קטגוריות
אישי

הכנסת שחקנים חדשים לתחביב

זהו תעתוק של סדנא שנתתי בביגור 12, וכותרתה: …. ובכן, 'הכנסת שחקנים חדשים לתחביב'.

זהו המשך של הקו שאנחנו דוחפים בפודקאסט, ושאני מנסה לפתח כבר הרבה זמן. אורי הציע דרכים לקדם את משחקי התפקידים בארץ, אני הצעתי דרכים שיקדמו אותו עוד יותר, ולא מזמן העלתי גם תרחיש להצגת מבוכים ודרקונים לשחקנית חדשה לגמרי.

זה המקום להתחיל בהבהרה והגדרה חשובה: בעצם, לא מדובר ב-"שחקן חדש"; כותרת הפוסט טועה. מדובר במי שאינו שחקן בכלל, אולי גם אינו גיק, אותו אנחנו רוצים להכניס לתחביב משחקי התפקידים. מי שאינו גיק זוכה לפעמים לתיאור "מוגלג" בידי גיקים, הכינוי שמופיע בהארי פוטר עבור מי שאינם קוסמים, וכפועל יוצא מכך, אינם מודעים לקיומו של עולם הקוסמים. רוב האוכלוסיה היא, אם כן, מוגלגית בנוגע למשחקי תפקידים. מכאן והלאה אשתמש במושג הזה, כי הוא נכון הרבה יותר מאשר "שחקן חדש" – כי לטעמי, שחקן הוא מי שכבר תופס את עצמו ככזה, זו תגית עצמית.

ישנם למעשה שלושה שלבים שונים למהלך של הכנסת מוגלג לתחביב: מפגש ראשוני, שבו צריך לשכנע את המוגלג לנסות לחוות את החוויה; משחק ההיכרות, שבו הוא עובר את החוויה לראשונה; וכניסה לתחביב, כאשר המוגלג מתחיל לראות עצמו כ-"שחקן חדש". אפשר לכתוב עמודים על כל אחד בנפרד, אבל אני אתמקד בשניים הראשונים ולמעשה אחבר בין שניהם באופן שעדיף שלא הייתי עושה, אבל אולי בכתבה עתידית אנסה להפריד ולהתמקד בהם בנפרד.

מנקודת מבטו של המוגלג

כאשר באים לשכנע מישהו בדבר מה – ואין זה משנה אם מדובר בניסיון למכור לו משהו, להציע לו להמיר את דתו או להציג בפניו משחק שיגרום לו הנאה – כדאי להתחשב בכמה גורמים, כגון רטוריקה (אומנות השכנוע באמצעות שפה), מצב רגשי (רגוע וקשוב לעומת זחוח או מבולבל), הסביבה (מאפשרת קשב ותומכת במסר), וכן כמה לקחים חשובים מפסיכולוגיה חברתית (למשל, אם נאמרים לכם שני דברים שונים, הדבר השני שאתם שומעים משכנע אתכם יותר מאשר הדבר הראשון, אלא אם היתה הפסקה ארוכה בין שני הדברים, ואז ההיפך הוא הנכון. באמת).

שזה טוב ויפה, אבל אם נתרכז רק בלקח אחד חשוב ומרכזי, הרי הוא זה: חשבו על המצב מנקודת מבטו של האחר.

אם נסתכל על התהליך שהמוגלג עובר כשהוא פוגש את המשחק בפעם הראשונה, אפשר להבחין בכמה וכמה "מכשולים", ואני שם את המילה במרכאות בגלל שזה יותר כמו מהמורות; הן מקשות על הנסיעה אבל לא עוצרות אותה, ואם שמים לב אליהן בטרם עת, אפשר לעקוף אותן. מעל הכל, חשוב להבין שהמוגלג צריך לעכל כמה רעיונות זרים בו-זמנית, ובמהירות. לכן, חשוב להקל עליו ככל האפשר ולהמנע כמה שיותר רעיונות מיותרים. את אלו שחייבים להכניס יש להכניס אחד אחד, וברווחים.

בגדול, הקונספט הראשון הוא של "אני מנחה, אתה שחקן", והנגזרות שנובעות מכך: אתה חופשי לפעול כרצונך, ואני מגיב מיידית לכל דבר שאתה עושה. לדעתי, הקונספט הבא בתור שכדאי להציג הוא החוקים. הם עוזרים למוגלג לשייך את החוויה החדשה המוזרה הזו למשהו שהוא מכיר (משחקים מסוגים אחרים) ומגדירים אותה (החוקים הם משהו קבוע, בטוח. זה מאוד מרגיע). יש עוד כמה קונספטים שאולי אפשר להכניס בהמשך, וגם את שני אלו כדאי לפשט למדי, אבל דיברנו מספיק מסביב אז בואו ניגש לפרקטיקה. 

עשה ואל תעשה

"משחק" או "סרט", לא "תיאטרון" – יש אנשים שאוהבים להציג את משחקי התפקידים כתיאטרון אינטראקטיבי, או כתיאטרון אלתור. הבעיה היא, שהמילה "תיאטרון" כוללת לרוב קונוטציות של איכות, כלומר סטנדרטים, כלומר התחושה שאני נבחן על יכולת המשחק שלי. אנחנו מנסים להמנע מלעורר תחושות לחץ, ובמקום זאת להעניק תחושת נוחות. כמה שפחות מחויבות על כתפיו של המוגלג, כמה שפחות דרישות ממנו. לכן, עדיף להשתמש בדוגמא הקלאסית של "סרט שבו אתה מחליט מה עושה גיבור", או משהו דומה. 

לשמור על קונוטציות חיוביות – כהמשך לנקודה הקודמת, אני ממליץ שלא לפנות לצד המנוגד, ולהציג את המשחק כ-"זה כמו משחקי דמיון שהיינו עושים כשהיינו ילדים", כי זה נותן קונוטציות של זלזול – מה, זה רק משחק ילדים? אני נוהג להכניס את המשפט הזה רק אחרי שכבר התחלנו לשחק והמוגלג הבין מה קורה כאן, ופתאום יש לו רגע של הארה כשהוא מבין שאנחנו בעצם יוצרים סיפור חופשי ביחד. זאת מאחר ובשלב הזה כבר יצרנו אצלו בראש קונוטציות חיוביות כלפי המשחק – שהרגע התחזקו, כשהוא הגיע בעצמו להארה מעניינת לגבי החוויה שהוא עובר – ואז הקונוטציות של ילדותיות לא רלוונטיות, ובמקומן הוא מקבל את הקונוטציות של "זוהי חוויה שמבוססת כולה בדמיון החופשי שלי", שמלוות בזיכרון רגשי חיובי, כי זה הרי מה שכולנו אהבנו במשחקים ההם. אם המוגלג מעלה בעצמו את ההשוואה ל-"משחקי כאילו", אני מבהיר מיד שהבסיס אומנם זהה, אבל היישום שונה לחלוטין, כמו שאומנם יש בעולם ספרי ילדים אבל זה ממש לא כל מה שאפשר לעשות עם ספרים. אני מבהיר שמשחקי תפקידים הם מדיום, וככזה אפשר להשתמש בו במיליון דרכים שונות, כדי לנתק את הקונוטציות הילדותיות.

