Categories
אישי

אף על פי כן

איפשהו בתיכון נחתה עלי ההבנה – יש לי אף גדול.

לקח לי זמן מה להבחין בכך, כי היה לי מלא שיער, אז בכל פעם שהייתי מסתכל על עצמי במראה, בדרך כלל הבחנתי בשיער. אבל מהרגע ששמתי לב לאף הוא היה, ובכן, תקוע לי מול הפנים כל הזמן.

לא יכולתי להפסיק להבחין בגודלו של האף, אז התחלתי לשאול את עצמי מה אפשר לעשות בעניין אותו הגודל. למה בעצם הוא גדול כזה? והאם אפשר לנסות לעשות משהו בעניין?

ראשית פניתי להביט קצת יותר לעומק בפנים של אבא. הממ. כן, נראה שיש לי נטיה גנטית לאף טבעי. טוב, בכל מקרה, זה לא אומר שחייבים להיכנע לתכתיבי הטבע, ולכן בחנתי גם את דפוסי ההתנהגות שלי. כמי שחובב אוזניים נקיות ואף נקי, נהגתי לחטט באף במידה מוקפדת משהו – לאו דווקא בתדירות גבוהה, אבל באופן יסודי – והבנתי שלעיתים אני עושה את זה עם האגודל, מה שעלול להוביל להרחבה טבעית של הנחיר, ועקב כך, הנחתי, של האף. אז השתדלתי להפסיק עם זה.

דברים לא השתפרו במיוחד, אבל לפחות היתה לי קרן אור אחת. כמעריץ נלהב של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, אותו קראתי לראשונה באותו הגיל בערך, שמחתי לגלות שגם לדאגלס אדאמס היתה בעיה עם האף.

זאת לא היתה תקופה של הרבה אינטרנט, אז במשך זמן רב לא ידעתי איך הוא בכלל נראה, וכאשר בסוף גיליתי, אני לא זוכר שדווקא התרשמתי במיוחד מהאף. אבל אדאמס עצמו לקח את האף שלו קשה במיוחד, ואפילו כתב עליו מאמר פעם. שכך התעודדתי מזה שאפילו אם האף שלי אכן גדול, לפחות יש לי איזה קשר עם הסופר המוערץ עלי.

זו גם התקופה בה התחלתי לכתוב, ואני חושב שחיבור האפים המוזר הזה אפילו עודד אותי לכך. סה"כ, העתיד היה נראה אופטימי.

הכל השתנה כשאומת האש תקפה.

ספינת הברזל הגדולות, הפולטות ענני קיטור ועשן, הפציצו את חומות הנמל מרחוק בסילוני אש וקליעי קטפולטה בוערים. בטרם הספקנו להתפנות מהעיר, הם כבר פלשו אל הרציפים. חייליהם הסתובבו ברחובות, רודפים אחרי כשפי אדמה עם חניתות ארוכות וכשפי אש מיומנים, לבושים כולם במדיהם האדומים.

במשך חודשים ניסינו להסתתר במערות שמחוץ לעיר, עד שהגיע אלינו דבר קיומה של המחתרת. הם עדיין מתארגנים, מתאספים, שוקלים את המצב, אבל המוראל ירוד והמנהיגים רבים בינם לבין עצמם. המצב נראה עגום – חיילי אומת האש מסתובבים בדרכים, כשפי אדמה מסתתרים ונמנעים מלחשוף את עצמם.

רק האוואטר יכול היה לעצור את כשפי האש האכזריים – אך דווקא כשהעולם היה זקוק לו יותר מכל, הוא נעלם. אבל עוד לא איבדתי תקווה. אני עדיין מאמין שאיכשהו, מתישהו, האוואטר ישוב ויציל אותנו.

הוגש לתחרות הסיפורים הקצרים של אייקון 2015, "להביורים"

Categories
אישי

הרכבת האחרונה של יום שישי

פברואר, 1883.

