קטגוריות
אישי

דברים שאני רוצה לשחק

אני נורא רוצה לשחק את כל זה, ואני לא יודע מתי יצא לי, אם בכלל.

Amehtyst, מערכת מו"ד 4 המשלבת בין מד"ב לפנטזיה בעתיד אקשן-הישרדותי בעולם שלנו, עם מגוון חוקים נוספים שבהחלט מסבכים את המשחק. וזה נראה אחלה. בערך שישה חודשים, שלוש-ארבע הרפתקאות, דרגות הגבורה.

שחר האדמה, מפורט ועמוק, בו כל השחקנים מעורים ברקע של המסורות והגזעים שלהם, אבל מכירים את העולם רק באופן חולף, ומגלים אותו תוך כדי משחק בעודם משוטטים ברחבי ברזייב במה שאני מכנה סנדבוקס דרמטי – חופשיים להחליט לאן ללכת, ושם תחכה להם הרפתקה מוסדרת. בערך שנה וחצי, עד למעגל ה-10 בערך. ואז עוברים לשחק מערכה דומה בקאת'אי!!

Dragon Mech, מערכה למו"ד 3.5 (שתורץ בפ'תפיינדר, אני לא חוזר יותר ל-3.5), בעולם פנטזיה קלאסי בו הירח החל להתקרב וליפול על פני הארץ. הגמדים המציאו את ה-mech, בניסיון למצוא מפלט ממפלצות הירח וגשם המטאורים הבלתי פוסק, וזה הביא למירוץ חימוש בו אלפים מניעים גלמי עץ ענקיים, אורקים מניעים מקי עץ באמצעות מאות עבדים, ערי מקים ענקיות מחד וקרבות בין נהגי-מקים בינוניים מאידך. וזה אוווסססררררווום. בערך שנה, שבע-שמונה הרפתקאות, עד דרגה 15.

משחק Mass Effect המתרחש בין 2 ל-3 (אז צריך לשחק אותו לפני ששלוש מגיע!) עם החוקים של מירוצללים 4. אבל כנראה לא אספיק ללמוד אותם עד אז, והם סתם מסובכים, אולי ללכת על Savage Worlds? שיטה גנרית למדי, ומצאתי המרה שמישהו עשה לה על בסיס ME. אפילו שתיים, ושתיהן מפורטות יפה. חד"פ של שניים או שלושה מפגשים.

שחר האדמה ומירוצללים בו"ז, אותה קבוצת שחקנים אבל שתי חבורות דמויות נפרדות לגמרי. השחקנים מתחלפים בין החבורות מדי שבוע, ובעוד שכל חבורה משחקת במערכה נפרדת, הסיפורים שלהן קשורים זה בזה, נמתחים על פני אלפי שנים. ללא קרוסאובר – רק המון תחושה של היכרות ורגעי "אהההה" וסמי-נוסטלגיה. תשעה חודשים, בערך שבע הרפתקאות.

משחק פיירפליי עם Savage Worlds, גם כן במעין ארגז חול דרמטי, אבל שונה משחר האדמה. יהיה דגש לא מובטל על חצי-סימולציה, באמת סוחרים בסחורות וטכנולוגיה בנמלים שונים, ומסתבכים עם אנשי קשר לאורך זמן. אך בו בזמן, בכל עולם בו יגיעו מחכה איזה סיפור, שיפול עליהם פשוט מעצם המצאם שם. אפשר להסתכל על זה כעל קבוצה שמנסה לשחק במשחק ארגז חול מבוסס משאבים, שכל הזמן חוטפים סיפורים ללא ניסיון למצוא אותם. עונה אחת של 8 פרקים (כל פרק הוא שני מפגשים בערך), ואז אולי עוד אחת אם יהיה ביקוש.