הרבה אקשן, ומיד – אם עברו יותר מחמש דקות ולא קרה עדיין שום דבר משמעותי בסיפור, אז משחקי תפקידים זה משעמם ומה אני עושה כאן, בטח יש משהו מעניין יותר לעשות במקום אחר. שוב, שימו את עצמכם בנעליו של המוגלג: כמה זמן אתם מוכנים להקדיש לאיש המכירות שתפס את תשומת ליבכם לרגע בקניון? אז אומנם כאן המצב שונה (ועוד מעט אתאר כמה אפשרויות לגבי המצב הספציפי), אבל זה רק אומר שכמות הקשב שהמוגלג מוכן לתת גדולה יותר; היא עדיין לא אינסופית.

גשו אליו במקומות בהם הוא מסתובב – כאמור, עוד מעט אפרט על פורמטים שונים, אבל בכולם משותפת הדרישה לבוא אל המוגלג במקום שנוח לו. ראשית, כי הוא לא יתאמץ לבוא אליכם, ואנחנו רוצים לצמצם בכמות המאמץ שהוא משקיע בכל מקרה; ושנית, כי בסביבה מוכרת הוא מרגיש שהוא בשליטה, תחושה שחשוב שימוש עליה, כי עוד כמה רגעים יגידו לו שהוא אלף כוהן שנולד ביער קסום, בתוך חוויה שלא חווה מימיו, ושבה אני בבירור שולט באופן מוחלט.

רק בעברית – להמנע מ: דיאנדי, איי-סי, קמפיין, סשן, פי-סי, די טוונטי, אינפליי, ושאר המונחים שנראים מגוכחים כשאתם קוראים אותם עכשיו בתעתיק עברי, וזה בגלל ששפת האם שלכם היא עברית ולכן נוח לכם יותר בעברית

מונחים, רק כשצריך – כהמשך לנקודה הקודמת, ז'רגון המשחק הוא לצורך העניין שפה זרה; השתמשו בו רק כשאין ברירה. ק20 נוח יותר מקוביה עם עשרים פאות, ולכן נשתמש בו בשיחה, אבל לדירוג שריון אפשר באותה מידה לקרוא הגנה או פשוט שריון. במקום תוסף ההקסמה לחוכמה שמתווסף לד"ק הצלה עבור היריב נגד הלחש מדרג 2, יש לך בונוס לגלגול להמנע מהלחש. עם הזמן נכנסים החוקים יותר ויותר, והמונחים נעשים נפוצים יותר – חשוב לחזור על משמעותם בכל פעם, ולעצור תמיד כדי להסביר כל שאלה. 

לחשוב עיצוב – דף דמות מעוצב שכולל את כל המידע באופן קריא וזמין מיידית (בעברית!), לא כולל מידע מיותר בכלל, נותן רושם נקי ומקצועי, וצבעוני כך שהוא מושך את העין, יכול לעשות את ההבדל בין "ספר לי עוד" לבין "תודה, אבל לא תודה". אם משתמשים בקוביות בצבעים שונים, אפשר בפעמים הראשונות להגיד פשוט "הקוביה האדומה" במקום ק20 – כל מונח שחסכנו את הצורך ללמוד אותו לשלב מאוחר יותר הוא עוד מהמורה שעקפנו. דף צבעוני וברור על השולחן, או פוסטר שתלוי במקום נוח בצד, שעליהם מופיע תמצית החוקים במילים קצרות, הוא כלי עזר מדהים בכוחו. אם משתמשים בנקודות כלשהן, למשל נקודות עלילה ב-Fate, להשתמש בסמנים פיזיים. לרשום כמה שפחות.

רק החוקים הבסיסיים – בשיטת ק20, ללא התקפות מזדמנות, ללא כשרונות, אולי גם ללא הצלות. זכרו: אתם לא מנסים ללמד את השיטה. אתם מנסים להפוך מוגלג לשחקן.

שיטה כיפית ופשוטה – כדאי מלכתחילה לבחור בשיטה שמציעה סוג אחד של גלגול (ק20) או מספר מטרה אחיד (עולמות פראיים). לחילופין, שיטה שבה עיקר החוקים הם פרשנות שיוצרת סיפור (Fate, ואנור, WFRP). בכל מקרה, כמצויין בנקודה הקודמת, כדאי לדבוק לבסיס בלבד, ולהישאר איתו. כדאי גם לנצל שיטות שנוטות לך כלים מגניבים (או לגנוב מהן): ה-"משהו האחד המיוחד" ב-13th Age, ה-Mighty Deeds of Arms וכל הלחשים ב-DCC RPG, שיטת הקוביות של WFRP ו-EotE. 

 סיפור מגוון ומוגזם – אחרי האקשן המיידי בהתחלה, אפשר וכדאי להמשיך למקומות קלישאתיים או מופרכים למדי. המוגלג משחק פעם ראשונה, אין לו ציפיות ומבחינתו הכל חדש. הוא יכול להיגנב לגמרי מהצלת הנסיכה מהדרקון – חווית המשחק חשובה בהרבה מאיכות הסיפור. למעשה, יש אפילו יתרון בסיפורים יחסית מוכרים, ובעולמות מוכרים. סיפור נקמה מורכב על פני שתי תקופות זמן, בעולם סטימפאנק באנגליה הויקטוריאנית הוא אוסף של מהמורות מיותרות. זה אולי מגניב אותך, שזה סבבה (וראה את הסעיף הבא), אבל זו הרי לא המטרה. סיים בקליף-האנגר, כדי להשאיר רצון לעוד.

התלהב – התלהבות מדבקת. הראה שאתה עושה משהו שאתה נהנה ממנו, הפגן את זה בכל אופן. לא צריך להכריח את עצמך, אבל בהחלט כדאי להיות מוכן לעשות מעצמך צחוק; כשהמוגלג יראה שאתה עושה קול מוזר בשביל הקובולדים, הוא יתחיל לעשות קולות בעצמו. כשישמע את התיאורים המגניבים שלך, הוא יתחיל לתאר בעצמו. קח בקלות, התנהג בקלות, הדבק אחרים.

"כן, ו-" – זרום עם המצאותיו של המוגלג, כל עוד אתה שומר על המסגרת.  

פורמטים להרצה למוגלגים

כל פורמט בא לשרת מטרה ספציפית, ולכן אין פורמט אחד שמתאים לכל מצב. משחק היכרות לשלושה מכרים מהעבודה שונה בתכלית מנוכחות שבועית קבועה בקניון למשך הקיץ; בררו תחילה מהי המטרה שלכם, הגדירו היטב את קהל היעד, חשבו על הדברים מנקודת מבטו, התחשבו במשאבים שלרשותכם, והגדירו את הפורמט המתאים לכם. הנה כמה פורמטים שאני מכיר והשתמשתי בהם במקרים שונים.