"אדוני." אמר היינס וקד בזהירות בפני שותפו לקרון.
"שלום גם לך חביבי!" חייך האמריקאי, מסגיר מבטא פנסליבני, ורכן באינטנסיביות לא רצויה קדימה, עם יד מושטת לפנים.
היינס נשם.
פעולת הנשימה עצמה, כמובן, לא דורשת מאמץ מצד השכל המודע. שהרי המוח – המתוכנן כמו ביד יוצר עד לפרטי פרטים מעוררי השתאות – מקפיד לשמור את הדרישה לנשימה בירכתי הדעת, בתת-ההכרה.
היכן הוא קרא המושג הזה?.. אה כן, היה איזה מאמר מפי אחד, ז' פרויד, שהמכשיר ביקש ממנו להקריא לו לפני כמה שבועות. מדהים אלו דברים שוליים הדעת בכל זאת מתעקשת לזכור.
בכל מקרה, היינס נשם. היתה זו נשימתו המכוונת של אדם שלמד לנשום כדי להבטיח תנועת חמצן חלקה אל הריאות, כדי למקד את הדעת וליישב את המחשבה. היתה זו טכניקה אותה פיתח היינס במשך שנים ארוכות, תולדה של ניסיון רב שנרכש מלימודי רפואה והגות. ברגע זה, הוא זקוק לכל המיקוד שביכולתו להשיג.
"אדוני." אמר היינס שוב.
האמריקאי הרחיב את חיוכו, אך באופן מלאכותי מה.
"מהמקום ממנו אני בא," הוא אמר, ממשיך להחזיק את ידו בזקיפות קדימה, ומחווה לעברה עם ניד קל של ראשו, "נהוג ללחוץ את ידו של אדם."
"מהמקום ממנו אני בא," אמר היינס, "נהוג להכין נקניקיה מבטן פרה מלאה בדם קרוש ושומן מוקשה."
האמריקאי רכן בחזרה לאחור באיטיות.
"למעשה, זהו שקר." הודה היינס. "בטן הפרה זה ממאכל אחר." 
"אז זה יהיה מסע שקט." אמר האמריקאי בהשלמה, מביט לעבר חלון הקרון ואז אל דלת התא, מבטו חולף מעל היינס במהירות.
"לו רק כך היה." אמר היינס, ונאנח.
לעזאזל, הנה הוא איבד שליטה בנשימתו. שוב, מהתחלה, להתרכז.
היינס סידר את שפמו בזהירות באצבעותיו, ופנה לנסות לתפוס את מבטו החמקמק של האמריקאי.
"אדוני הוא תומאס, כן?"
הנה, כעת הוא זכה בתשומת ליבו.
"אנחנו מכירים?" שאל תומאס, עם נגיעה של חשד בקולו.
"עוד לא." אמר היינס. "אך בכוונתי לתקן את המכשול הקל הזה, העומד בפני המשך שיחתנו."
"מצוין, כי אני לא נוהג לשוחח עם אנשים שמכירים אותי." אמר תומאס, מצמצם את מבטו.
עברו כמה רגעים, בזמן שתומאס מלקק את שפתיו בזהירות.
"התכוונתי להגיד," הוא אמר שוב, באיטיות, "שאני לא נוהג לשוחח עם אנשים שמכירים אותי, בזמן שאני, כן, לא מכיר אותם, כן, כלומר-"
"הבהרת את כוונתך היטב." אמר היינס. "בסופו של דבר." הוסיף.
"כן, וגם," תומאס נע במושבו באי נוחות, "אני לא נוהג לשבת באותו קרון עם אנשים שזורקים את השם שלי כבדרך אגב ואז מתחכמים איתי."
"השיחה הזו עשויה להוביל למקום מועיל מאוד עבורך." אמר היינס. הוא שמר על ארשת נחושה, על אף שלא הרגיש בנוח עם הדברים אותם הרגע אמר. הבטחה נרמזת, שמסתירה אמת מסוכנת? זה מסוג הדברים שהגבירה ליזט נוהגת להגיד. זוהי גישתו של אמן כזבים, לא דרכו של ג'נטלמן.
הוא נזכר לשמור על נשימתו.
אך לא היתה כל ברירה, זה חייב היה להיות היינס שייגש לגייס את תומאס. האמריקאי עלול היה לזהות את ליזט, ואז בוודאי שלא היה מוכן לשמוע מילה אחת נוספת.