X-com, שילוב בין משחק אסטרטגיה, תפקידים ולוח, שכבר פרטתי עליו מעט בעבר, ובהזדמנות אחזור אליו ואז גם אפרט על החלטות העיצוב שאני עושה. עונה של 12 פרקים מתוכננים מראש. (ואז עוד אחת, אבל שששש)

Warhammer 40K, כי שיחקתי וורהאמר פנטזי AND IT WAS GOOD. 

משחק סטאר וורז כלשהו, עם ג'די כמו שצריך, אבל בטח לא בתקופת SWTOR בשביל שהשחקנים לא יצטרכו יותר היכרות עם העולם מאשר הסרטים.

משחק סטאר טראק כלשהו, רציני למדי, עם מגוון מיומנויות, ודרישה להיכרות עם הטכנובאבל המתאים מהסדרה והיסטוריה גזרתית.

ותמיד גלגלי השיניים מעל, כי הוא בוודאי יהיה אחלה יום אחד כשהוא יהיה גמור.

קטגוריות
אישי

אודות השמיים שנפלו

כשהשמיים נפלו, הם התרסקו על הקרקע ונשברו לאלפי רסיסים. חלקם גדולים כמו קרחונים, נטועים מאות מטרים לתוך הקרקע ומתנשאים מאות מטרים לאוויר. אחרים גדולים כאדם, והקטנים ביותר לא מתחרים אפילו בציפורן. רוב הרסיסים הקטנים נשחקו מזמן בידי הרוחות, ורק הגדולים יותר נותרו, מנקדים את הארץ לצד הסלעים. אנחנו חיים בעולם של קריסטלים שבורים, כמו שיניים הבוקעות מהקרקע.

לשמיים יש תכונות מוזרות רבות, שעוד לא הבנו את כולן. הם מוליכים חשמל באופן נפלא, ומחזירים אור באופן כמעט מושלם. מים זורמים על פניהם אפילו כלפי מעלה. אולי ככה המים היו מגיעים לכיפת השמיים לפני שנפלו כגשם. היום, אנחנו מוצאים מים במקומות בהם הקריסטלים הגדולים מעלים אותם ממעמקי האדמה, במעינות. יש מעינות בכל מקום.

כשהשמיים נפלו, השמש היתה רגעים לפני שקיעה. היא נפלה רחוק במערב, עדיין שולחת אור בן-ערביים שמציף את העולם. מספרים שבמערב, בארצות השמש, האור חזק הרבה יותר, והחום הבלתי פוסק יצר ביצות וג"ונגלים, מדבריות ודיונות.

במזרח נפלו הכוכבים, וגם אצלנו נפלו כמה. כל כוכב לא גדול יותר מאבן קטנה, אבל מספק המון אנרגיה. בעיירה שלנו משתמשים בכוכב גדול במיוחד כדי לספק חשמל ותאורה לכל הבתים. יש מקומות בהם משתמשים בקיטור, אבל זה בזבזני, המים הולכים לאיבוד.
הרחק במזרח יש את ארצות הלילה, שם תמיד חשוך. אומרים שלפני הנפילה היתה שם אימפריה גדולה, ושום דבר לא נשאר ממנה היום. ציידי אוצרות לפעמים יוצאים משם, אבל מי שמעז לצאת אל מעבר לרכס הלילה, לא חוזר. כשעומדים על הרכס אפשר לראות אלפי-אלפי כוכבים נוצצים פרושים מזרחה על הארץ החשוכה. אומרים שככה פעם נראו השמיים בלילה. לפעמים אחד הכוכבים זז. הם לא יכולים לזוז בכוחות עצמם. אנחנו לא נכנסים לארצות הלילה.