D&D Encounters 

זהו פורמט ש-WotC הרימו לפני כמה שנים כדי לתמוך במו"ד 4, אחרי שעשו את המהפך התפיסתי והחליטו לנסות ולהחזיר את הקהל הוותיק (באותו זמן גם הוציאו את הקופסא האדומה מחדש). זהו פורמט מצויין, שרץ בהצלחה עד כה. נתונים מספריים כמובן שאין לי, אבל כמעט כל פודקאסט משחקי תפקידים אמריקאי דיבר עליו לטובה, וברשתות החברתיות יש מגוון סיפורי הצלחה אנקדוטליים. כמו כן, וויזארדס בחיים לא היו ממשיכים להשקיע כל כך הרבה זמן במשהו שלא עובד. נראה שיש לו שלוש מטרות: להשיב שחקנים מבוגרים שהפסיקו לשחק, להכניס שחקנים חדשים, ולהציע משחק שבועי למי שאין לו חבורה.

פורמט ה-"התקלויות" הוא הרפתקה שבועית שנערכת בחנות משחקים, במשך שעתיים. אין צורך בהרשמה מראש (חנויות מסוימות עשויות לדרוש זאת, אבל זו החלטה שלהן), ויש דפי דמות מוכנים עבור כל השחקנים (אם כי אפשר להביא מהבית). ההרפתקה אומנם נמתחת על פני 12 שבועות ("עונה"), אבל אפשר להצטרף בכל אחד מהמפגשים מבלי להכיר את מה שקרה לפני כן, וכל אחד הוא סיפור קצר (התקלות ארוכה אחת), חווית הרפתקה קצרה אך מובנית, עם סיום מספק. האירוע אומנם נערך בחנות משחקים אך המנחה לא חייב להיות שכיר של החנות, הוא יכול להיות כל אחד. החנות מקבלת מוויזארדס ערכה שכוללת את כל ההרפתקאות, דפי הדמות המוכנים, וקלפי הישגים. ההישגים מנסים לעודד אותך להגיע גם למפגשים הבאים: אתה צובר נקודות גבורה עבור הישגים שדמותך עושה, ובאמצעותם אתה יכול לקנות יתרונות שונים, בהם תוכל להשתמש בהמשך העונה (ולא משנה איזו דמות אתה משחק, היתרונות נשמרים בידי השחקן). כך, אתה יכול לבוא למשחק קצר – רק שעתיים – בחנות המקומית, מתי שנוח לך (אם לא יכול השבוע, פשוט אל תגיע) למשחק מספק שמיועד למבוגרים כמותך, ולהיות מתוגמל באופן שמעודד, אך לא דורש, הגעה למפגשים הבאים. הדמויות בדרגות נמוכות, כך שהחוקים פשוטים, וההרפתקאות נכתבות כמתאימות למי שאינו מכיר את החוקים לעומקם.

ימי הצ'ארלי ספנסר

זהו פורמט משחק במקום פומבי שפיתחתי עבור משחק באוניברסיטה, במטרה למשוך סטודנטים להצטרף, לשחק כמה שירצו, וללכת. בדומה להתקלויות, זהו משחק שבועי, שתמיד ירוץ באותו מקום (קפיטריה) ובאותן שעות (12:00 עד 18:00), כדי להקל על הסטודנטים לדעת איפה ומתי זה (שהרי אין לי שום דרך אחרת להגיע אליהם, מלבד פרסום בלוח מודעות בפקולטה). אין פרסום מוקדם, אין תמיכה של חנות, והפנייה היא לקהל רחב מכדי שאוכל להגיע אליו, ולכן הדרך העיקרית לבסס את המשחק הזה היא קביעות: להיות שם שבוע אחרי שבוע, עד שזה יהיה חלק טבעי מהמקום.

המשחק נמשך שש שעות בכל פעם, הרפתקה שלמה מהתחלה ועד הסוף. בשבוע הבא תהיה הרפתקה אחרת, לאו דווקא קשורה לנוכחית. דפי דמות מוכנים מראש, במבוכים ודרקונים – השם חשוב, כי הוא מוכר לסטודנטים, ולכן גם יופיע בגדול ובצבע על דף הדמות ועל שלט קטן על השולחן. הפורמט דורש מנחה ושני שחקנים שבאו איתו ונשארים כל היום, כדי שהמשחק תמיד ירוץ, כדי שתמיד תהיה תנועה. סטודנטים נמשכים למשחק בגלל התנועה, ההתלהבות והצבע, ומי שמביע עניין מוזמן פשוט לשבת ולהצטרף, לשחק כמה זמן שהוא רוצה, ופשוט ללכת כשמתחשק לו. הוא מקבל דף דמות (פשוט, אך עם שטיק מעניין), ואחד משני השחקנים אחראי להסביר לו את החוקים, כדי שלא לעצור את המשחק. החוקים מוסברים בשלוש דקות, ויאללה, אתה כבר בחדר כלשהו בתוך המבוך, עם שחקנים ידידותיים סביבך.

בואו מתי שנוח ולכו מתי שחייבים כי כבר מתחיל השיעור הבא. שבוע הבא בוא שוב פעם, אם תרצו. אה, והנה פלייר לחנות המשחקים המקומית, עם קישור לפורומים באינטרנט ודברים נוספים. 

לצערי המשחק קרה רק פעם אחת, כי התחלתי לעבוד זמן קצר מאוד אחרי שיזמתי אותו, כך שאינני יודע אם יכול היה להמשיך ולהתפתח, אבל במהלך אותו משחק אחד שיחקו ארבעה-חמישה אנשים (חלקם שחקנים שידעו על האירוע מלכתחילה), וכולם נהנו. השם של הפורמט, אגב, חסר משמעות.

 משחקי "הולך ובא"

כשהייתי ברומ"ח החלטנו לנסות להרים פורמט שירוץ בקניון הצמוד במהלך הקיץ, כדי לנסות ולהפיץ משחקי תפקידים ולקדם את החוגים ופעילויות הקיץ שלנו. בעצם המטרה היא ליצור קהל עבור הפעילויות האחרות – ליידע את האנשים שמשחקי תפקידים קיימים, להבהיר להם שזה משהו שהם רוצים, ולהפנות אותם למקום בו הם יכולים לקבל אותם. ראוי לציין שהאירוע בסוף לא התקיים, בגלל שהשת"פ עם הקניון נפל.

המשחק פונה לילדים, כסוג של פעילות לימי הקיץ, אחת מני אטרקציות רבות בקניון. ילד יכול לבוא, להתיישב, לשחק, לקום וללכת מתי שבא לו, ללא מחויבות. אך הסידור רחב יותר, מאורגן יותר, לעומת הפורמטים הקודמים. יש שולחן קבלה שמרכז את הפעילויות בשאר השולחנות, ובו מישהו שמסוגל גם לספק מידע ולמשוך עוברים ושבים לפעילות. רול-אפים גדולים וצבעוניים מושכים את תשומת הלב לעבר ההרפתקה. בשולחן הקבלה כבר מקבלים את דף הדמות, משהו פשוט, עם ציור מגניב של הדמות, ציטוט, הגנות, מיומנויות, ושלושה-ארבעה כוחות בניסוח ברור. השתמשנו במו"ד אסנלשז, ללא מיניאטורות, ובגרסה פשוטה במיוחד.