"אם באת להציע לי השקעה במיזם, דע לך שאני כבר לא מתעסק בדברים האלו." תומאס מלמל, ונשען לאחור, מביט החוצה, אל תחנת הרכבת. הקטר שרק, עוד כמה רגעים הם יוצאים לדרך. 
"אין מדובר…" היינס נתן לדבריו להתפוגג אל חלל החדר, ואסף מחדש את מחשבותיו. אולי בכל זאת צריך לדבר אל האמריקאי בשפה שהוא מבין. "הרשה לי לתקן את דברי, ובמסגרתם, את הרושם שאולי נתתי עד כה."
תומאס הרים גבה לעבר היינס, בזמן שהלה סידר את עניבתו, מנסח בראשו את המשך דבריו.
"זהו מיזם, אכן." אמר היינס, רוכן מעט לעבר האמריקאי. "אך לא מהסוג העסקי, ואין מדובר בהשקעה. אמור לי, מר–"
"פשוט תומאס." מיהר תומאס להגיד.
"כרצונך," המשיך היינס, "ידוע לי אך מעט על עברך, אך שמעתי ממספר מקורות כי על אף מאמציך להוכיח אחרת, אתה אדם כמעט חסר דופי."
תומאס צמצם את עיניו שוב.
"אני… לא בטוח מה זה אומר."
אמריקאים.
"אתה הו-כה נהדר." נבח היינס, שובר את קצב הנשימה המוסדר. "טיפוס בעל ערכים מוסריים ראויים לציון, כוונות חיוביות, שאיפה לשלום האנושות, עניינים מהסוג הזה." הוא נפנף בידו.
"אני מעולה ללא ספק." הנהן תומאס. "ושיהיה ברור, בעוד שאני נהנה לקבל תשבוחות מגרמני זר ברכבת לניו-יורק, יש בזה גם משהו מעט מבהיל. אם כי ברור לי שאינך מתכוון לכך."
"כן, ובכן," הטון הרגוע והחברותי של תומאס בלבל את היינס. "כן, אני מתנצל, ואשתדל להגיע אל הנקודה."
"כדאי, כי אתה ממש גרוע בכל השיחה מסביב."
היינס הביט בתומאס כמה רגעים, כדי לנסות ולאמוד את האיש.
המכשיר אמר שהוא בסדר. יותר מבסדר, אדם משכמו ומעלה, שיש לגייסו כסוכן! אם יש מחמאה גדולה מזו, הרי שהיינס לא יכול אף לשערה. אבל בעוד הוא ידע כל זאת, אינטלקטואלית, תחושת הבטן שלו אמרה אחרת. הנה כאן, בעודו למול אותו האיש, נאלץ היינס לתהות האם, אולי, איזה בורג התרופף בתוככי המכשיר.
הוא הסיט את המחשבות הטיפשיות הללו הצידה, וחזר לנשום.
"אדוני, העולם הולך ומדרדר לקראת שואה הרסנית שתביא לקץ האנושות." אמר היינס, וכבר חש את הפאתוס מחלחל בעצמותיו, ההתרגשות מדבריו שלו עולה בו. "ישנו רק כיוון אחד המוביל לעתיד מועיל, נכון, וטוב לאנושות כולה, ואתה, אדוני, אתה, מסוגל לעזור לנו להטות את כף הגורל העיוור לאותו מסלול, להסית את ההרסנות הטבועה בנו לכיוון מועיל, לתועלת בנפש ובחומר לכל אדם, בכל יבשת, ומעבר לעולם כולו!"
תומאס מצמץ, כנראה כדי להסיט את מבטו לרגע מעיניו הבוערות של היינס.
"האם תקום ותיקח את האחראיות?" נהם היינס, נעמד על רגליו, נסער. "האם תישא בה, בגאווה כשם שאתה נושא אותה כעול? הם תצטרף אלינו כמו היית מלאך בשירותו של גדול אלי האולימפוס, או שמא תותיר לבני התמותה לרדת במשעול התלול אל האדס, ואתה ביניהם?!"
תומאס בהה, דבוק לאחורי מושבו.
היינס החל להתעשת, ובזהירות הבחין בכך שהוא רוכן במרחק סנטימטרים ספורים מפניו של האמריקאי, מקל ההליכה שלו נעוץ בבטנו. הבל פיו של תומאס טשטש את משקפיו של היינס.
"אם אני אגיד כן, יופי, נהדר," מלמל תומאס, "האם אזכה לרדת מהקרון הזה בחיים?"
וכך גייס היינס את תומאס לשירותו של המכשיר.

