תגובה לגמדים: עיקר האחריות בידי המנחה, לטובת הכלל

לא כל יום אני מפרסם תגובה שקיבלנו לפרק של 'על כתפי גמדים' כפוסט נפרד, אבל לא כל יום אנחנו מקבלים תגובה כל כך מפורטת, מסודרת ומנוסחת היטב כמו זו. 

מיכאל גורודין, המוכר גם כ-"זה שמריץ דברים שכולם רוצים ללכת אליהם בכל כנס", "זה שיש לו דעות נחרצות על דברים", מורה למתמטיקה, שחקן בימתי, שואף לבית שמש, כמו כן יו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל, שמע את פרק 44, בידור וקהל: מי המבדר ומי הקהל, והתרגז. שזוהי התגובה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה כשעוסקים במיכאל גורודין, כי זה אומר שהוא צריך לפרוק את הרוגז איכשהו.

בשל אורכה של התגובה, לא נקריא את כולה בפרק הבא, אבל בהחלט נתייחס אליה. אני חושב שמיכאל מבליט נקודות שהשמטנו, ושזה אכן היה מחדל פושע מצידנו. התוספת הזו חשובה, וכדאי לקרוא אותה.

הייתה סופה וקר, והאזנתי לפרק 44 של "הגמדים". זה התברר כהחלטה מצויינת, כי הפרק הזה חימם אותי במיוחד. לקח לי זמן להבין למה אני כל כך כועס ונסער, וכשהרוחות שככו, הכל התבהר. בפרק דובר הרבה בעניין האחריות וחלוקתה סביב שולחן המשחק. אלא שיש שני הבדלים מאוד חשובים, שאני מרגיש שלא הודגשו דיים. לשניהם משמעויות בעניין סוגיית ה"חלוקה". ההבדל השני ברור יותר, והוא ההבדל בין אחריות לסמכות. ההבדל הראשון חמקמק הרבה יותר, והוא ההבדל בין להיות אחראי, לבין להיות *ה*אחראי.    

לפני שנה בערך, הזדמן לי להגיע לפגישה של "תנועת המורים", שהייתה אז בתהליכי התהוות. חדר מלא באנשים חדורי מוטיבציה ואידיאלים, אופטימיות עד להתפקע והמון רצון לעשות ולשנות. ישבתי והקשבתי. התפעלתי מהרוח הנושבת בחדר, מהרעיונות, מהאומץ ומהפוטנציאל. אבל משהו הפריע לי. משהו הרגיש לא בסדר. כולם דיברו נורא יפה, אבל הייתה חסרה איזו תכליתיות. מהר מאוד שמתי לב לחמישה אנשים שבבירור הובילו את העסק. הם דיברו הכי הרבה, בנחרצות הרבה ביותר. הם היו הנהגת התנועה. "אבל מי, תכל'ס, מנהל את העסק?" שאלתי את זו שישבה לידי. "מה זאת אומרת?" נעניתי מיד – "ההנהגה. ביחד. בצורה דמוקרטית".

וזה יפה מאוד, ואידיאולוגי, ושיתופי, ונפלא. ותנועת המורים עד היום ממשיכה להיות נחמדה מאוד. אבל היא לא נושכת, לא בועטת ולא מתקרבת למימוש קמצוץ ממה שהיא יכולה. כי ככה זה כשכולם אחראים. לאף אחד אין את היכולת לקום, לדפוק על השולחן, ולהגיד "זה מה שעושים עכשיו. אני יודע שיש המון התנגדות, ואני יודע שלחצי מכם זה נראה כמו רעיון רע, אבל אני משוכנע שזה הדבר הנכון, וזה מה שאנחנו נעשה עכשיו". זה הימור, ויכול להיות שזה לא יצליח. הרבה יותר בטוח לעשות את מה שמוסכם על כולם, ולהישאר בבוץ הנעים והחמים של הבינוניות.

בפרק נאמרו כמה דברים מאוד נכונים על החוזה החברתי, ועל כך שלכל המשתתפים במשחק יש אחריות. אבל, ופה קבור הלווייתן, יש הבדל עדין אך תהומי בין "יש לי אחריות" לבין "אני האחראי". בין "לכל אחד יש אחריות" – שזה מעולה, לבין "כולם אחראים". שזה אומר שאף אחד הוא לא *ה*אחראי. וכשאין אחראי – המשחק נפגע.