כל אירוע נמשך שלוש שעות, הרפתקה אחת בכל פעם, שכוללת חמש-שש התקלויות קצרות, כל מני דברים מגניבים במקומות מעניינים ועם מפלצות ודב"שים בולטים, שהשחקנים יוכלו להשקיע את הרבע-שעה עד שעה (גבול עליון שאנחנו מרשים לכל שחקן להישאר במשחק) שהם יושבים לצד השולחן בלחוות את הבסיס של משחק תפקידים, ולהשאיר אותם עם טעם של עוד: רגע, אבל בחדר הבא יש מעיין קסום! אני רוצה לראות מה הוא עוושההההה…. והאם בכלל יצליחו חברי גילדת ההרפתקנים (shout-out ראשון לקונספט חשוב בחוג, ובאתר שלנו) להשיג את כתרו של המלך העליון?

בקישור למעלה מפורטת תוכנית פעולה שהיתה לי לבנות הרפתקה מתמשכת בין המפגשים האלו, כך שהילדים יוכלו לחזור למשחקים הבאים (כלומר, זה לא אותה הרפתקה שרצה שוב ושוב בכל פעם). מי שחוזר יוכל לבחור לשחק דמות מתקדמת, רעיון שקיבלתי מה-Encounters, שם חילקו מקצועות לפי רמת סיבוכיות.  

הכנסת מוגלגים שאני כבר מכיר

יוצא דופן לכל מה שנאמר בנושא הפורמטים הוא הניסיון להכניס לתחביב מוגלג שהוא חבר שלך, מישהו שאתה כבר מכיר, ושאתם נפגשים לפעמים מסיבות שאינן משחק (שמעתי שיש דבר כזה). העקרונות נותרים זהים, אבל היישום שונה. הפרדוקס הוא, שלפעמים קשה יותר למשוך מכרים לתוך התחביב, מאשר זרים מוחלטים. בין היתר, זה עשוי להיות בגלל הציפיות והקונוטציות שכבר הצטברו אצלם (מכל מה ששמעו ממך ויודעים אודותיך), ו\או בגלל ההערכה שהם בנו כלפיך (הם לא רוצים "להיכשל" מולך, אף אחד לא אוהב להיות מובך בפני חברים). עם זרים מוחלטים, אתה מוזמן לבנות את הקונוטציות והציפיות פחות או יותר מאפס, ואין להם שום הערכה כלפיך. 

בואו נניח ששכנעת את המכר לשחק. זה סיפור די רציני, אבל ניגע בו בפעם אחרת, הפעם מדברים על פורמטים וההרצה עצמה. העצה המרכזית היא, להתמקד בסביבה נוחה: למשל, לשחק אצלו בבית. כדאי גם לשחק בעולם בדיוני שמוכר לו מספר או סדרת טלוויזיה: סביבה שהוא מכיר. הוא יודע מה לצפות, והוא מרגיש בשליטה במתרחש.

כדאי שבין שאר השחקנים יהיה לפחות אחד שהוא חבר משותף של שניכם, שהוא שחקן ותיק. שלא כמוך, המנחה, שנמצא בתפקיד שונה לחלוטין משחקן (וזר ומוזר), הוא נמצא בצד של המוגלג. זה מישהו שאפשר לדבר איתו, והוא מלא ניסיון, אז הוא נראה בטוח בעצמו ולא מובך מהחוויה המוזרה. הוא גם חבר של המוגלג, אז הוא חלק מהסביבה הנוחה. זהו גם סוכן שתול מצוין: הוא יכול ליזום (פעל!) כדי לוודא שהמשחק מתקדם ולא יהיה משעמם; והוא יכול לספק דוגמא אישית לשימוש בחוקים, וחשוב מכך, לאופן בו מגלמים דמות. צריך כמובן לתאם איתו מלכתחילה שידע שזה תפקידו – אבל במידה וזה עוד לא היה ברור, הכתבה הזו לא פונה למנחים בלבד, וההנחה היא שהאחראיות (וכתוצאה מכך, התכנון מראש, הכרת העקרונות, והיישום) לא חלה רק על כתפי המנחה, אלא על כתפי כל המשתתפים בפורמט. 

מעבר לכך, זהו חד"פ קלאסי: הוא כולל דמויות מוכנות מראש ומעניינות למשחק ("האם אני הייתי רוצה לשחק את הדמות הזו?"), הרפתקה קצרה עם סיום מספק (ואפשר להסליל אותה היטב), הרבה אקשן והרבה התרחשויות (והקרבות קצרים וענייניים), וכמובן שחשוב לפרפל תמיד קדימה

הנה למשל הדמויות המוכנות וההרפתקה המוכנה עבור משחק Firefly שהרצתי בעולמות פראיים, כמשחק ראשון לחברה שאינה שחקנית.

סיכום

בבואך להשיג מטרה, ובמיוחד מטרה חמקמקה וראויה כמו הכנסת שחקנים חדשים לתחביב, ראוי לתכנן מראש. 

חשוב על כל פרט בפני עצמו. במה הוא מועיל? האם הוא מפריע? אל תלמד את השיטה כולה, פשוט כי "זו השיטה, זה מה שמשחקים". המובן מאליו הוא האויב הגדול ביותר של העיצוב הנכון.
חשוב מנקודת מבטו של המוגלג. איך X נראה בעיניו? איך הוא היה מרגיש כרגע? איך אני מביא לכך שירגיש מה שאני רוצה שירגיש? חפש מהמורות, ומצא דרכים לעקוף אותן.
היה מודע לכך שהחוקים הם כלים (ורק חלק מהכלים שעומדים לרשותך), אתר את כל הכלים, והשתמש בהם באופן שתואם למטרה. עצב את הפורמט, וצא לדרך. ואל תשכח להישאר נלהב.

יאללה, אנחנו צריכים עוד שחקנים. 

קטגוריות
אישי

סיכומביגור 12

בשנה שעברה סיכמתי בנקודות. השנה – אסכם בנקודות.

1. זהו הכנס האחרון בו אהיה בשנים הקרובות (כנראה), ולכן, כמה טוב שהיה זה ביגור מצוין. אחרי שנים ארוכות של ביגורים meh, ביגור 2012 היה הצלחה גדולה, במובן הכי חשוב – כולם נורא נהנו. 