Categories
אישי

צמ"פניקים

היישר משנת 2001, התחלה הנוגעת לאימון הצמ"פ – צוות, מחלקה, פלוגה – שעובר כל שריונר במחזור השני לגיוס.

הם יהיו שונים, אמר לו המ"פ מולי.
"קשים?" שאל צ'אקי. "בעיתיים?"
מולי הישיר את מבטו. "…בעיתיים." 

צ'אקי הביט בחיילים שמסדרים את תיקיהם במערום מסודר. מבולבלים, עדיין על א', טריים מבית הספר לשריון. רק סיימו את אימון המקצועות.
קלי קלות.
החיילים היו מודעים היטב לנוכחותו של המפקד בקרבם, ומיהרו להסתדר בשורות מסודרות. החניך התורן, בחור גבוה בעל פנים אדומות ומבטא קיבוצניקי, האיץ בהם.
ואז צרח. צרח.
"לקבלת המפקד, הפלוגה תימתח להקשב!" הרעים החניך התורן בקול מחריש אוזניים. אחד התיקים נפל מהמערום עקב ההד רב העוצמה. צ'אקי פזל לעברו והחניק מבט של תדהמה.
"שתיים שלוש!" צווח החניך התורן.
"הקשב!" צעקה הפלוגה, אך אפילו שלושים איש נשמעו כהד שקט לעומת הרעם הקודם.
הוא צועק יותר חזק מהם, חשב צ'אקי, והזכיר לעצמו לשים עליו עין.
צ'אקי ישר את נשקו על גבו, והעביר את מבטו על פני החיילים. מפוחדים, כמובן. פעם ראשונה בגדוד, פעם ראשונה כפלוגה.
פעם ראשונה שהם רואים את הפרצוף המאיים שלו.
זה היה פרצוף מאוד מוצלח.
"בוקר טוב פלוגה מ'." התחיל צ'אקי בנאום הפתיחה. כמה פעמים הוא כבר אמר אותו, לכמה עשרות חיילים? "אני המפקד ליאור. ברוכים הבאים לגדוד שלכם, ברוכים הבאים לצמ"פ. זהו האימון המתקדם שלכם כחיילים בשיריון, והרבה דברים עומדים להשתנות. כל מה שעברתם עד עכשיו היה רק ההתחלה."
הוא החל לצעוד לאורכו ורוחבו של המסדר, תופס במבטו את עיני החיילים, אחד אחד.
עיניו של אחד החיילים היו שחורות כליל. צ'אקי תהה אם יש לו איזה פטור עקב זה, אך דחק את המחשבה הצידה לבינתיים.
"נגמרו השטויות של הטירונות. לא באתי לחנך אתכם למשמעת. מעכשיו הכל זה טנקים, אימון נטו, וכל דבר שיפגע באימון יטופל מיידית ובחומרה."
הוא הבין שהוא אוטומטית מחפש כיסי חולצה פתוחים ושרוכי נעליים בולטים. יותר מדי צמ"פים, אמר לעצמו.
"חייל!" צעק צ'אקי, וחצי מהחיילים קפצו במקומם.
"א…אני?" שאל החייל שצ'אקי הביט בו. איזה מבט מבוהל.
"כן, אתה." סינן צ'אקי. "איך קוראים לך?"
"ניר…"
"סגור ת'כיס ושפוך שלושים בצד."
ניר פנה הצידה במהירות בעודו סוגר את הכיס.
צ'אקי כבר הבחין בשרוך נעל מבצבץ, ופנה אליו כדי להטיס אותו אל הריצפה, שיתחיל לפמפם.
"אתה!" הכריז צ'אקי, מתאפק שלא להצביע על החייל באצבע מאשימה. החייל נבהל כל כך עד שפלט צווחה. רגע לאחר מכן התמוטט על הריצפה בריפסות, חסר חיים.
אופס.
צ'אקי התכופף אליו מיד. "אתה בסדר?"
"כן המפקד!" אמר קול ארטילאי בערך מימינו. צ'אקי הסיט את מבטו באיטיות הצידה. לא עמד שם אף אחד.
בעייתים, הא?
"איך קוראים לך?" שאל צ'אקי את האוויר.
"אלעד גבאי, המפקד!"
"מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה?" שאל צ'אקי, משתדל לשמור על הטון הפיקודי.
