Categories
אישי

על הכישלון הנפלא של חונומוכתי 2012

לפני יומיים הסתיים חודש נובמבר המוקדש לכתיבה (של 2012; אם כי, גם של 2013 עתיד להיות מוקדש לכתיבה, והבנתי שהיו דומים גם בעבר), והצלחתי להגיע לסכום של כמעט 5,000 מילים, כלומר כמעט עשירית מכמה ש-"אמורים" לעשות כדי "לנצח", ואומנם אני שם את המילים בתוך מרכאות, אבל אלו הם היעדים של החודש, וקרא קוראים להשלמת היעדים, וטוב שכך. כמתברר, גם מהטבלה להלן, נכשלתי בענק. 

ככה זה הלך:

יום ראשון. דונג! אני חושב עליו כבר כמה ימים, לקראת חונומוכתי. עכשיו כותבים! כותבים כותבים כותבים. יוצא נחמד. יפה, אני אוהב את הכיוון החדש.
יום שני: דונג! יפה, ממשיכים, יפה.
יום שלישי: מה עכשיו. לאן זה בעצם ממשיך. לא משנה, לא משנה, מספיק עם "לאן", אתה נתקע בזה כל הזמן. נסה פשוט לכתוב אירועים מעניינים או דמויות מעניינות.
יום רביעי: זה לא עובד. מה עכשיו. אני צריך איזה מבנה. אין לי מבנה.
יום חמישי והלאה: אישה! אח! תעזרו לי, אין לי מבנה. תעזרו לי תעזרו תעזרו לי.
יום שביעי או משהו כזה: אז שמעי אישה, יש לי פרויקט אחר שבו אני יודע שיהיה לך קל יותר לעזור לי, כי זה ספר משחק, ואת הוצאת כזה פעם בעצמך. בואי נדבר על זה. מדברים מדברים מדברים.
יום שמיני עד היום: מדברים מדברים, כותבים, קובעים, מדברים, כותבים, קובעים, מבררים, עושים מחקר, קוראים, כותבים, מבררים, כותבים.

ובערך כל יום כתבתי משהו חדש לספר המשחק, או על ספר המשחק, או קידמתי את ספר המשחק. כך שלמדתי לשבת ולכתוב, שזה השיעור שבאמת רציתי לעבור, גם אם לא ספציפית את דונג. שזה מצער, אבל בחיי, איך הפרויקט הזה מורכב. עבורי, לא אוביקטיבית. כתיבת ספר משחק היא פשוטה יחסית, כי מבחינתי זה בעיקרו משחק, ואחר כך סיפור. ובכן, בערך; לא ניכנס לזה עכשיו. אבל למצוא גושים של דברים מעניינים ולחבר אותם ביחד כדי לענג את השחקן, זה יותר קל מאשר לבנות עלילה מתמשכת בקנה המידה הארור ההוא, ולעשות את האקספוזיציה הארורה, והאם לסמוך על הקורא או לא, ואלף ואחד דברים אחרים שהטרידו את מנוחתי כשבועיים, יום ולילה, מבלי שבתכל'ס הצליחו להוציא יותר מכמעט 5,000 מילה. 

אז ספר משחק. על שדים. ובעברית. זה מה שאני יוצא ממנו מחודש הכתיבה הכושל הזה. יאי!

Categories
אישי

הצגתו של גבריאל

"הופה, מה סה היה."

במישור עליון ונשגב, החף מכל פגם או רשע, התיישר גבריאל בכיסאו הנוח והיישיר מבט לעבר היקום הגשמי שמתחתיו. מלאך השרת, מופת הדין והגבורה, שלח את ידו להניח את כוס מיץ המנגו בזהירות על השולחן הלבן שלצידו, אך פספס בכמה סנטימטרים. מעט המנגו שנותר בכוס נשפך על כנפו הימנית, והשמשייה הסגולה הקטנה נפלה ועקצה אותו בירך.

"אוי." קרא המלאך, ונאנח ברטינה. הוא יישר את הכוס שנפלה על הענן והחזיר לתוכה את השמשייה, דואג לנעוץ אותה בתוך אחת מפיסות המנגו שנותרו בכוס. בעודו מרים את הכוס שוב לעבר השולחן עם ידו הימנית, שלח את ידו השמאלית להרים מהשולחן מטפחת, כדי לנגב את נוצות כנפו הרטובה. אך בעודו מרים את כנפו לעבר ידו השמאלית, נושאת המטפחת, נתקלה הכנף בשולחן ובידו הימנית, וגרמה לכוס ליפול שוב. במקומות מסוימים אנשים היו משלמים כדי לראות מופע שכזה.

"אוי…" נאנח גבריאל ביאוש. הוא התכופף כדי למצוא את המטריה, שנעלמה מתחת לכיסא הנוח, אך בעודו עושה כן כנפו השמאלית נתקלה בשופר יום הדין, שהיה שעון על צידו של השולחן. שופר הברונזה הארוך נפל גם הוא, והתגלגל על פני הענן הרחק מהכיסא.

"טוב, בסדר." גבריאל קם בזהירות מכיסאו, והרים את שופר יום הדין. הוא הביט בחזרה בצער לעבר המיץ השפוך, ואז על כנפו הרטובה. הוא ניסה לנגב מעט מהמיץ עם המטפחת בידו, אך בחוסר התלהבות.