2. עוד לפני טקטיקה, שמעתי על גישת "שלושת ה-L" בתחום השיווק. במהלך עיסוקי עם החנות, העניין הזה הלך והתבהר בראשי. בביגורים שונים שמתי לב לכך. אבל כעת, עם הביגור הזה, העובדה המוצקה הכתה בי במלוא העוצמה לעולמי עד: שום דבר, שום דבר בכלל, לא חשוב יותר מאשר המיקום.  
עוצמת ההוכחה הזו מתחזקת בעיקר בגלל הניגוד העז שבין הצלחתו של ביגור, לבין הרושם שהיה לי כלפיו עד ליום ראשון הזה. מזה חודשים הלכתי וקיבלתי את התחושה שביגור הולך ומתארגן באופן, סלחו לי, איום ונורא. אינני רוצה לנקוב בשמות ואני גם לא מרגיש צורך – הכנס בכללותו, ולא איכפת לי כרגע מי מאחוריו, כשל במגוון דרכים בהכנת עצמו. וכשל יותר מבשנים קודמות.
עדכון: הובאו בפני נקודות נכונות, לגבי הכשלים של שנים קודמות. שכחתי עד כמה כשלים היו שם! כאילו לא קראתי את הסיכום הקודם של עצמי. כנראה שבגלל שהייתי מעורב יותר השנה, ראיתי יותר, אז היה נראה שיש יותר כשלים לעומת שנים קודמות. אז אני חוזר בי מהצהרתי הזו – בואו נסתכל על הביגור הזה בפני עצמו, כממשיך סדרת כשלים בקו ישר, לא בקו עולה. (גם התנצלות, וגם ארבע פעמים המילה "כשלים". דו פרצופי!)

אשמור את עיקרי הביקורות שלי לפגישת העמותה שבוודאי תערך מתישהו בקרוב לסיכום ביגור, או לפורומים הפרטיים של העמותה, שוב, כי אינני רוצה להפנות אצבעות וזאת לא הכוונה. אבל בתור מי שניסה להרים פרויקט גדול – שיתוף הפעולה עם רומ"ח, שכלל כשמונה אירועים שונים – וכמי שגם היה חבר בצוות (טכנית, הייתי אחראי אתר או משהו), ולכן ראה את הכנס מכאן ומכאן, קבלו את אמירתי המתומצתת הזו: מכל מה שראיתי, הכנס היה מאורגן באופן איום ונורא.
אבל המיקום היה פנטסטי.

אני לא מתכוון ספציפית למודיעין. אם כי, כבר מהרגע הראשון, הייתי לגמרי בעד מודיעין, כי היא לא באמת רחוקה מהמרכז, ויש שם פוטנציאל להשיג מקום טוב ובעלות נמוכה יותר מהמקומות הרעים שנמצאו עד כה בתל-אביב. כמי שחיפש כמה וכמה מקומות לכנסים בשנים האחרונות, אני מודע לכך שת"א יקרה נורא, ולא באמת מציעה מקומות טובים לכנסים.
אני מתכוון ספציפית לבית הספר הדמוקרטי שבו נערך הכנס. היה זה ערן מולוט ממנו שמעתי את זה לראשונה – הבעיה עם הביגורים שאחרי כפר בתיה, היא שלא היה מקום מרכזי אחד שבו עברו כולם. הרחבה המרכזית הזו, היא ורק היא מה שנתן לביגור את התחושה של קהילת שחקנים, שהיא הרכיב המרכזי בביגור מוצלח. בית הספר היה מקום קטן, כך שלא היתה ברירה אלא לראות אנשים כל הזמן בדרך ממקום למקום, אבל עם הרבה חדרים, כך שהיה מקום לכל המשחקים. הבנתי שהיתה בעיית הד בחדרים, אבל בקושי הרצתי בהם, אז איני מכיר בכך אישית. 

3. כסתירה נוספת לאמירתי הקודמת, במהלך הכנס עצמו, צוות ההפקה עשה עבודה סבבה. לפחות מבחינתי – אבל בהתחשב בכך שהרצתי איזה 8 דברים, כאמור, והיה לי מתחם משלי, והשתתפתי בשני אירועים מורכבים, ראיתי לא מעט. בוודאי, היו כשלים, בעיקר של הצבת משחקים. מישהו לא ממש ידע איפה לשים מה, ומתי. הדוגמא הבולטת ביותר היא הישרדות המנחים, שבבוקר האירוע הוקדמה לפתע בשעה, ולמרות שזה אירוע מורכב, החדר בו התרחש הכיל אירוע אחר ממש עד לרגע התחלת ההישרדות, מבלי לאפשר זמן להצבת כיסאות.
עם זאת, התקלות שנפלו עלי תופעלו היטב, והצוות שיתף פעולה בלי לעשות צרות, או עיכובים מיותרים. כשאיבדתי שני מנחים לאחת ההרצות של פטיש המלחמה, הצלחנו לסגור את ההרשמה לפני כן, לסנן מוקדם שחקנים שעוד לא שילמו על האירוע, ובכך לצמצם בכמות הנוכחים תוך כדי צמצום נזקים למינימום. לא עשו לי צרות במתחם רומ"ח – וכמי שעבר לא מעט אייקונים, זה לא מובן מאליו שהצוות לא עושה לך צרות. אך מעל הכל עלי לשבח את אחראית המשחקים אפי, שבכלל לא משחקת, זה הכנס הראשון שלה, ובכל זאת היתה זמינה באופן רציף כל הכנס, תמיד במצב רוח ידידותי, מגיעה עד אלי כדי לשאול אם הכל בסדר כל סבב מחדש, ומתפעלת כל תקלה וצרה שדווחה לה, ומיד. מבחינתי, היא אחד מכוכבי הכנס, ולפי התשואות בטקס הסיום, נדמה שצוות ההפקה הכיר בחשיבותה (לצד אחרים, כמובן; אני לא מבקש לזלזל בחשיבותם של שאר אחראי ההפקה וכוח האדם, בעיקר פלאוט וקובל, אך מטבע הדברים היתה לי הרבה פחות השקה איתם. בין היתר, כי אפי תפקדה היטב).

4. חדר המשחקים היה הצלחה גדולה כל כך, עד שבפעם הבאה משחקי לוח צריכים להפוך לחלק מרכזי מהכנס. הם כבר עכשיו חלק מרכזי מהכנס: כ-25 איש היו בחדר משחקי הלוח לאורך כל שעות הכנס, בוקר עד לילה, וטחנו משחקים כאילו אין מחר. ואז גם מחר הם טחנו משחקים, מסתבר. שחקני ביגור הצביעו ברגליים: כשיש זמן, הולכים לשחק. ישנם כמה וכמה אנשים שהגיעו רק בשביל אזור המשחקים (ועוד כמה שהגיעו רק בשביל טורניר הקטאן שנערך בו).
ספריית ההשאלה היתה קטנה מדי, וזה לא הפריע לאף אחד, והמוני אנשים הביאו משחקים מהבית בכל מקרה, וכמובן תודה רבה ל-MIB של סטיב ג'קסון גיימז, ולג'וש ספציפית, שיש לצד השולחן שלו (שלו ורק שלו! קח שולחן אחר!) ללא הפסקה, ואני לא זוכר שהלך בכלל לשירותים.  

