אני קורא את הרשמים המעניינים מאוד מאירוע ה-D&D Exp, (איך זה להיות דמות דרגה 1, דפי דמות לדוגמא), ונזכרתי בקיומם של ה-Healing Surge, עליהם כבר קראתי בעבר. בפשטות, כל דמות מסוגלת לרפא את עצמה במהלך קרב, במעין "אררר, אני לא אתן להם להפיל אותי!". נק"פ כאמור הוא קונספט מופשט המייצג גם עייפות והתמודדות עם כאב, ולא רק פצעים פיזיים. אל תדאגו, זה לא גורם לכוהן להפוך למיותר, אבל לא ניכנס לפרטים עכשיו.
הקטע הוא, שלפתע הבנתי שפרצי הריפוי האלו דומים להפליא לטקסי הריפוי של שחר האדמה, בהם נזכרתי כי בשישי שעבר נתתי סדנת היכרות עם השיטה, בחנות. שם ההסבר יותר קסום באופיו, כי כל "מקצוע" (המכונה שם Discipline, ובצדק), הוא קסום בטבעו, אפילו הלוחם, הקשת וחרש הנשק. טקס הריפוי מחליף את העובדה שאין דמות מרפאה בשחר האדמה, מתוך המחשבה שכולם צריכים להיות גיבורים פעילים, ואף אחד לא צריך להיות תומך לחימה. כן, גם חרש הנשק. זה עולם מגניב אימים.
הקטע הוא, שזאת לא הפעם הראשונה שמו"ד משאילה רעיון משחר האדמה! ב-Eberron, בו התחלתי לשחק ממש לפני כמה ימים (Warforge Artificer), ישנה מעין "טכנולוגיה" מבוססת קסם יסודני, רעיון שיושם באופן מקיף מאוד כבר ב… כן, שחר האדמה כמובן, ובצורה דומה מאוד. אני לא ממש מתלונן, אחרי הכל מדובר ברעיונות מגניבים שגם מיושמים היטב – אברון הוא עולם מגניב בזכות הטכנו-מאגיה היסודנית הזו, והריפוי העצמי הוא כנראה עוד אחד מהרעיונות המצוינים של מהדורה 4 – אבל רק חשוב לי להראות ש-Earthdawn הענווה, שלא זוכה למספיק חשיפה והערכה, היתה שם כבר קודם.