Categories
אישי

קורותיו של כובע (כמו כן אומה)

ביום שישי האחרון, סוף חודש יולי, סיימתי את עבודתי ברומ"ח. יש לי הרבה מה לומר, מה לשבח ומה לעשות, אבל החלטתי שאת חופשתי אתחיל במשחק מרתון אדיר מימדים של Civ 5, בעולם ענק, עם כל האפשרויות. התחלתי, וזה היה נווווררראאא אאארררוווךךךך ומשעמם, אז הפסקתי. אורי דרש עדכונים בלייב, ודבריו נגעו לליבי. זה נשמע כמו הרבה יותר כיף.

אי לכך, למחרת היום, בוקר שבת, ריסטרטי את המחשב, פיניתי מלוא המקום, דיפרגתי, עדכנתי את Overwolf ואת Game Booster (לא יודע אם היא באמת משפיעה, אבל מה איכפת לי לנסות), ריסטרטטי שוב, העפתי את כל מה שלא צריך, הפעלתי את שתי התוכנות, והתחלתי משחק של סיב 5 בעולם רגיל, עם משך רגיל – שניהם מספיקים די והותר, בדרך כלל אני משחק במשחק מואץ בעולם קטן. הגרלתי גם את התרבות, ויצאו לי הצרפתים.

נראה שלא היתה ברירה. יהיה עלי לפרוס את קורותיו של כובע – ואם אפשר, להרחיב מעט על האומה. הנה הם לפניכם, והנה האלבום המלווה אותם. המון תשבוחות ל-Overwolf, שאפשרה לי להריץ את פייסבוק בקלות מתוך המשחק, ולצלם ולשתף תמונות.

 

Categories
אישי

גיבור ורע לו: גבולי למדי

אתמול לא כתבתי, ואני אמור לכתוב כל יום בדצמבר (נו, בערך), אז היום כתבתי יותר. נגיד, פרק חדש של ננסק.
אבל לא בדיוק, כי הוא יצא קצת בוסרי, קצת מחוספס, ועל נושא שמעטים בלבד יתחברו אליו (אפילו יותר מהרגיל!), אז לא אכניס אותו ממש כחלק מהסדרה, טכנית.

הבזק פתאומי נראה בשמיים המעוננים מעל לעיר.
דמות פתאומית הופיעה בפתאומיות בשחקים, והחלה לעשות דרכה לעבר הקרקע במהירות הצפויה, אך, באופן פתאומי.
איש לא חשב להרים מבטו לעבר הדמות, ואיש גם לא היה ליד הבניין ההרוס לתוכו היא התרסקה.
…מלבד לאיש אחד, קירח, החובש כובע מיושן. הוא הנהן לעצמו, וחלף לצידו השני של הרחוב.
מתוך ענן האבק הקטן שבחצר הבניין התרומם ננסק, נאנק, ונפל לאחור.

תעלומות
קריאת מחשבות
זינוק במקום
שיגור
פסיעה
השתוממות
דברים שמציקים בקצה העין
טרמיטים, איזה מוזרים הם

פרינג'

(עם ספויילרים לכל העונה הראשונה, אך לא מעבר)

 ננסק יצא מהריסות הבניין, טופח על בגדיו, מנסה להוציא מהסרבל הכחול את האבק הלבן, בענן קל של שיעולים.
"גבוה מדי!" אמר בין השתנקויות. "הרבה יותר מדי גבוה!"
"אני נשבעת שחשבתי שיהיה שם גג של בניין." אמרה סטייסי במלמול גמגומי. "אמור היה להיות שם גג… של בניין.."
"אולי באיזה עולם מקביל דמיוני, לא, את יודעת, במציאות!" סיים ננסק את השתנקויותיו, מסתובב במקום. "בכלל, באיזה עיר אנח-"
והוא נכנס עם מצחו ישירות באות B ענקית שעמדה באמצע הרחוב.
"בוסטון, מסצ'וסטס." אמרה סטייסי מכיסו, בעוד ננסק מאבד הכרה על המדרכה. "מסתבר."