ביגור צריך עוד התייחסות למשחקי לוח, וחדר משחקים גדול לפחות פי שתיים. אני מקבל את הרושם שזה לא משנה כמה גדול הוא יהיה, הוא יתמלא. באי ביגור רעבים למשחקים, והאמת היא שלא ממש משנה להם אם זה משחק לוח או תפקידים. הו, כן, בטח, הם באים בשביל משחקי התפקידים – אבל מספיק סבב אחד מדי פעם ככה. את שאר הזמן אפשר לבלות במשחקי לוח, עם חברים, ולהכיר משחקי לוח חדשים, וגם חברים. תחושת הקהילה בחדר הזה היתה אדירה.
יש לי כמה מחשבות לגבי משחקי לוח בביגורים הבאים, אבל מעל הכל, צריך חדר יותר גדול.

5. פטיש המלחמה היא אחלה שיטה, וההרפתקאות שכתבנו לה הן יופי של הרפתקאות. וגם, עשרות השחקנים שעברו דרכנו הם אחלה שחקנים, אבל בזה יש לי פחות שליטה. הרצתי סה"כ 3 סבבים של פטיש המלחמה, עם עוד 4 הרצות של אחרים, אז בסה"כ 7 שולחנות של חמישה שחקנים מלאים כולם (מלבד שניים, אבל בסוף הרצנו לשישה, אז זה מתקזז), ובמהלך הכנס היה ביקוש לעוד, והיו עוד נרשמים מלכתחילה, אבל כאמור איבדנו מנחים. למעשה, את חלקם לא ממש גייסנו מלכתחילה, אבל כאמור, לא נרחיב בענייני הכשלים שלפני הכנס.
עכשיו, זה לא חדש שהיא אחלה שיטה. אני חושב שהיא אחלה שיטה כבר הרבה זמן. אבל אני שמח שעכשיו עוד כמה עשרות אנשים מכירים אותה וחושבים שהיא אחלה שיטה, וגם שהצלחתי להריץ אותה שלוש פעמים ברצף, לצד אירועים אחרים שעשיתי, ותמיד באותו המרץ, וזה לא מובן מאליו. זה נעשה עוד יותר בולט בכך שרק במהלך ההרצה השלישית הבנתי שבעצם לא היתה לי ירידת מתח עד אותו רגע. אומנם זה לא רק בזכות השיטה – גם העובדה שההרפתקאות היו מוכרות לי מאוד עזרה – אבל עדיין. 

6. יש לי תלונות על ההנחייה האולימפית, אבל הן כולן פונות כלפי. כמו בפעם הקודמת, הארגון היה טוב והאירוע זרם יפה. הבעיה שלי היא עם הציפיות.
כשאני בא להשתתף, ההשקפה שלי מבוססת על ה-Iron GM, האירוע שהיווה השראה להנחיה האולימפית. בקצרה, המנחים מקבלים שלושה אלמנטים ועליהם לכתוב הרפתקת Pathfinder המשלבת את האלמנטים האלו, בתוך שעה. בינתיים השחקנים יוצרים דמויות, ואז יושבים ומשחקים כמה שעות. ניתן להחליף לשיטה אחרת, במידה וכל השחקנים מסכימים לכך.
ההבדל הבולט, לכאורה, בין Iron GM לבין ההנחייה האולימפית, הוא שבמהדורה העברית לא צריך להשתמש בשיטה, בגלל ששיטות זה כל כך לא מיינסטרימי בקרב קהל השחקנים (וזאת למרות שכולם מכירים מו"ד – אפשר היה להריץ במו"ד בסיסי כלשהו, ק20 + תוסף, אבל התחושה היא שהקהל לא מצפה לשיטה, בהיותו חלק מקהל הכנסים בארץ. ציפיה שלדעתי ניתן לשנות). עם זאת, אחרי ההתנסות הפעם, אני חושב שההבדל הבולט יותר הוא שבארץ, בין היתר בגלל שלא משחקים עם שיטה, בתכל'ס המנחים לא מתבקשים לכתוב הרפתקה, ולכן ישנם מנחים שכותבים חד"פ

שלושת האלמנטים שקיבלנו הפעם היו מכרז, מרדף ומוצר, כאשר המוצר היה שונה עבור כל אחד (אני קיבלתי הולו-קוביה). בעיני, האתגר הוא לכתוב הרפתקה מעניינת הכוללת את האלמנטים האלו, ואז להריץ אותה באופן מעניין. בעיני כמה מנחים אחרים, האתגר הוא לבנות חוויה משחקית – שבמקרים מסוימים נושקת לגבולות ההגדרה של משחק תפקידים שולחני, ונוגעת כבר בכתיבה יצירתית – על בסיס שלושת האלמנטים. כך למשל, המנחה המנצח הפעם, מיכאל גורודין, הפך את המכרז למרכזה של המכאניקה בה השתמש כדי לערוך החלטות. המנחה במקום השלישי, טלי הלוי, נתנה לשחקנים סיטואציה בה התבקשו להמציא מוצרים עבור החברה שלהם, המשתתפת במכרז. 
שום דבר מהדברים האלו אינו רע – אבל הוא לא הרפתקה, הוא משחק חד"פ כנסי. שגם זה לא רע – אבל זה לא מה שאני ציפיתי, תכננתי עבורו, או שניתן להשוותו (באמצעות גליונות הציונים של השחקנים והשופטים) למה שאני עשיתי. אלו פשוט דברים שונים. אין זה פלא שהציון שמקבלים המנחים שרק בונים ומריצים הרפתקה – וזה רובם – נמוך מהציון של מי שבונה חד"פ מפואר ויצירתי. אבל האם התבקשנו לכתוב חד"פ מפואר ויצירתי? אם התשובה אינה ברורה, כן או לא, אנחנו בבעיה. מה הטעם באשליית התחרות (שמלכתחילה כולנו מסכימים שאינה בדיוק מדויקת, כמובן), אם אנחנו לא משחקים בכלל באותו תחום? איך אפשר למדוד את מה שאני עשיתי לעומת מה שעשה גורודין? אין שום דימיון בין הדברים. הרוח הספורטיבית, שהיא בעצם הדבר שמניע את כולנו כאן, מנחים ושחקנים כאחד, דורשת, במינימום, שלפחות התחרות תהיה באותו מסלול ריצה. 

את עניין הציפיות הזה חשוב מאוד להבהיר אחת ולתמיד לפני ההנחיה האולימפית הבאה. לא שאהיה בארץ להשתתף בה – אבל אני לא היחיד שמגיע עם הנחות. אני פשוט מריץ באופן כיפי, אני לא מנסה לעשות חוויות מופלאות ומדהימות. אם אנחנו נבחנים בעצם על יכולות בניית חוויה (ולא הרפתקה) ודרמה, ראוי שהמנחים הנרשמים ידעו זאת, וראוי שהדבר יובלט באופן ברור יותר בפרסומים מראש ולשחקנים שמשתתפים. 
ב-Iron GM, הציפיות של השחקנים, שהם באו לבחון את ההרפתקה שכתב המנחה, מביאות לאיזון בשיפוט שלהם על פני השולחנות. אצלנו, הציפיות של השחקנים לקבל חוויה כלשהי, מערערים על היכולת לשפוט שום דבר מלבד, בתכל'ס, כמה מפעים ומדהים אותם המנחה במהלך המשחק. אני לא מפעים ומדהים – מדי פעם אני אוהב לדבר בקולות מצחיקים – ואישית אני גם חושב שיותר מעניין לבדוק כמה ההרפתקה שלי יציבה, וכמה אני טוב באלתור – במסגרת העלילה שתכננתי, לא כמו בתיאטרון אימפרוב. בעיני זה יותר מעניין ותחרותי, אבל הי, אני גם אוהב שיטות, וכנראה שאני במיעוט (אני לא, אבל בהזדמנות אחרת). אבל לכאן או לכאן, הדברים צריכים להיות ברורים לכולם, וצריך להחליט על סגנון אחד.