שימושים נוספים
אני רוצה לתת אווירה כמו-סטימפאנק, אבל ללא הסטימפאנק. יש ז"אנר שלם של משחקי תפקידים יפניים עם האסתטיקה הזו. יש צינורות ומני contraptions עם גלגלים ומשקולות וכן הלאה, והטכנולוגיה מבוססת על מקורות אנרגיה כדוגמת הכוכבים, ומני מגברים או עדשות שעשויים מהקריסטלים, שאני חושב שאולי פשוט יקראו להם "שמיים". השמיים פזורים בכל עבר, אני רואה שיש לך אקדח אנרגיה מחוזק-שמיים, תביא את חתיכת השמיים הזאת משם.
המשחק בפועל ישים דגש על גילוי ארצות ומסעות, ולכן צריך כל מני ממלכות וישובים מוזרים שהדמויות ימצאו במהלך המסע. אין ממש יחסים בין-לאומיים, ומעטים יודעים על המתרחש בעולם מעבר לארצות שלגבולם. וגם כן, כל "ארץ" היא איזה שלושה ישובים של כמה אלפי אנשים, עם יוצאי דופן כדוגמת ערי מדינה בנות עשרות אלפים עם טכנולוגיה מתקדמת יחסית. כל מקום צריך אווירה וטכנולוגיה יחודיים.

קטגוריות
אישי

ותמיד גלגלי השיניים מעל – קונספט ורקע

מספרים שפעם היו השמיים נצחיים מעלינו, נפרשים ללא סוף. שהשמש היתה עולה כל יום, על רקע אוקינוס כחול, ובלילה היו ניצוצותיהם של הכוכבים קורצים לנו ממרחק, רומזים לנו על יעודנו, על כל מה שעוד נוכל להשיג. מתנתה הגדולה ביותר של האלה הטובה – תקווה.

איננו יודעים את שמו של הסורר; לפחות לא בארצנו. אומרים שהוא לא מכאן, אבל בטח בכל ארץ אומרים את זה. הוא זה שהרג את האלה הטובה, זה שהביא לסופו של העידן. האלה הטובה אחזה בכל היעודים, בכל הגורלות, ופרסה אותם עם כל יום וכל דקה, עבור כל תושבי העולם. הסורר ראה בכך עריצות. הוא רצה את גורלו בידיו, לא כמתנה מהשמיים. הוא רצה לקבוע את עתידו בעצמו, לא כאירועים הנשלטים ממעל. הוא דחה מעליו את יעודו, וקם אל מול האלה הטובה, והשמיים רעדו ונסדקו. הוא הביס את האלה הטובה במילת העוצמה החזקה ביותר שנאמרה מעולם, ונפשה התפזרה לרסיסים.

אני לא חושב שהוא רצה להביא לנפילתם של השמיים. אני לא חושב שהוא תיכנן להביא לסופו של העידן. הוא רק רצה לשלוט בגורלו שלו. האם זה כל כך נורא?

השמיים נפלו, והתרסקו על הארץ. הכל נקבר, הכל נשבר. וכשהשורדים הרימו את עיניהם מעלה, הם ראו את מה שהסתתר מאחוריהם. הם ראו את תבנית הבריאה, את התוכנית הגדולה נפרסת למול עיניהם – גלגלי שיניים לאין ספור, מטוטלות וקפיצים, מנגנון הגורל. יעודו של העולם ושל כל הנוכחים בו, גלוי וברור, נע בסידור מוחלט, ללא כל פגם. מכונה מורכבת עד אינסוף, אך שמימית וקדושה. אף תקרה לא מסתירה אותה, אפילו מתחת לקרקע ניתן לראות אותה, אם מביטים מעלה, מבעד להכל, מעבר להכל. תמיד גלגלי השיניים מעל, ומספיק לבחון אותם לעומק, אפילו כמה רגעים, כדי להבחין בחייך שלך. עוד כמה רגעים, ואתה רואה את עתידך. עוד כמה רגעים ונחשף בפניך יעודך הסופי.