Categories
אישי

עולם חדש מדונג – חונומוכתי 2012

פעם פעם, לפני שנים רבות, הייתי חלק מקהילה קדם-אינטרנטית, משהו בשם BBS, מקום און-ליין שבו אנשים היו נפגשים ומדברים. היום היינו קוראים לזה פורום. באותו BBS, ששמו היה Spirit of Art, הייתי אחראי על תחום משחקי התפקידים, והרמתי כל מני פרויקטי כתיבה – ננסק, למשל, התחיל שם כניסיון להציג עולמות משחקי תפקידים שונים באופן מעניין יותר מסקירה יבשה. כן כן, זהו המקור לגיבור ורע לו.

 הפרויקט השאפתני ביותר שעשינו היה בנייתו של עולם פנטזיה חדש, אותו תחביב שכל שחקן תפקידים ממוצע אוהב לעשות מדי פעם בפעם. לפרוייקט הזה קראתי "עולם חדש בפתח". המיוחד בעולם המסויים הזה היה, שכל אחד בקבוצה יצר חלק נפרד בעצמו, על מנת שיהיה לנו עולם מגוון במיוחד שיבוא ממוחותיהם של מספר אנשים. בסופו של דבר קיבלנו את עמק הערפל, היער המאובן, מערות הדטרוניום המושלגות ועוד, כאשר לכל חלק פורטו ההיסטוריה, תוואי השטח, הדברים המיוחדים בו, והגזעים המיישבים את המקום.

 אך אז קם אדם בשם יאיר טייר, מהבולטים בליצני הקהילה ההיא, שהחליט שזה לא מספיק לו. החלק הבא שכתב יאיר נקרא "עולם הדונג", והוא היה תחילתו של סיפור בן שמונה חלקים, שמתאר את היווצרותו של עולם פנטזיה/סייבר-פאנקיסטי קומי, שהמאפיין המוזר העיקרי שלו היה שהוא היה עשוי כולו מדונג – אותו חומר צהבהב ודביק שהאזניים מפרישות באופן טבעי. איכס.

למרות שלסיפור החדש לא היה כל קשר לעולם עליו עבדנו, הוא היה מוצלח, ויאיר המשיך לכתוב אותו עד סופו. כך קרה שעזבנו לגמרי את "עולם חדש בפתח", ועברנו, יאיר ואני, לכתוב סיפורים המתארים את עולם הדונג. לפרוייקט הזה קראנו "עולם חדש מדונג".

הוא יצא ממש מוצלח. את שנות השירות שלי בצה"ל העברתי בפיתוח רעיונות נוספים לדונג, וחילקתי אותו לשלושה סיפורים בסיסיים. מתישהו גם ישבנו אחי ואני ועשינו ארגון מחדש כוללני – סידרנו את הגזעים, הורדנו את אלו שלא תרמו והוספנו עניין לאלו שהיה חסר להם. פיתחנו את סיפור המקור באופן מעט שונה, וניסינו להבהיר את סיפור הדונג שכתבתי, ולעשות אותו קוהרנטי יותר. בכל זאת, הוא הגיע ל-120 עמודים, שחולקו לבערך 50 פרקים, והוא זה שנתן את הטון שקיבע את דונג אחרי שהסיפור הראשוני של יאיר המציא אותו.

בשלב הזה, דונג כבר לא היה עשוי מדונג. הוא היה עשוי מנפלאות.

למרות שפורסמתי באינטרנט בזכות ננסק, דונג הוא הבייבי האמיתי שלי. גם היום, מאות שנים אחר כך, אני רואה בו פוטנציאל אדיר שעדיין לא מומש. מדי כמה שנים אני מנסה לגשת אליו שוב, לסדר, להמציא עלילה בסיסית חדשה, משהו יציב יותר מהסיפור הפתלתל הראשוני שכתבתי, שאיבד מיקוד וגם כלל מספר אלמנטים שבדיעבד סתם רבצו בו. 

כשעברנו לאנגליה לפני חודשיים, החלטתי שאנסה להתמקד בכתיבה: של דונג, של לב הקריסטל , של ספר המשחק מבוסס השדים, כל מני כאלה. בחיי, זה היה קשה! התקדמתי פה ושם בכל מני דברים, אבל ממש התקשתי לשבת ולמצוא מה אני רוצה לכתוב. הרגשתי שאין לי בעצם סיפור לספר, אין לי איזה משהו שאני רוצה לשתף, הרגשתי די אבוד. לא קל לכתוב כשאבודים, למעשה, נורא קשה לכתוב כשאבודים! כשאבודים, לא כותבים. פה ושם ניסיתי לעשות כל מני דברים כדי לרענן את עצמי (מלבד ללכת למפגש כתיבה יוצרת, אני מתנשא מדי בשביל כזה דבר).

כעת מגיע חונומוכתי, חודש נובמבר המוקדש לכתיבה (NaNoWriMo), והוא נראה כמו הזדמנות טובה לנסות ולשנס מותניים. צריך לכתוב כ-1,600 מילים ביום, כדי לעמוד ביעד של 50,000 מילים, וחלק מהקטע הוא, שזה לא ממש משנה מה כותבים. לא כל כך צריך עלילה, לא ממש צריך סיפור – תתחיל בלכתוב. הסיפור יגיע אחר כך. שב מול מסך איזה שלוש שעות, תקליד קטעים, שכתב אחר כך. כאילו, בדצמבר, כי בנובמבר רק כותבים. 

אז עכשיו ננסה לכתוב את דונג, והוספתי מדד כאן בצד כדי לבייש אותי בימים בהם אני לא מצליח לכתוב בכמות הראויה. אני לא בטוח שיצא מזה דונג בסוף – למעשה, אני די בטוח שלא – אבל אולי זה ילמד אותי לשבת ולכתוב, שזהו השיעור שאני באמת צריך לעבור.

חונומוכתי שמח לכולם!