כמו כן, יש להחליט סופית, ולאכוף, את עניין הפרופים. או שכן, ואז ראוי שכולם יביאו, או שלא, ואז ראוי שאף אחד לא יביא. לפרופים יש עוצמה גדולה, התחושה של השחקן שהשקיעו בו – וכל הרעיון הוא שההשקעה היא של שעה בלבד, אנחנו נבחנים על יכולתנו לעשות משהו מרשים בשעה ובזמן ההרצה. לא בבית, לפני כן. 

אני מאוד אוהב את ההנחייה האולימפית, האירוע הכי מעניין שיש כיום בארץ – אבל כדי שישאר כזה, ולא יהפוך לאירוע בידורי נטו כדוגמת השרדות המנחים (והוא לא יכול – רובו הגדול לא מתרחש למול קהל), הוא חייב לתת רושם ספורטיבי, וחייב קווים מנחים יותר ברורים, שחייבים להיאכף. 

7. הישרדות המנחים היתה הצלחה גדולה. למרות שזו הפעם הראשונה, ולמרות תקלות ארגוניות קלות וכבדות באותו היום, האירוע זרם יפה והיה מאוד מצחיק ומאוד מוצלח. 

עם זאת, גם כאן יש לי הערת ציפיות קשה. הנה התכנון כפי שנאמר במקור, שגם תואם מאוד לרושם שקיבלתי מטלי – המארגנת המופלאה – כבר כשהעלתה את הרעיון באייקון השנה. "הרעיון על רגל אחת: למלא אודיטוריום בקהל ולשים על במה מספר מנחים מוצלחים עם יכולות אילתור טובות, ומספר שחקנים שתולים ומאתגרים." … "יהיו אתגרים שהקהל ירצה לראות מנחים מתמודדים איתם. לדוגמא שחקן שמשתלט על המשחק; הנחייה בזוגות כשלכל אחד יש מגבלה לשונית כלשהי; הנחייה מתחלפת כאשר צריך להיכנס לנעלי המנחה הקודם ולהמשיך את העלילה ובו בזמן להקשות על המנחה הבא. זה בערך הכיוון."

כך שציפיתי להנחיה המאתגרת את יכולות האילתור. למעשה, היה זה מופע אילתור באווירה של מנחי משחקי תפקידים. בעיני רוחי ראיתי שולחן על במה, עם שחקנים, ומנחה שממש מריץ להם משחק – ומדי פעם צריכים להתמודד עם דברים, והמנחים מתחלפים, ודברים שכאלו. הייתי צריך לקרוא את המיילים המוקדמים יותר לעומק, ולהבין שדברים הולכים לכיוון שונה כבר כשדיברו על כיסאות בחצי גורן, ואזור רחב לתנועה. האתגרים, אגב, היו מצויינים, כמעט כל אחד מהם ראוי לשימור לפעם הבאה, אם כי, כאמור, למרות שמם הם לא באמת היו אתגרי הנחיה, אלא אתגרי אילתור באופי של הנחיה. 

אף אחד לא יהיה המום לגלות שחביבי הקהל – ובצדק גמור! – היו אורי ליפשיץ ומיכאל גורודין, הראשון שחקן אימפרוב חצי מקצועי והשני שחקן במה בחצי ממקצועו (ומורה למתמטיקה בחצי השני, שילוב מנצח). ושניהם זוכי שתי ההנחיות האולימפיות האחרונות, ושוב, לא בהפתעה – ראו את הערתי הקודמת.

ואין לי בעיה עם זה, לדעתי זהו כיוון מצויין לאירוע – רק שבפעם הבאה לא אשתתף בו, שכן אני לא משהו באימפרוב, וכישורי ההנחייה שלי ממש לא רלוונטיים למה שקרה שם. בעיה נוספת שאני רואה היא שאין הרבה אורי ליפשיץ ומיכאל גורודין בקהילה, ובהנחה שכמוני, גם איתי ויאיר לא יגיעו בפעם הבאה – ואני לא רואה למה שיגיעו, אם האירוע ישמור על האופי הנוכחי – לא יהיה קל למצוא ולהביא עוד מאלתרים כמותם. אבל אם יצליחו, זה יהיה אירוע נהדר, וראוי גם לשמור על תזמונו הנוכחי, בסוף הכנס.

8. לא הספקתי ללכת לאף אחת מההרצאות החינמיות ודווקא חלקן נראו מעניינות. קיבלתי את הרושם שלא הרבה אנשים הלכו אליהן – אני חושב שכולם היו בחדר המשחקים. בעצמי, הרצתי שתי הרצאות, האחת עם 4 משתתפים והשנייה ללא משתתפים כלל. מצב ההרצאות בכנס לא משהו, וחבל, זה בעיני חשוב.
אבל גם משחקי לוח זה בעיני חשוב – יותר חשוב! – ואם זו הסיבה לכך שאנשים לא הולכים להרצאות, אז יופי, ולא צריך לדכא את זה אלא לעודד.

9. באמצע היום השני פגשתי את אנשי סולאר קטליסט, והתעודדתי מאוד. בקצרה, אלו הם כמה שחקנים ותיקים שהחליטו לכתוב שיטה חדשה בעברית– רגע, רגע, אל תאנחו עדיין! גם אני נאנחתי במקור. ועוד יותר, כי הם בחלקם החבר'ה שמאחורי ממלכות עתיקות. ועוד יותר, אחרי שהתחוור לי שהם לא ממש מכירים תיאוריה משחקית, ושהם לא ממש מעורים במצב השוק בארץ. אבל אז פגשתי אותם, והם אחלה, והשיטה לא רעה – דורשת הרבה תפעול בעיני, אבל עובדת, ודוחפת לאקשן ומגניבות – והם מלאי התלהבות והמוכנות לשרך את רגליהם ולהשקיע זמן ומאמצים, ומי יודע, אולי זה אפילו יצליח להם. אני מקווה להמשיך לשמור איתם על קשר ולראות אותם משתתפים בהרבה אירועים, מריצים משחקים, ואת משחק התפקידים "חץ הזמן" על מדפי חנויות משחקים בכל מקום. 

10. הרצנו כמה וכמה הדגמות של וורהאמר 40K, בשולחן קטן, עם שני צבאות קטנים, בקנה מידה קטן. וזאת היתה הצלחה גדולה, והרבה אנשים התעניינו. הופתעתי לגלות שאף אחד בקהילת המיניאטורות לא ניסה זאת בעבר – הם נוהגים לשחק רק בצבאות ענקיים, בטורנירים, וכו'. אני לא מתפלא שהקהילה שלהם לא גדלה מספיק – הדגמות קטנות איז דה ווי טו גו. 