הכל גלוי, הכל לפנינו, עד הרגע האחרון של חיינו. השורדים את סופו של העידן איבדו את דעתם וסיימו את חייהם בהתאבדויות המוניות, אומות שלמות מקריבות עצמן, כשלא נותר עוד כל זכר לבחירה אישית, לא היתה עוד תקווה לשינוי או השפעה. הכל כתוב מראש, הכל פרוס לפנינו. היום איש אינו מביט מעלה, האחריות גדולה מדי, החשש כבד מדי. רק המעטים חסרי המזל, או האומללים, או הדחויים, רוצים לברר אם יש להם תקווה, ומציצים אל השחקים, רק כמה רגעים… רק כדי להסתכל על הימים הבאים… לא יותר… נפשות אבודות שכמותם.

אבל אנחנו חושבים שיש תקווה. אנחנו יודעים שהיתה כזו פעם, כך נכתב בכרכים הקדושים העתיקים, הכרכים שאיש כבר לא קורא בהם. האלה הטובה כבר לא איתנו, נותרנו רק עם השכינה – שאריות דעתה של הישות האלוהית, אכולת צער על אובדנה אך חסרה את היכולת להבין, לזכור. היא רק שרה את שיריה הנוגים, ואלו שלומדים להקשיב לה יכולים להשתמש במעט מהשפעתה כדי לעצב את העולם. לה לא איכפת, והם עושים כרצונם. הם אינם כוהנים, כבר אין כוהנים.

אנחנו יודעים שניתן להחזיר את התקווה, את המתנה שהאלה הטובה נתנה לנו. אנו נאסוף את רסיסיה המפוזרים, ונאחה אותה. חלקנו חושבים שעדיף שנשמיד אותם סופית, מאמינים שכך נשבור את המנגנון השמימי, ונחלץ את העולם כולו מכלא הגורל. אחרים רוצים לאסוף אותם לעצמם, חושבים שיוכלו להשתמש ברסיסים כדי לזכות באלוהות, להטוות גורל צודק יותר לעולם, לפי חזונם. כל אחד ומחשבותיו, כל אחד וסודותיו. אבל רק ביחד יש לנו סיכוי למצוא את השברים. אנחנו הולכים בדרכו של הסורר, מסרבים לקבל את גורלנו, ואנחנו נשנה את העולם.

אבל לפעמים… ובמיוחד בדרך הקשה שלקחנו לעצמנו… קשה שלא להביט מעלה, ולו לרגע, כדי לחזות בעתיד לבוא.

מאחורי הקלעים

הרעיון של "תמיד גלגלי השיניים מעל" התגבש לי סוף סוף, וכמו תמיד אצלי, בצורה של מיני-מערכה (וכמו שאני אוהב, בהשראה כבדה של עולמות אנימה). חשבתי עליו במקור כוואן-טיימר, אבל עכשיו הוא הולך ונראה יותר כמו מערכה מוגדרת, וכזו שדורשת מכאניקה יצרתית כלשהי. אני רוצה לאפשר לשחקנים להציץ למעלה, ולראות חלקים מהעתיד, אבל לשלם על כך בתחושה של בחירה. שאלה מעניינת איך עושים את זה. בנוסף, צריך לחשוב עוד על איך נראה עולם שכזה: אין גשם, כי השמיים נפלו. השמש נפלה במערב, והיא מאירה משם תמיד (וגם גלגלי השיניים מאירים ממעל, מעט), כך שתמיד יש אור של בין ערביים. השכינה נותנת כוחות תפילה כלשהם, אבל צריך לתת להם אופי מדכא. ומעבר לכך צריך לחשוב על עוד דברים מוזרים (לא רוצה לומר "קסומים", אין קסם במובן של לחשים וקוסמים בעולם הזה), כמו למשל מילות העוצמה, משהו שאמור להיות קדום ועצום וקוסמי (משהו "מהותי" יותר ביקום מאשר האלה עצמה, אפילו), ועל יכולות שניתנות לגיבורים פשוט בכך שהם "מסרבים לגורלם". גם הרסיסים יצטרכו לעשות משהו, מעבר להיותם המניע העלילתי.