כשפקח ננסק את עיניו, עמדו פנים נאות בינו לבין שאר העולם.
"הכל בסדר, אדוני?" שאלה הבלונדינית, שערה אסוף לאחור.
"אני מבהבההבה." אמר ננסק, או לפחות ניסה.
"הא, לפחות אנחנו יודעים שהוא קוהרנטי." אמר בזלזול קול אחר.
ננסק ניסה להביט לצדדיו, ובעודו שולח יד לעבר ראשו הדואב, הבחין שהוא עדיין שוכב על המדרכה. מכוניות משטרה עמדו בקרבתו, אם לשפוט לפי צבעי האדום והכחול המשתלחים לכל עבר, חודרים כמו סכינים דרך העיניים לתוך עירפול כאב הראש שנראה שמילא את גולגולתו.
"איפה…" התחיל.
"כאן! אני כאן!" אמרה סטייסי מתוך כיסו. "הכל בסדר, אנחנו עדיין ביחד!"
"…האות הענקית שנכנסתי בה." המשיך ננסק את גניחתו.
"אות?" שאלה הבלונדינית.
"פחח, מה זה קוהרנטי, נראה שהמכה אפילו העלתה את ה-IQ שלו לגאון." אמר אותו קול גברי נעלם.
"סלח לי אדוני, האם תוכל להגיד לי מה אתה עושה כאן? או את שמך?" שאלה האישה.
ננסק הרים את ידו, ונעזר בה כדי לקום. הוא הסתכל סביבו, על מספר עשרות אנשים שהסתובבו אנא ואנא.
"מה בדיוק קרה כאן?" שאל ננסק.
"זה מה שאנחנו מנסים לברר." אמרה האישה, מחניקה אנחה קצרה, ובכלל, נראית קצת מודאגת. "שמי אייג'נט אוליביה דנהאם, אני מה-FBI."
"ננסק, ואני? אני מסיפור אחר." אמר, חיוך נפער על פניו במהירות כזו, שזה היה כמעט מאיים.
"אדון ננסק,"
"רק ננסק."
"ננסק," חיוך נעים הופיע על פניה של אייג'נט דנהאם, כמו זריחה פתאומית. "האם תוכל לספר לנו מה מעשיך באזור?"
"אני לא מבין, מה קרה כאן? למה ה-FBI פה?"
"הי, הי, אני לא מה-FBI." אמר הקול המזלזל, שהגיע מבחור שנשען על מכונית משטרה בקרבת מקום, משולב ידיים.
ננסק צמצם את עיניו.
"פייסי?" שאל.
"אנחנו לא מדברים על זה." אמר האיש בקול נמוך. "אני פיטר. ואני בחור קשוח, עשיתי עיסקאות בעירק ודברים."
"אווווו…" אמרה סטייסי.
"מאיפה מגיע הקול הזה?" נשמע קול אחר, הססני, וננסק כמעט קיבל התקף לב כשהבין שמישהו עומד מאחוריו כבר כמה דקות. היה זה אדם מבוגר, שערו המתולתל המאפיר מדובלל, ועל פניו הבעה מבולבלת, או שמא, חששנית, או שמא, סקרנית.
פיטר נאנח, שולח יד קדימה במעין מחווה עייפה. "תכיר, זה אבא שלי, וולטר בישופ. וולטר, זה הקורבן החדש שלך."
"כן, אוקי." אמר ננסק, שולח מבטים לכל עבר. "אז…"
"אז, אני ממחלקת חקירות הפרינג' של ה-FBI, אנחנו חוקרים מקרים מוזרים שמתרחשים באזור." אמרה האייג'נט.
"רק באזור?"
"לפעמים גם בניו-יורק."
"אבל אתם FBI, אתם לא מסתובבים בכל ארה"ב של אמריקה?"
אוליביה עיקמה את האף לרגע. "אתה יודע, עכשיו כשאתה מעלה את זה. לא, לא ממש."
"ומה כוללות החקירות האלו שלכם?"
"מגוון נושאים מדעיים מרתקים." אמר וולטר בישופ, כעת בבירור נרגש.
"חקירות רצח בלתי פתירות." אמרה האייג'נט.
"לא משלמים לי מספיק." אמר פיטר.
"יאי!" אמרה סטייסי.
"מאיפה מגיע הקול הזה?" שאל שוב וולטר בישופ.
"ומה אתם חוקרים הפעם?"
"מוטציות מזוויעות!" אמר וולטר בישופ.
"קיבלנו דיווחים על אדם ירוק שרוע על הרצפה." אמרה אוליביה.
"ללא ספק סיבה מוצדקת לקרוא לרשות החקירות הפדרלית." הנהן ננסק.
"הי, היינו בטוחים שמישהו נרצח." אמר פיטר בכעס.
"מה?.. למה?" עיניו של ננסק נפערו.
"כי… כי תמיד מישהו נרצח."
"בערך אחת לשבוע." אמר וולטר בישופ.
"אההההה." כמעט אפשר היה לשמוע את הקליק בראשו של הגובלין, כשהפרטים התחברו יחדיו. "סדרת מתח ודרמה."
"ואימה." אמרה סטייסי.
"אני לא רואה אימה."
"חכה."
"העבירו אותו למעבדה שלי!" דרש וולטר בישופ.