11. אז לסיכום בקצרה: היה זה ביגור מוצלח. האירועים בו – מוצלחים אחד אחד. נוכחותה של רומ"ח – הצלחה. 
לא יכולתי לבקש יותר – ואני מופתע ממש! 

קטגוריות
אישי

עונת ביגור מתחילה בתחרויות מנחים

אז הרבה קורה בביגור השנה (במידה ואכן יקרה ביגור השנה, הרשו לי להביע מחאה על כך שההרשמה נפתחה רק שבוע שעבר), ונתחיל בשני אירועי ההנחיה הכי מעניינים בהיסטוריה של המזרח התיכון וגם שאני משתתף בשניהם. וכך יהיו הם, ביום הראשון וביום האחרון של ביגור, בערב, ומה-זה כדאי לכם לבוא, כי הם באמת אירועים שהרבה יותר מעניינים אותי מכל דבר אחר שקרה בכנסים בשנים האחרונות. כן, האירועים נראים דומים, ובמובן מסויים, הם הפוכים לגמרי זה מזה. 
להלן הטיזרים.

הנחיה אולימפית – יום שני בערב

במשך אלפי שנים, מסדר סודי של מספרי סיפורים אדירים בחר מבין מאות מועמדים בכל שנה את המצטיינים מבין שורותיו לצאת למסע סביב העולם ולספר את הסיפור האולטימטיבי, זה שמחזיק את הכאוס קשור ומאפשר לכולנו להתקיים. כיום, רק מתי מעט נשארו, והם בוחרים את הטובים שביניהם בעזרת כנסי משחקי תפקידים, מסיבה הידועה רק להם ולאדוני הממד השמיני.

לאחר ההצלחה של הפעם הראשונה, אנחנו רוצים עוד! גם בביגור מנחים מהמובילים בארץ יתמודדו ביניהם על יצירת ההרפתקה הטובה ביותר והרצתה.
היעד הנחשק: זכייה בתואר "המנחה האולימפי". במסגרת זמן מוגבלת יצטרכו המתמודדים להכין הרפתקה באמצעות אלמנטים שיוכתבו להם במקום, להנחות אותה לשחקנים שפגשו זה עתה ולהדהים אותם בהנחיה יוצאת דופן. הציונים שיתנו השחקנים למנחים שלהם ישוקללו בתהליך סודי עם דעת שופטים חיצוניים עד לבחירת הזוכה בתואר הנכסף. הוסיפו פרסים שווים, הומור וכף של רוטב אלף האיים ותקבלו "הנחייה אולימפית 2: זה לא אישי, זה ביזנס"!
הפעם הסביבה תהיה מודרנית, האלמנטים הסודיים ייחשפו לשחקנים רק לקראת סוף האירוע ולכל מנחה יהיה אלמנט אחד ייחודי לעצמו.

אורי ליפשיץ יחזור כדי להגן על התואר ומנחים חדשים יצטרפו למנחים עם נסיון מ"הנחיה אולימפית 1" במטרה לתפוס את מקומו בהיכלי התהילה. וכל זאת בסביבה העסקית הבלתי מתפשרת של המאה ה-21, בה קבוצות מיקוד מחליטות גורלם של מוצרים וחברות קמות ונופלות על מוניטין המותגים שלהן.

 

הישרדות מנחים – יום רביעי בערב
(אין קישור ישיר, אבל חפשו לפי "אירוע קהילתי") 

הם חשבו שהם מנחים מוצלחים. 
אז שלחנו אותם לקריביים לאכול עכבישים, להיאבק בתנינים ולהנחות לילדים קניבלים – רובם, לצערנו, שרדו.

הם רצו להנחות, אז ניתן להם להנחות – על במה, מול קהל, מחופשים, לפי שירים מתחלפים, ללא שמות עצם, רק בשאלות, מהסוף להתחלה, לפי אהדת קהל…
הגיע הזמן להביס אותם. 
הגיע הזמן להישרדות מנחים.

קטגוריות
אישי

על כתפי גמדים 5 – שלושה כנסים בקיץ, שני משחקי בטא, ואחד אודין

הודעה מדהימה עולמות: יש פרק! תודו שחשבתם שלעולם לא יהיה עוד. הפרק הוקלט בחדר עם מעט הד, ועם מגוון בעיות הגההההגהה…. בעיות הגההיההה… בעיות הגהיייהההיה. איתכם הסליחה.

[audio:http://pod.icast.co.il/9d25d2dc-d7c8-47be-b714-3136abb37452.icast.mp3]

או להורדה מ-iCast.

פרק חמישי, ובו:
אודות חמישה אירועים שונים, וברובם משחקי תפקידים מפנים מעט מקום ומוכנים לארח גם משחקים מסוגים נוספים – טרנד חדש? בתקווה שכן; משחק התפקידים של Dungeon Crawl Classics מתחיל לצאת לאור, חיכיתי לו המון, וקצת התאכזבתי לגלות שהוא ממש מבוסס על מו"ד 1, הם לא צחקו; מהו פרויקט דרימלנד? קונספירציה!!; מה זה אינדי? למה לשחק אינדי? וראיון עם מיכאל פבזנר (המכונה אודין) על פתיחתו המחודשת של פונדק האינדי, המקור הישראלי לעדכונים בתחום.

קישורים:
הקישורים שרציתי לעשות לפרק של השבוע שעבר
פרטים ראשונים על המשחקיקון 2 (תנו שם את דעתכם על סוגי הפעילויות שהייתם רוצים לראות, איתמר אוהב את זה)
פרטים על דרקוניקון 2011
אתר כנס דרקון – עוד לא מעודכן; כאמור, הפרטים עוד לא סגורים סופית.
מכרז לתפקיד א. משחקי תפקידים באייקון "התחדשות" בשיתוף עם העמותה (ולא ב-Icon, האחר
להורדת הבטא של DCC RPG
הודעת הבטא של פרויקט דרימלנד – המייל של מיכאל מופיע שם בבפנוכו. 
פונדק האינדי, המתארח באתר הפונדק.

מה ששכחתי להכניס לפרק:
פתחנו קבוצת פייסבוק עבור רומח, כדי לעדכן בפעילויות שלנו. בקצרה, אחד הצדדים הפשוטים יותר להסבר אודות רומח, הוא שמדובר במעין מתחם, מועדון שכזה, ובכל ערב נערוך בו איזו פעילות, כבר החל מהשבוע הבא: משחקי מו"ד ווורהאמר שבועיים וערבי משחקי לוח (שניהם מחולקים למתחת ומעל גיל 21), ואירועים של משחקי קלפים. כדי להשאר מעודכנים באירועים שאנחנו מתכננים וכדי לקבל את הלו"ז הקבוע שלנו, הצטרפו לקבוצה. פרטים נוספים בקרוב!