"זה קורה לו לפעמים, המפקד." אמר החייל שעמד מול צ'אקי. "הוא יוצא מהגוף שלו."
"אה…הא." אמר צ'אקי, "הבנתי." הוא הזדקף, ובמבט מאשים, כאילו לא קרה דבר, פנה לכיוונו הכללי שבו, כנראה, נמצא אלעד. "גבאי, השרוך שלך פתוח. שמישהו יקשור לך אותו מיד, וברגע שאתה חוזר לגוף, שפוך חמישים."
"כן המפקד!" אמר קולו של אלעד ברעד.
"הקשב המפקד הקשב!" קרא ניר. צ'אקי פנה אליו. הוא עמד בתשעים מעלות לכוח, מציג את הנשק. מתנשם, טוב מאוד. "כן ניר."
"אפשר להצטרף, המפקד?"
"'צטרף. שאר הפלוגה, יש לכם עשר שניות לבדוק את ההופעה שלכם."
מיד החלה תנועה מהירה בין החיילים. צ'אקי הציץ בשעונו.
"אתם עומדים בזמנים, חנט"ר?" שאל בטון מוכן למלחמה.
החנט"ר שלח מבט לשעונו, גבותיו עולות בשני סנטימטרים לפחות.
"תחזרו! תחזרו!" צרח לפלוגה. צ'אקי נרתע מעט לאחור.
החיילים הזדקפו מהר, אבל לא מספיק מהר.
"מהר! מהר!" הרעים החנט"ר בקולו, "לקבלת המפקד, הפלוגה-"
"עזוב, עזוב," חדל אותו צ'אקי מיידית. "השלושה שם מאחורה עדיין זזים, ואתה מאחר לי בשש שניות. למה אתה נותן לי הקשב?"
החנט"ר השפיל את עיניו.
הגיע הזמן לתיזוז הפתיחה. אבל קודם כל, נאום. "רק לפני חצי דקה אמרתי שאין לי שום כוונה לעבוד על המשמעת בצמ"פ הזה. אבל אם אין ברירה, אז אין ברירה. לי זה לא איכפת, לכם צריך להיות."
הוא שלח מבט אל הפחים של פלוגה כ'. היעד הקלאסי. "ארבעים שניות נגעתם בפחים שם וחזרתם."
רעש של נעליים רוקעות בריצפה, צעקות "קדימה! קדימה!", אור סגול מבזיק לרגע, חיילים נעלמים לכיוון האופק בריצה…  
אור סגול?
לפתע היה ליד צ'אקי עוד הבזק של אור סגול וחייל נמוך אחד הופיע משום מקום.
"הקשב המפקד הקשב, אפשר לקבל הארכה?!" שאל החייל, מציג את נישקו במהירות. ולא מתנשף. הוא אמור להתנשף.
"אתה מוכן להסביר לי איך עשית את זה בקצת פחות מעשר שניות?" שאל צ'אקי.
"השתגרתי, המפקד." אמר החייל.
אה, אז בסדר. חשב צ'אקי.
"אתה משתגר?" שאל צ'אקי, כדי להבהיר לעצמו את הנקודה.
"כן המפקד." אמר החייל.
"רק החנט"ר יכול לבקש הארכות." הנפיץ צ'אקי מיד. המוח רווי הצמ"פים שלו הבין מיד את הסכנה בחייל שיכול להשתגר וגם לבקש הארכות.
"ושפוך שלושים בצד." הוסיף למען הסדר הטוב.
החיילים חזרו, החנט"ר נתן הקשב שהבריח את היונים מגג בניין הפלוגה, והמסדר חזר לדום שקט ומתוח.
צ'אקי החליט להבהיר כמה דברים לפני שימשיך.
"שאני אבין, כמה אנשים יכולים לעשות דברים… מיוחדים?" שאל את החנט"ר.
"טוב," התחיל החנט"ר. "יש את יוסי, שיכול להרים שני טון, ויש את מיכאל שעף, וברי שיכול להצית דברים, ו-"
"בסדר, הבנתי." אמר צ'אקי. "אני רוצה רשימה של כל האנשים האלה עם כל מה שהם עושים, עד ארוחת צהריים. יש?"
"כן המפקד."
צ'אקי הנהן לעצמו. קבוצת מטורפים, אבל מטורפים צמ"פניקים. אין בעיה, עם צמ"פניקים הוא יודע להתמודד.
אלו עתידים להיות ארבעה חודשים מעניינים.