פרה געתה ברקע.
"רק כדי להבהיר," אמר ננסק, קשור לשולחן ניתוחים, "אני לא מופתע."
"עכשיו, חשוב לי להבהיר שזה לא עומד לכאוב." אמר וולטר, עטוי חלוק ניתוחים וכפפות גומי. "אני רק רוצה לקחת דגימת דם, כן? פיטר, איה ערכת בדיקת הדם שלי, אני לא זוכר איפה… היכן שמתי אותה.."
"אסטריד תטפל בזה." נשמע קולו של פיטר ממקום אחר במעבדה.
"מי?" תמה וולטר בישופ.
בחורה צעירה עם אפרו מרשים, שמסתבר שעמדה ממש לידו, הגישה לו מזרק. "זו אני, דוקטור בישופ, אני מסופחת לעזור לך כאן."
"באמת?"
"אני מסיעה אותך ממקום למקום."
"באמת."
"אני בוחרת לך בגדים כל בוקר?"
"באמת? מה את אומרת."
"אני מנגבת לך את התחת שלוש פעמים ביום, זוכר?"
"אני מודה… הזיכרון שלי לא כמו שהיה."
אסטריד נאנחה. "קח את המזרק." האיצה בה.
וולטר בישופ רכן מעל ננסק. "אני אקח לך דם עכשיו. אני דוקטור, אתה יודע." הוא נראה מרוצה מאוד.
"מגיעה לך סוכריה." אמר ננסק.
פניו של וולטר נפלו. ואז עלו.
"אתה יודע, אתה צודק ממש. גברת פספורת,"
"הסוכנת פנסוורת'." אמרה אסטריד. "אימצנו ביחד כלבלב, זוכר?"
"כן?… כן, האם תוכלי להביא לי סוכריה?.. אני סמוך ובטוח שבקפיטריה בבניין הכימיה, היו להם את הדיינישים הטובים ביותר שאני זוכר, כן."
"פיטר?" פנתה אסטריד הצידה.
"פחחח, אני לא חושב שהוא יכול להיות מוטרף עוד יותר, אז יאללה, אפשר לתת לו קצת סוכר."
"אני יכול ללכת עכשיו?" אמר ננסק, אחרי שנלקחה ממנו דגימת דם.
"למעשה, אני זקוק לעזרתך בניסוי." אמר וולטר בישופ. "בזמן שאנחנו מחכים לאייג'נט דנהאם שתחזור עם עדכון לגבי מצב הרצח."
"לא היה רצח, וולטר." אמר בישופ.
"אני חושש שכן, פיטר, אתה מבין, סטטיסטית, תמיד יש רצח."
"זה לא… לא חשוב."
"אולי זה עוד יתגלה כחשוב. הו, אני זקוק לפטיפון, בדחיפות!"
"אף אחד לא מבין אותך, וולטר." נאנח פיטר.
"חשבתי שזה הרעיון." אמר וולטר בישופ.

