Categories
אישי

הרכבת האחרונה של יום שישי

פברואר, 1883.

"אדוני." אמר היינס וקד בזהירות בפני שותפו לקרון.
"שלום גם לך חביבי!" חייך האמריקאי, מסגיר מבטא פנסליבני, ורכן באינטנסיביות לא רצויה קדימה, עם יד מושטת לפנים.
היינס נשם.
פעולת הנשימה עצמה, כמובן, לא דורשת מאמץ מצד השכל המודע. שהרי המוח – המתוכנן כמו ביד יוצר עד לפרטי פרטים מעוררי השתאות – מקפיד לשמור את הדרישה לנשימה בירכתי הדעת, בתת-ההכרה.
היכן הוא קרא המושג הזה?.. אה כן, היה איזה מאמר מפי אחד, ז' פרויד, שהמכשיר ביקש ממנו להקריא לו לפני כמה שבועות. מדהים אלו דברים שוליים הדעת בכל זאת מתעקשת לזכור.
בכל מקרה, היינס נשם. היתה זו נשימתו המכוונת של אדם שלמד לנשום כדי להבטיח תנועת חמצן חלקה אל הריאות, כדי למקד את הדעת וליישב את המחשבה. היתה זו טכניקה אותה פיתח היינס במשך שנים ארוכות, תולדה של ניסיון רב שנרכש מלימודי רפואה והגות. ברגע זה, הוא זקוק לכל המיקוד שביכולתו להשיג.
"אדוני." אמר היינס שוב.
האמריקאי הרחיב את חיוכו, אך באופן מלאכותי מה.
"מהמקום ממנו אני בא," הוא אמר, ממשיך להחזיק את ידו בזקיפות קדימה, ומחווה לעברה עם ניד קל של ראשו, "נהוג ללחוץ את ידו של אדם."
"מהמקום ממנו אני בא," אמר היינס, "נהוג להכין נקניקיה מבטן פרה מלאה בדם קרוש ושומן מוקשה."
האמריקאי רכן בחזרה לאחור באיטיות.
"למעשה, זהו שקר." הודה היינס. "בטן הפרה זה ממאכל אחר." 
"אז זה יהיה מסע שקט." אמר האמריקאי בהשלמה, מביט לעבר חלון הקרון ואז אל דלת התא, מבטו חולף מעל היינס במהירות.
"לו רק כך היה." אמר היינס, ונאנח.
לעזאזל, הנה הוא איבד שליטה בנשימתו. שוב, מהתחלה, להתרכז.
היינס סידר את שפמו בזהירות באצבעותיו, ופנה לנסות לתפוס את מבטו החמקמק של האמריקאי.
"אדוני הוא תומאס, כן?"
הנה, כעת הוא זכה בתשומת ליבו.
"אנחנו מכירים?" שאל תומאס, עם נגיעה של חשד בקולו.
"עוד לא." אמר היינס. "אך בכוונתי לתקן את המכשול הקל הזה, העומד בפני המשך שיחתנו."
"מצוין, כי אני לא נוהג לשוחח עם אנשים שמכירים אותי." אמר תומאס, מצמצם את מבטו.
עברו כמה רגעים, בזמן שתומאס מלקק את שפתיו בזהירות.
"התכוונתי להגיד," הוא אמר שוב, באיטיות, "שאני לא נוהג לשוחח עם אנשים שמכירים אותי, בזמן שאני, כן, לא מכיר אותם, כן, כלומר-"
"הבהרת את כוונתך היטב." אמר היינס. "בסופו של דבר." הוסיף.
"כן, וגם," תומאס נע במושבו באי נוחות, "אני לא נוהג לשבת באותו קרון עם אנשים שזורקים את השם שלי כבדרך אגב ואז מתחכמים איתי."
"השיחה הזו עשויה להוביל למקום מועיל מאוד עבורך." אמר היינס. הוא שמר על ארשת נחושה, על אף שלא הרגיש בנוח עם הדברים אותם הרגע אמר. הבטחה נרמזת, שמסתירה אמת מסוכנת? זה מסוג הדברים שהגבירה ליזט נוהגת להגיד. זוהי גישתו של אמן כזבים, לא דרכו של ג'נטלמן.
הוא נזכר לשמור על נשימתו.
אך לא היתה כל ברירה, זה חייב היה להיות היינס שייגש לגייס את תומאס. האמריקאי עלול היה לזהות את ליזט, ואז בוודאי שלא היה מוכן לשמוע מילה אחת נוספת.
