מעין ביקורת על Minecraft

Minecraft הוא משחק עצמאי (מאוד; הוא מפותח בידי בחור אחד), שנמצא בסך הכל בשלב האלפא, השלב שעוד לפני הבטא, שהוא השלב שעוד לפני היציאה הרשמית. לכן, במקום ביקורת מלאה – על משחק שרחוק מאוד מלהיות מלא בעצמו – פשוט אגיד מה דעתי על מצבו הנוכחי ולמה אני משחק אותו כמעט כל יום כבר שבועיים.

Minecraft מוגדר בידי יוצרו כמשחק שבו מניחים בלוקים בזמן שבורחים משלדים. כל כך נכון. המשחק יוצר עולם פתוח, ירוק, עם הרים וגבעות ועמקים, ומערות ואגמים ואיים. הכל מורכב מבלוקים של חול, אדמה, אבן, וכן הלאה. ישנם עצים (המורכבים מבלוקים של עץ שמעליהם בלוקים של עלים), ופה ושם גם חיות, בלוקיות במראן. אתה יכול להכות בעץ או באדמה כדי לאסוף את הבלוקים האלו; בלוקים של אדמה ניתן להניח אחד על השני ובכל מני צורות, כדי לבנות דברים, ועם בלוקים של עץ אפשר להכין מקלות ואז גם כלים, למשל מכוש, שמאפשר לכרות גם אבנים ומחצבים.

זהו.

אתה מסתובב קצת, מסתובב, מסתובב קצת, ואלוהים אדירים מהו הנוף הנפלא הזה שנפרש בעיני. Minecraft הוא משחק של גילוי ארצות, של התרשמות מנופים. העולם לא נגמר, וכמה רחוק שתלך, המשחק פשוט ייצר עוד פני שטח (עד לגודל מרבי של פי שמונה מגודלו של כדור הארץ, שזה מספיק).

ואז… השמש מתחילה לשקוע. השמש היא ריבוע גדול בשמיים, כמובן. וככל שהיא שוקעת, כך נעשה חשוך, וכוכבים מרובעים קטנים מופיעים מעל העננים המרובעים. הירח המרובע מתחיל לעלות, ו… קולות מחשידים נשמעים ממעבר לגבעה. זה זומבי. אלו הם שלושה זומבים. הם קופצים לעברי.ואז מגיע שלד ומתחיל לירות בי. ואז יצור ירוק שמתפוצץ עלי. אני יכול להרביץ להם, אבל זה כמעט לא מזיק להם, ואם שניים מתכנסים עלי ביחד, אין לי סיכוי. עשרת הלבבות שלי מצטמצמים בן רגע, ואני מת, ומוצא עצמי בחזרה בנקודה בה נכנסתי לעולם.

לא איבדתי כלום, מלבד אולי כמה חודשים מחיי, כי וואו, זה היה מלחיץ. ועכשיו אני יודע מה אעשה בבוקר: אבנה מחסה לקראת הלילה.

למחרת אני מגלה את הפלא שבכרייה. אני כורה מערות, יוצר חדרים ומעברים, מדרגות וחלונות. נפלאות היצירה מתחילות לבוא לידי ביטוי, כשאני לומד איך לבנות כל מני דברים. זה פשוט להפליא, רק דורש את החומרים. אז עכשיו צריך להשיג חומרים. אז כורים.

הלילה, אני מוכן.

מתוך החללים, החדרים והחרירים שעשיתי במגדל האבן שלי, אני מביט מטה אל העולם המתכסה באל-מתים. הם לא מסוגלים להגיע אלי, אני בטוח.

למחרת, אני יוצא להכין כלי נשק. הבנתי שלחפור בעצמי לתוך האדמה, זוהי עבודה מפרכת ולא מאוד יעילה. חכם הרבה יותר להיכנס למערות התת-קרקעיות… השורצות ביצורים. אני מכין שריון וכלי נשק, מפיסות המתכת המעטות שמצאתי עד כה, ויוצא לחקור את המעמקים.

אני כמעט והולך לאיבוד, חוקר רק עד כמה שאני מעז, אך המערות נראות כממשיכות עד אינסוף. נלחץ, אני בורח למעלה, מגלה שכבר אמצע הלילה, ונמלט למגדל שלי. מחר אני יוצא לחקור ארצות.