דקות ספורות לאחר מכן עמד ננסק לצד הדוקטור, עטוף גם הוא בסינר וחובש כפפות גומי.
"אנחנו הולכים לעשות ניסוי מדעי." הכריז וולטר בישופ.
"פפחחהההה, יותר כמו כישלון רפואי." אמר פיטר מאיפשהו.
"מה התפקיד שלך כאן בכלל?" שאל ננסק, אך לא נענע.
"הנה, תחזיק את זה." אמר וולטר, ושלף מתוך דלי ראש אנושי שבמקום עיניים היו לו מעיים ושיערו היה רטוב בדם.
"בלאאאאאהההההה" נהם ננסק.
"מצוין, עכשיו, בזהירות…" אמר וולטר וקרב סכין מנתחים אל האוזן המדממת, חותך אותה בעדינות לאורך.
"געעעעעעעעע" פלט ננסק.
"עכשיו רק צריך…" אמר וולטר, מחזיק במזרק קטן, ודחף אותו לתוך הפה הפעור של הראש הכרות.
"למהההההה" ייפייפ ננסק.
"מצוין." אמר וולטר, חיוך רחב נפרש על פניו המקומטים, לחייו כמו אוטמות את החיוך מכל עבר. "אתה יכול להניח אותו עכשיו, פיטר."
ננסק חרחר.
"נראה שהמוח נעשה מאוד סמיך. הו, עכשיו כל כך מתחשק לי מילקשייק תות שדה."
"בשביל מה זה טוב." הצליח ננסק להגיד, מנסה לעצור את יצר ההקאה.
"חררררררר," עקץ פיטר, "אתה חושב שזה גרוע, אתה צריך לראות אותו מנסה להסתרק."
"מה הניסוי הזה בכלל?" שאל ננסק.
וולטר בישופ השתתק. "הראש הזה… הוא רק חלק."
"כן, אני מנחש."
"פעם… עשיתי ניסויים נוראיים." אמר וולטר, והרגיש אשמה על דברים נוראיים שעשה בעברו.
"חזרתי." אמרה אסטריד, נכנסת אל החדר.
"לא שמתי לב שהלכת." אמר פיטר.
"לא שמתי לב שאת כאן." אמר ננסק.
"מי זאת?" שאל וולטר בישופ.
אסטריד נאנחה. "אסטריד, אתה זוכר דוקטור בישופ? התחתנו לפני שלושה שבועות?"
"מה את אומרת." מלמל הדוקטור, אך התאושש מיד. "הדייניש?"
אסטריד הניחה שקית על השולחן, בערך ברגע בו אייג'נט דנהאם נכנסה אל המעבדה בסערה.
פרה געתה ברקע.
"מה קרה?" שאל פיטר, מבחין במבטה המודאג. של אוליביה, לא של הפרה.
"רצח איום ונורא, שהתרחש באופן מסתורי."
"מדעי!" תיקן וולטר בישופ, פיו מלא דייניש.
"חפחחהחהחהחהה" נחר פיטר, אבל ננסק קטע אותו.
"מה בדיוק קרה?" שאל.
"אישה הפכה לעציץ." אמרה אוליביה, והצליחה לשמור על פנים רציניות. "אני יודעת, גם אני לא מאמינה שאני אומרת את זה."
"באמת?" אמר פיטר. "רק בשבוע שעבר ראית אנשים נמסים לשלוליות שהופכות לחרקים מגודלים שמנסים לאכול כיסאות, עם הסבר מדעי מובהק לכל התהליך הזה."
אוליביה הנהנה. "קשה להיות אני."
"אבל את דמות נשית חזקה! גו אוליביה!" הצהירה סטייסי.
"מה, מאיפה הקול הזה." דרש וולטר בישופ, מנגב ידיו אחרי הדייניש.
"אתה שוב שומע קולות, וולטר?" לעג פיטר. "חחחחההררר, זה כמו–"