Categories
אישי

על הכישלון הנפלא של חונומוכתי 2012

לפני יומיים הסתיים חודש נובמבר המוקדש לכתיבה (של 2012; אם כי, גם של 2013 עתיד להיות מוקדש לכתיבה, והבנתי שהיו דומים גם בעבר), והצלחתי להגיע לסכום של כמעט 5,000 מילים, כלומר כמעט עשירית מכמה ש-"אמורים" לעשות כדי "לנצח", ואומנם אני שם את המילים בתוך מרכאות, אבל אלו הם היעדים של החודש, וקרא קוראים להשלמת היעדים, וטוב שכך. כמתברר, גם מהטבלה להלן, נכשלתי בענק. 

ככה זה הלך:

יום ראשון. דונג! אני חושב עליו כבר כמה ימים, לקראת חונומוכתי. עכשיו כותבים! כותבים כותבים כותבים. יוצא נחמד. יפה, אני אוהב את הכיוון החדש.
יום שני: דונג! יפה, ממשיכים, יפה.
יום שלישי: מה עכשיו. לאן זה בעצם ממשיך. לא משנה, לא משנה, מספיק עם "לאן", אתה נתקע בזה כל הזמן. נסה פשוט לכתוב אירועים מעניינים או דמויות מעניינות.
יום רביעי: זה לא עובד. מה עכשיו. אני צריך איזה מבנה. אין לי מבנה.
יום חמישי והלאה: אישה! אח! תעזרו לי, אין לי מבנה. תעזרו לי תעזרו תעזרו לי.
יום שביעי או משהו כזה: אז שמעי אישה, יש לי פרויקט אחר שבו אני יודע שיהיה לך קל יותר לעזור לי, כי זה ספר משחק, ואת הוצאת כזה פעם בעצמך. בואי נדבר על זה. מדברים מדברים מדברים.
יום שמיני עד היום: מדברים מדברים, כותבים, קובעים, מדברים, כותבים, קובעים, מבררים, עושים מחקר, קוראים, כותבים, מבררים, כותבים.

ובערך כל יום כתבתי משהו חדש לספר המשחק, או על ספר המשחק, או קידמתי את ספר המשחק. כך שלמדתי לשבת ולכתוב, שזה השיעור שבאמת רציתי לעבור, גם אם לא ספציפית את דונג. שזה מצער, אבל בחיי, איך הפרויקט הזה מורכב. עבורי, לא אוביקטיבית. כתיבת ספר משחק היא פשוטה יחסית, כי מבחינתי זה בעיקרו משחק, ואחר כך סיפור. ובכן, בערך; לא ניכנס לזה עכשיו. אבל למצוא גושים של דברים מעניינים ולחבר אותם ביחד כדי לענג את השחקן, זה יותר קל מאשר לבנות עלילה מתמשכת בקנה המידה הארור ההוא, ולעשות את האקספוזיציה הארורה, והאם לסמוך על הקורא או לא, ואלף ואחד דברים אחרים שהטרידו את מנוחתי כשבועיים, יום ולילה, מבלי שבתכל'ס הצליחו להוציא יותר מכמעט 5,000 מילה. 