אני מגלה יבשת מופלאה, מעט צפונה מהיבשת שלי. כשהמשחק יוצר עולם, הוא מרים הרים באקראי ואז מפעיל עליהם שחיקה, ולעיתים נותרים איים מרחפים או עמודי אבן מדהימים. אני חייב לעלות על האיים האלו, פשוט כי הם שם, אפילו אם זה דורש בנייה קפדנית של מדרגות. אני מתפעל כל כך מהסביבה, עד שהלילה נופל עלי בהפתעה. אני יוצר מחנה קטן ומואר בלפידים בתוך מערה, הראשון מתוך בתים רבים שאחפור במהלך שיטוטי.

אז, בדרכי חזרה, אני מגלה מערה קטנה על החוף. אני נכלא שם בלילה, ומנסה לחפור מעט מסביב, אולי אמצא דבר מה מעניין. כך, במקרה, אני מגלה את רשת המנהרות העצומה ביותר ever. אני מוצא לראשונה זהב ויהלומים, ים של לבה, מחצבים ללא סוף. אחרי כשעתיים, אני אבוד ללא תקווה. בניסיון לחפור את דרכי למעלה, לא חשוב לאן, אני בטעות ממוטט עמוד של חול מעלי – וחול, בניגוד לאבן וסלע, שנותרים תלויים היכן שהיו, נופל כלפי מטה. העמוד נופל עלי, ומוחץ אותי למוות.

כל מה שאספתי אובד. אני מופיע מחדש בכניסה לעולם. אני מזועזע.

כבר הרבה זמן עבר מאז שמשחק גרם לי לחוש אובדן של ממש, פליאה של ממש, וחשש של ממש (ואיך ייתכן חשש ללא סכנה אמיתית לאובדן?). כוחו של Minecraft, שכרגע באמת אין בו שום מטרה מעבר ל-"עשה מה שבראש שלך", הוא בפשטות הנפלאה שלו. לפעמים אני נכנס למשחק כי מתחשק לי להוסיף משהו לבית שלי – אולי לעשות ניסויים עם הפיזיקה העקומה של מפלי מים, כדי לנסות ליצור תעלה מסביב למגדל שלי.

לפעמים אני מחליט לרדת אל מתחת לקרקע ומחפש מערה שעוד לא חקרתי, כדי לגלות את המחצבים הנדירים, שלא הצלחתי לאסוף שוב מאז אותו אובדן בלתי נשכח. לפעמים פשוט בא לי לראות מה יש מעבר לאופק, איזה עוד נופים אוכל לגלות בעולם שלי, והוא לגמרי העולם שלי ללא ספק. ואפילו אחרי שאני פותח עולם נוסף, נפרד, כדי להתנסות בסביבה חדשה, להתחיל מהתחלה שוב, אני עדיין חוזר כל הזמן לאותו עולם מקורי, כי אני מזדהה איתו באופן שמשחקים מעטים מצליחים לגרום לי להרגיש. אני רוצה לחזור למגדל שלי, ולבנות גשר מתחת למפל, ולשים פרחים מסביב, ולנסות לטפל בבעיית מפל המים הבלתי נשלט שבטעות הבאתי על עצמי, וכמובן, לבנות את הגשר שאני מתכנן בין שני ההרים… וכן הלאה.

Minecraft הוא משחק למי שאוהב to Mine ו-to Craft, ויש בו מעט להציע מלבד זאת. הוא מקסים אותי לגמרי, ומצדיק השקעה של 10 יורו (או דולר? לא זוכר), שגם קנתה לי את המשחק המלא, כאשר יצא יום אחד. המעוניינים יכולים לשחק בגרסאות המוקדמות עוד יותר, שלא דורשות הרשמה. זוהי גרסה מעט שונה, אבל מספיקה כדי לתת חלק מהחוויה.

אם גם אתם מתעניינים ב-Minecraft, והחלטתם לקנות אותו, דברו איתי. אולי אפתח שרת כדי שנוכל לבנות ולחקור בו ביחד, זה נראה לי מגניב.

8 Comments on “מעין ביקורת על Minecraft

  1. בהחלט אני הולך לשחק בזה ואשמח לבנות יחד איתך….
    רק שאני לא מצליח להוריד את המשחק. או לקנות….
    אז אם תוכל לקשר מחדש או לשלוח לי לינק ונשחק יחדיו

    • בתור התחלה, כדאי שתוודא שיש לך את הגרסה העדכנית ביותר של Java. מעבר לכך, אני לא יודע איך אפשר לעזור יותר מאשר פשוט להפנות אותך לעמוד של minecraft. טעיתי בכתובת, אני מתקן עכשיו – זה מסתיים ב-.net. בכל מקרה, אפשר הרי בקלות לחפש את השם בגוגל ולמצוא את זה מיד.

השארת תגובה