"אם באת להציע לי השקעה במיזם, דע לך שאני כבר לא מתעסק בדברים האלו." תומאס מלמל, ונשען לאחור, מביט החוצה, אל תחנת הרכבת. הקטר שרק, עוד כמה רגעים הם יוצאים לדרך. 
"אין מדובר…" היינס נתן לדבריו להתפוגג אל חלל החדר, ואסף מחדש את מחשבותיו. אולי בכל זאת צריך לדבר אל האמריקאי בשפה שהוא מבין. "הרשה לי לתקן את דברי, ובמסגרתם, את הרושם שאולי נתתי עד כה."
תומאס הרים גבה לעבר היינס, בזמן שהלה סידר את עניבתו, מנסח בראשו את המשך דבריו.
"זהו מיזם, אכן." אמר היינס, רוכן מעט לעבר האמריקאי. "אך לא מהסוג העסקי, ואין מדובר בהשקעה. אמור לי, מר–"
"פשוט תומאס." מיהר תומאס להגיד.
"כרצונך," המשיך היינס, "ידוע לי אך מעט על עברך, אך שמעתי ממספר מקורות כי על אף מאמציך להוכיח אחרת, אתה אדם כמעט חסר דופי."
תומאס צמצם את עיניו שוב.
"אני… לא בטוח מה זה אומר."
אמריקאים.
"אתה הו-כה נהדר." נבח היינס, שובר את קצב הנשימה המוסדר. "טיפוס בעל ערכים מוסריים ראויים לציון, כוונות חיוביות, שאיפה לשלום האנושות, עניינים מהסוג הזה." הוא נפנף בידו.
"אני מעולה ללא ספק." הנהן תומאס. "ושיהיה ברור, בעוד שאני נהנה לקבל תשבוחות מגרמני זר ברכבת לניו-יורק, יש בזה גם משהו מעט מבהיל. אם כי ברור לי שאינך מתכוון לכך."
"כן, ובכן," הטון הרגוע והחברותי של תומאס בלבל את היינס. "כן, אני מתנצל, ואשתדל להגיע אל הנקודה."
"כדאי, כי אתה ממש גרוע בכל השיחה מסביב."
היינס הביט בתומאס כמה רגעים, כדי לנסות ולאמוד את האיש.
המכשיר אמר שהוא בסדר. יותר מבסדר, אדם משכמו ומעלה, שיש לגייסו כסוכן! אם יש מחמאה גדולה מזו, הרי שהיינס לא יכול אף לשערה. אבל בעוד הוא ידע כל זאת, אינטלקטואלית, תחושת הבטן שלו אמרה אחרת. הנה כאן, בעודו למול אותו האיש, נאלץ היינס לתהות האם, אולי, איזה בורג התרופף בתוככי המכשיר.
הוא הסיט את המחשבות הטיפשיות הללו הצידה, וחזר לנשום.
"אדוני, העולם הולך ומדרדר לקראת שואה הרסנית שתביא לקץ האנושות." אמר היינס, וכבר חש את הפאתוס מחלחל בעצמותיו, ההתרגשות מדבריו שלו עולה בו. "ישנו רק כיוון אחד המוביל לעתיד מועיל, נכון, וטוב לאנושות כולה, ואתה, אדוני, אתה, מסוגל לעזור לנו להטות את כף הגורל העיוור לאותו מסלול, להסית את ההרסנות הטבועה בנו לכיוון מועיל, לתועלת בנפש ובחומר לכל אדם, בכל יבשת, ומעבר לעולם כולו!"
תומאס מצמץ, כנראה כדי להסיט את מבטו לרגע מעיניו הבוערות של היינס.
"האם תקום ותיקח את האחראיות?" נהם היינס, נעמד על רגליו, נסער. "האם תישא בה, בגאווה כשם שאתה נושא אותה כעול? הם תצטרף אלינו כמו היית מלאך בשירותו של גדול אלי האולימפוס, או שמא תותיר לבני התמותה לרדת במשעול התלול אל האדס, ואתה ביניהם?!"
תומאס בהה, דבוק לאחורי מושבו.
היינס החל להתעשת, ובזהירות הבחין בכך שהוא רוכן במרחק סנטימטרים ספורים מפניו של האמריקאי, מקל ההליכה שלו נעוץ בבטנו. הבל פיו של תומאס טשטש את משקפיו של היינס.
"אם אני אגיד כן, יופי, נהדר," מלמל תומאס, "האם אזכה לרדת מהקרון הזה בחיים?"
וכך גייס היינס את תומאס לשירותו של המכשיר.

השארת תגובה