"נורא לא מעניין." אמרה אוליביה. "בעניין העציץ. זה קרה בחניון, בשעת לילה. מצלמות אבטחה תיעדו את האירוע, בעלה של האישה היה באוטו, שומר הבניין ראה אותה בדרך אל הרכב, וקהל של מאתיים חמישים אנשים צפה במתרחש מהיציע."
"אז את אומרת שיש עדים." אמר פיטר.
"זה עוד לא הכל." אמרה אוליביה. "נחש איפה כל זה קרה."
"בחניון של תאגיד העל הטכנולוגי החביב עלינו." אמר פיטר.
"מאסיב דיינמיקס." אמרה סטייסי בזעם.
"בדיוק." אמרה אוליביה.
"מה, רגע, מה?" אמר ננסק. "מאיפה זה בא עכשיו?"
"ניחשתי." אמרה סטייסי. "אלו מילים נפוצות בשמות של תאגידי על מרושעים."
"זה עוד לא הכל." אמרה אוליביה, עיניה נוצצות. "העדויות מראות שהיא נורתה בידי קרן עיצוץ, ממכשיר התעצצות שעליו מופיע הלוגו של מאסיב דיינמיקס, בידי לא אחר מאשר וויליאם בל, היו"ר של החברה, עטוי במדי החברה, ויש תיעודים של ישיבות חברה בהן הרצח מתוכנן לפרטי פרטים." היא כמעט קפצצה במקום. "אני חושבת שהפעם אולי נצליח לתפוס אותם!"
"פחחחח, לא סביר." אמר פיטר.
"למה?"
פיטר משך בכתפיו. "אני פשוט כזה מן אנטי."
"תתנשקו!" צווחה סטייסי, אבל בשקט.
"אני לא מזהה כזה מתח מיני ביניהם." אמר ננסק.
"אני דווקא מעריכה אותו מאוד." אמרה אסטריד, נשנעת על וולטר בישופ.
"אה, את עדיין כאן?" שאל ננסק.
"תזכירי לי מי…" התחיל וולטר.
"אסטריד, דוקטור בישופ, אסטריד." אמרה הסוכנת. "בתך האבודה? אתה זוכר שחזרתי לחייך בטקס איחוד מרגש?"
"איייו, אתם גם נשואים." עיקם ננסק את פיו.
"אין גבול לאהבה." אמרה אסטריד.
"רגע, איפה אני?" שאל וולטר בישופ, במבט מופתע.
"טוב," אוליביה שלפה אקדח מתוך בגדיה השחורים. "אני חייבת לזוז, הגיע הזמן לרדוף אחרי מישהו."
"אני בא איתך גם." אמר פיטר, קם והרים מעיל.
"מצטערת, אני לא יכולה שיהיה איתי גיבוי." אמרה אוליביה. "אני רודפת רק לבד."
"שטויות, אני בא איתך. מקסימום אחכה באוטו ולא אעשה הרבה."
אוליביה נשכה את שפתיה מבפנים. "טוב, בסדר."
"או, פיטר," עצר אותו וולטר רגעים לפני שיצא. "אם אתה יכול, בדרך חזרה… להביא לי מילקשייק תות?"
פיטר נאנח. "בסדר. תשמרי עליו!"
"מי?" שאל וולטר.
אסטריד בכתה לבד בצד.
ננסק שלף את סטייסי מהכיס. "אני לא חושב שיש לנו עוד מה לחפש כאן."
"אוקי." הנהנה סטייסי. טוב, בערך. "הי, וולטר! תגיד, מימדים מקבילים, מכיר?"
"הו, בוודאי, למעשה, זה נקודה די חשובה-"
"אוף, לא חשוב." אמרה אבן החן. "איך הרסת."
ואז נפתח שער וננסק נכנס בעדו, בדרכו למקום אחר.