אז ספר משחק. על שדים. ובעברית. זה מה שאני יוצא ממנו מחודש הכתיבה הכושל הזה. יאי!

Categories
אישי

איך נפלו גיבורים – סיפורו של הקרב על כדור הארץ

לפני כארבעה חודשים שיחקתי משחק באורך סטנדרטי של Civ 5, ותיעדתי את המתרחש בלייב-פייסבוקינג. היו אלו קורותיה של אומה, וזה היה כיף, אבל זה לקח כמעט יומיים שלמים ומאז כמעט לא נגעתי ב-Civ 5 (אם כי בהזדמנות קרובה אקנה את ההרחבה ואחזור אליו. הוהו, אחזור אליו ועוד איך). 

לאחרונה יצא החידוש לסדרת X-com הותיקה, אותה שיחקתי כנראה יותר פעמים מכל משחק אחר, מלבד כמובן Civ 5 — בעצם, למה "כמובן". ייתכן שטחנתי יותר X-com, על כל נגררותיו, מאשר Civ 5. וואו. טוב, זה משחק מעולה ורבים מהמשכיו, הרשמיים והרוחניים, מצוינים גם. למרבה השמחה (וההקלה), גם XCOM החדש הוא אחלה של משחק. יש תלונות, כמובן, יש תלונות. אבל בסה"כ, אחרי כמה משחקים, הוא מהנה ועושה את העבודה, אותה משחקים מעטים כל כך עושים.

המשחק כולל גם מצב Ironman, קונספט שהכרתי לראשונה בדיאבלו הראשון: אי אפשר לבצע שמירות. הכל סופי וגמור. במשחק אכזרי כמו XCOM, מדובר באתגר של ממש. כל חייל בכיר שמת בקרב הופך לאבדה אמיתית, והם ימותו, כי זה XCOM. כל משימה שנכשלת דוחפת את המאמץ המלחמתי כולו שבועות אחורה. אז אחרי שלמדתי להכיר את המשחק, חייבים לנסות כזה דבר! ואפילו שחלקים לא מובטלים מ-XCOM הינם תלויי מזל, ולכן ההצלחה או הכישלון הסופיים לא יהיו לגמרי בשליטתי, החוויה תהיה מהנה. וראויה לתיעוד. בפייסבוק. 

הפעם לא השתמשתי ב-Overwolf, בגלל שהוא לא עובד עם XCOM (עדיין), אלא במנגנון לכידת התמונות הטבעי של סטים. הלפטופ שלי ישב לידי, פתוח על פייסבוק, ובמשך יומיים תיעדתי את עיקרי המהלכים – חצי השנה הראשונה, וחצי השנה השנייה – בהתחלה בפירוט רב יחסית, ועם הזמן רק את מה שנראה לי מעניין או משעשע, כמו בקורותיה של אומה. ובכל זאת, XCOM ארוך נורא, נורא, ומלא-מלא בפרטים, ולכן התיעוד יצא הפעם ארוך אפילו יותר מבפעם הקודמת. האם לקצר? מה פתאום! פשוט לחלק לפרקים כדי להקל על הקריאה. 

בניגוד לפעם קודמת, כדאי להכיר קצת את המשחק לפני הקריאה, לפחות באופן כללי. כמו כן, יהיו מלא "ספויילרים", ואני מתייחס לכך במלוא הזלזול, כי ה-"עלילה" של XCOM היא אחת התוספות המיותרות ביותר, ולא באמת קיימת בכל מקרה. 

הגיעה העת. כדור הארץ תחת התקפה, ורק אדם אחד יכול להצילו: אתה! לא, אוקי, אני.