במקור (לפני הרבה שנים) בפורום כותבי מדע בדיוני ב-"תפוז", כחלק מקונספט סיפור-תמונה. לפי רעיון זה מוצבת בפורום תמונה שמטרתה לגרות את דמיון הכותבים. התמונה היא עבודה של כריסטוף ואשר (Christophe Vacher) והסיפור לפניכם:

גורבאש המתין בשקט מופתי, בצילם של עצי היער.

אם היה משהו אחד שבו גורבש היה טוב, הרי זה להמתין בשקט מופתי. אם כבר, הרי שחלקת היער היתה מקום מצויין לעמוד בו בשקט מופתי, מאחר והיא היתה גם יפה להפליא וגם שקטה למופתי בעצמה. סך הכל, למסתכל מהצד, לו היה כזה, מדובר בחלקת יער שלווה באופן על-טבעי ממש.

גורבאש היה על-טבעי ממש בעצמו, אבל הוא כבר כמעט שכח זאת. בימים הצעירים האלו, לאחר שכבר שכח את התקופה בה הימים היו מבוגרים ובעלי זקן, הוא אהב בעיקר לעמוד בשקט מופתי ותו לא.

האישה הצעירה צעדה בשקט אל תוך קרחת היער, כאילו מפחדת להפר את שלוות המקום. על פניה היה נסוך מבט של יראה, עיניה פקוחות עד שעפעפיה חשבו להתנתק ולרחף כלפי מעלה באופן עצמאי. היא הרימה את גלימתה הארוכה וגילגלה אותה בידה, מונעת מהבד הכבד לגעת באדמת היער המקודשת.

האם היא באמת מקודשת? האם זהו המקום אותו חיפשה במשך זמן כה רב?

גורבאש הביט באישה בחוסר עניין. הוא זכר בני אדם, פעם היו כאן לא מעט מהם. אומנם עבר לא מעט זמן, אבל בטח גם זאת רוצה את אותו דבר כמו כולם. הא, בני אדם. לא משתנים אף פעם.

האישה הצעירה התקרבה אל האבן הגדולה שניצבה עומדת במרכז חלקת היער, גלימתה בידה. כשנעמדה האישה ליד האבן, התקרבה לבדוק את הסימנים המיסטיים המעוצבים בה. ברעד היא זיהתה את השברים, מבעדם ניתן היה לראות את מרקם הקסם העצור באבן, נע כמו זרמי לבה זעירים. אין ספק שכוחה של האבן עדיין עומד, אפילו שפניה הפיזיים כבר החלו לקרוס בנטל העוצמה שעליהם לעצור.

האישה הצעירה רכנה אל קילוח המים הדק שנבע מהאבן, נותנת לגלימתה ליפול אל הרצפה בחוסר תשומת לב. בזהירות היא אספה מעט מהמים הקרירים אל ידה, מרימה את הנוזל הכחלחל להפתיע אל עבר פיה.

גורבאש הביט בה בעת שעשתה כל זאת, ומעט התפלא.

בזהירות בזהירות, כאילו החזיקה כדור מחטים, קירבה האישה את ידה אל פיה. לבסוף, כאילו נאלצה לעשות זאת, לגמה ממנה בחטף. הטעם היה מלוח בחוזקה, אך נשכח מיד עם ההרגשה שבאה מיד אחריו. כל גופה נרעד, כאילו המים המעטים ששתתה הספיקו לחלחל בכל אבריה. עוד בטרם עברה התחושה ידעה האישה כי אין ספק שזהו מעין הנעורים, זהו סיומו של החיפוש הארוך.

גורבאש היה מרים גבה אילו יכול היה, בראותו את האישה מצטמררת. כשסיימה להצטמרר, מיהרה האישה לחפש בין חפציה עד שמצאה בקבוקון זכוכית. היא מיד ניגשה למלא אותו במימי הזרם.

"סליחה," אמר לפתע קול בריטוני עמוק מתוך חלל האוויר. "אבל אפשר לדעת מה את מתכוונת לעשות עם זה?"

האישה נרתעה לאחור אל גזע העץ שמאחוריה, הבקבוקון נשמט מידה. "מי אמר זאת?" קראה בקול אל חלל האוויר. "גלה את עצמך!"

"אני היא אבן המעיין." אמר גורבאש, "ואני סקרן. מזה שנים שלא עברו כאן בני אדם. מה את מתכוונת לעשות עם מימיי?"

האישה מצמצה, והתקדמה על ארבעותיה אל עבר האבן הגדולה. היא חיפשה במהירות אחר הבקבוקון, וכשמצאה אותו אספה אותו אל חזה כאילו היה הדבר היקר ביותר בעולמה.

"אבי חולה מאוד." לחשה האישה. "הוא כל שנותר לי בעולם לאחר שהאורקים טבחו בשאר משפחתנו. יצאתי למסע חיפושים אחר תרופה שתחזיר אותו לכושרו…"

"יפה יפה." אמר גורבאש בקולו המהדהד. "מעניין. ואת צריכה בשביל זה תפוחי אדמה?"

האישה הביטה באבן.

"סליחה?"

"זאת בטח תרופה חדשה שפיתחו במשך השנים שהייתי כאן. אולי איזה עוף בתנור, הא? זה ירפא אותו?"

"אני מצטערת, אינני מבינה." מלמלה האישה.

"אם לא זאת, אז מדוע באת לאסוף ממימי?"

"הרי אתה מעיין הנעורים!" התנשמה האישה. "הלא כך?"

"לא, לא כך." אמר גורבאש. "אני מעיין מי המלח."

"מעין מי המלח?!"

"לפני שנים רבות," גלגל גורבאש את סיפורו, "כשהעולם היה צעיר, רצה האדם מלח אך לא היה לו. כפתרון, ברא האדם בקסמיו את מעיין מי המלח. זהו אני. צריכה מלח, בשביל תפוחי האדמה או משהו?"

"ארר, לא." אמרה האישה ונשכה את שפתיה.

"אז עוף במלח, נכון? צדקתי בניחוש השני?"

"אני לא צריכה מלח בכלל, תודה."

"אה." אמר גורבאש, מאוכזב בבירור. "אוף."

"יש בידינו מלח לרוב, תודה לך אבן טובה." אמרה האישה. "האמת היא כי זקוקה אני למעין הנעורים, אך נראה שכל מסעותי היו לשווא."

"אה, את גרשון את צריכה?" אמר גורבאש. "למה לא אמרת קודם. הוא נמצא עוד שעה הליכה לכיוון השמש הזורחת."

עיניה של האישה נפערו, והיא זינקה על רגליה בתנועה מהירה.

"באמת? אינך משלני?"

"אני לא עובד עליך, אם לזה את מתכוונת." אמר גורבאש. "בחיי, מה קרה לשפה שלכם במאות השנים האחרונות?"

"יוצאת אני לדרכי מיד!" הכריזה האישה, כולה אושר. "תודה לך אבן טובה! מי יתן ותעמוד עוד שנים רבות!"

"כן, די נחמד כאן." אמר גורבאש, אבן מי המלח. "דברי קצת עם גרשון, הא? הוא תמיד היה דכאוני משהו."

"ארר, בוודאי." אמרה האישה במבוכה. "היה שלום!"

ובמילים אחרונות אלו יצאה מקרחת היער, והמשיכה בדרכה.

גורבאש חירחר מעט, כדי לנקות את האזוב שנכנס לחרכים לא נעימים. הוא חשב קצת על בני אדם, אבל די מהר נמאס לו.

גורבאש המתין בשקט מופתי, בצילם של עצי היער.