יד עם שש אצבעות!!

Categories
אישי

יש גם כאלה

סיפור זה הופיע במקור (לפני הרבה שנים) בפורום כותבי מדע בדיוני ב-"תפוז", כחלק מקונספט סיפור-תמונה. לפי רעיון זה מוצבת בפורום תמונה שמטרתה לגרות את דמיון הכותבים. התמונה היא עבודה של כריסטוף ואשר (Christophe Vacher) והסיפור לפניכם:

גורבאש המתין בשקט מופתי, בצילם של עצי היער.

אם היה משהו אחד שבו גורבש היה טוב, הרי זה להמתין בשקט מופתי. אם כבר, הרי שחלקת היער היתה מקום מצויין לעמוד בו בשקט מופתי, מאחר והיא היתה גם יפה להפליא וגם שקטה למופתי בעצמה. סך הכל, למסתכל מהצד, לו היה כזה, מדובר בחלקת יער שלווה באופן על-טבעי ממש.

גורבאש היה על-טבעי ממש בעצמו, אבל הוא כבר כמעט שכח זאת. בימים הצעירים האלו, לאחר שכבר שכח את התקופה בה הימים היו מבוגרים ובעלי זקן, הוא אהב בעיקר לעמוד בשקט מופתי ותו לא.

האישה הצעירה צעדה בשקט אל תוך קרחת היער, כאילו מפחדת להפר את שלוות המקום. על פניה היה נסוך מבט של יראה, עיניה פקוחות עד שעפעפיה חשבו להתנתק ולרחף כלפי מעלה באופן עצמאי. היא הרימה את גלימתה הארוכה וגילגלה אותה בידה, מונעת מהבד הכבד לגעת באדמת היער המקודשת.

האם היא באמת מקודשת? האם זהו המקום אותו חיפשה במשך זמן כה רב?

גורבאש הביט באישה בחוסר עניין. הוא זכר בני אדם, פעם היו כאן לא מעט מהם. אומנם עבר לא מעט זמן, אבל בטח גם זאת רוצה את אותו דבר כמו כולם. הא, בני אדם. לא משתנים אף פעם.

האישה הצעירה התקרבה אל האבן הגדולה שניצבה עומדת במרכז חלקת היער, גלימתה בידה. כשנעמדה האישה ליד האבן, התקרבה לבדוק את הסימנים המיסטיים המעוצבים בה. ברעד היא זיהתה את השברים, מבעדם ניתן היה לראות את מרקם הקסם העצור באבן, נע כמו זרמי לבה זעירים. אין ספק שכוחה של האבן עדיין עומד, אפילו שפניה הפיזיים כבר החלו לקרוס בנטל העוצמה שעליהם לעצור.

האישה הצעירה רכנה אל קילוח המים הדק שנבע מהאבן, נותנת לגלימתה ליפול אל הרצפה בחוסר תשומת לב. בזהירות היא אספה מעט מהמים הקרירים אל ידה, מרימה את הנוזל הכחלחל להפתיע אל עבר פיה.

גורבאש הביט בה בעת שעשתה כל זאת, ומעט התפלא.

בזהירות בזהירות, כאילו החזיקה כדור מחטים, קירבה האישה את ידה אל פיה. לבסוף, כאילו נאלצה לעשות זאת, לגמה ממנה בחטף. הטעם היה מלוח בחוזקה, אך נשכח מיד עם ההרגשה שבאה מיד אחריו. כל גופה נרעד, כאילו המים המעטים ששתתה הספיקו לחלחל בכל אבריה. עוד בטרם עברה התחושה ידעה האישה כי אין ספק שזהו מעין הנעורים, זהו סיומו של החיפוש הארוך.

גורבאש היה מרים גבה אילו יכול היה, בראותו את האישה מצטמררת. כשסיימה להצטמרר, מיהרה האישה לחפש בין חפציה עד שמצאה בקבוקון זכוכית. היא מיד ניגשה למלא אותו במימי הזרם.

"סליחה," אמר לפתע קול בריטוני עמוק מתוך חלל האוויר. "אבל אפשר לדעת מה את מתכוונת לעשות עם זה?"

האישה נרתעה לאחור אל גזע העץ שמאחוריה, הבקבוקון נשמט מידה. "מי אמר זאת?" קראה בקול אל חלל האוויר. "גלה את עצמך!"

"אני היא אבן המעיין." אמר גורבאש, "ואני סקרן. מזה שנים שלא עברו כאן בני אדם. מה את מתכוונת לעשות עם מימיי?"

האישה מצמצה, והתקדמה על ארבעותיה אל עבר האבן הגדולה. היא חיפשה במהירות אחר הבקבוקון, וכשמצאה אותו אספה אותו אל חזה כאילו היה הדבר היקר ביותר בעולמה.

"אבי חולה מאוד." לחשה האישה. "הוא כל שנותר לי בעולם לאחר שהאורקים טבחו בשאר משפחתנו. יצאתי למסע חיפושים אחר תרופה שתחזיר אותו לכושרו…"

"יפה יפה." אמר גורבאש בקולו המהדהד. "מעניין. ואת צריכה בשביל זה תפוחי אדמה?"

האישה הביטה באבן.

"סליחה?"

"זאת בטח תרופה חדשה שפיתחו במשך השנים שהייתי כאן. אולי איזה עוף בתנור, הא? זה ירפא אותו?"

"אני מצטערת, אינני מבינה." מלמלה האישה.

"אם לא זאת, אז מדוע באת לאסוף ממימי?"

"הרי אתה מעיין הנעורים!" התנשמה האישה. "הלא כך?"

"לא, לא כך." אמר גורבאש. "אני מעיין מי המלח."

"מעין מי המלח?!"

"לפני שנים רבות," גלגל גורבאש את סיפורו, "כשהעולם היה צעיר, רצה האדם מלח אך לא היה לו. כפתרון, ברא האדם בקסמיו את מעיין מי המלח. זהו אני. צריכה מלח, בשביל תפוחי האדמה או משהו?"

"ארר, לא." אמרה האישה ונשכה את שפתיה.

"אז עוף במלח, נכון? צדקתי בניחוש השני?"

"אני לא צריכה מלח בכלל, תודה."

"אה." אמר גורבאש, מאוכזב בבירור. "אוף."

"יש בידינו מלח לרוב, תודה לך אבן טובה." אמרה האישה. "האמת היא כי זקוקה אני למעין הנעורים, אך נראה שכל מסעותי היו לשווא."

"אה, את גרשון את צריכה?" אמר גורבאש. "למה לא אמרת קודם. הוא נמצא עוד שעה הליכה לכיוון השמש הזורחת."

עיניה של האישה נפערו, והיא זינקה על רגליה בתנועה מהירה.

"באמת? אינך משלני?"

"אני לא עובד עליך, אם לזה את מתכוונת." אמר גורבאש. "בחיי, מה קרה לשפה שלכם במאות השנים האחרונות?"

"יוצאת אני לדרכי מיד!" הכריזה האישה, כולה אושר. "תודה לך אבן טובה! מי יתן ותעמוד עוד שנים רבות!"

"כן, די נחמד כאן." אמר גורבאש, אבן מי המלח. "דברי קצת עם גרשון, הא? הוא תמיד היה דכאוני משהו."

"ארר, בוודאי." אמרה האישה במבוכה. "היה שלום!"

ובמילים אחרונות אלו יצאה מקרחת היער, והמשיכה בדרכה.

גורבאש חירחר מעט, כדי לנקות את האזוב שנכנס לחרכים לא נעימים. הוא חשב קצת על בני אדם, אבל די מהר נמאס לו.

גורבאש המתין בשקט מופתי, בצילם של עצי היער.