יש סיבה שלהצגות יש במאי אחד, ליצירות מופת יוצר אחד, ליחידות צבאיות מפקד אחד. גם ללהקות הגדולות יש מנהיג או שניים. כל המשתתפים צריכים לגלות אחריות. בהחלט. אבל בסופו של דבר, ובתחילתו של דבר, יש אחראי. אחד. שמוביל את החזון, שמקבל החלטות קשות ושנויות במחלוקת. שמוכן לקחת סיכון כשצריך. כי אלה דברים שקבוצות של אנשים לא יודעות לעשות. בפראפרזה לדברי אסף הרשקו (יו"ר העמותה למשחקי תפקידים לשעבר) – אם קבוצת אנשים צריכה לקבל החלטה ביחד, ויש לפניהם כמה אפשרויות, הם יבחרו ככל הנראה בפשרה הגרועה ביותר האפשרית.

כי קבוצות של אנשים שמתחלקות באחריות, לא פועלות כדי למקסם תועלת, אלא כדי למנוע נזק. לכן הן נוטות לשמרנות, ופחות להליכה אחרי חזון מסויים, גם במחיר לקיחת סיכון. למה? נניח שיש לי רעיון, שעל פניו נראה רע, או סתם לא מובן, אבל יתגלה כמבריק בהמשך. אני יודע שזה רעיון טוב. אני מרגיש את זה. אם אני צריך לשכנע את הקבוצה שזה רעיון טוב – אני לא יכול לסמוך רק על האינטואיציה שלי. ומה אם זה כל מה שיש לי? מה אם אני לא יודע להסביר למה זה רעיון טוב? מה אם לקבוצה, שמנוסה פחות ממני בהנחיית משחקים, יקח הרבה מאוד זמן להבין למה זה רעיון טוב? ואם חלק מהעניין הוא גורם ההפתעה?

יותר מזה. אם כולנו חולקים באחריות, ואני מציג רעיון – הרי שהוא אוטומטית עומד לדיון. ואם הוא רעיון קצת נועז – יהיה מישהו שהרעיון לא ימצא חן בעיניו. והוא יגיד את זה. ועכשיו… כולם חושבים לעצמם שבפעם הבאה שמישהו אחר יעלה רעיון, והוא לא ימצא חן בעיניהם – גם הם ירצו שיקשיבו להם. גם אני. אז אני אקשיב למתנגד. למרות שאני יודע שהוא טועה. שהרעיון הוא רעיון טוב. ואז – הרבה רעיונות באמת טובים, רק כאלה שיש בהם סיכון ונועזות, נופלים. כי מישהו התנגד. כי זה מה שקבוצות עושות בדרך כלל. קבוצות לא מעיזות ביחד. קבוצות מתפשרות ביחד.

כאן מגיע ה"אבל" השני. יש הבדל חשוב בין סמכות לאחריות. זה שיש אחראי אחד, לא אומר שהוא מרכז בידיו בפועל את כל הסמכויות. ממש לא. סמכויות, כפי שהוצג היטב בפרק, אפשר לחלק בהרבה דרכים. השאלה המהותית שלא הייתה התייחסות אליה בפרק, היא מי מחליט על חלוקת הסמכויות. מי נותן את הסמכות למי? הגמדים טענו שהשחקנים יכולים לתת את כל הסמכויות למנחה. ואני אומר הפוך גוטה, הפוך. המנחה יכול להחליט, מתוקף האחריות שהופקדה בידיו על ידי השחקנים, להאציל חלק מהסמכויות על מי מהשחקנים.

החוזה החברתי הוא לא מושג שהמציאו שחקני תפקידים. תומאס הובס, לפני למעלה מ- 300 שנה, היה אחד הראשונים לנסח את העניין. ההמון הוא לא זה שמחלק את הסמכויות. החוזה החברתי נוצר כאשר ההמון מחליט, בהסכמה, לוותר על החופש שיש לו, ולהפקיד את האחריות בידי השלטון. בידי *ה*אחראי. כמובן שמצופה מכל נתין להיות נתין אחראי. אך *ה*אחריות נמצאת בידי השליט. הסכמת הכלל מפקידה בידי השלטון את הסמכויות. ולאחר מכן, רק לאחר מכן, יכול השלטון לחלק את הסמכויות שהופקדו בידיו כפי שנראה לו שישרת בצורה הטובה ביותר את טובת הכלל, על פי שיקול דעתו.

עכשיו, נשאלת שאלת חלוקת הסמכויות במשחק. אני לא אטען כמובן שיש דרך "נכונה" לשחק משחקי תפקידים. יש גבול מסויים לכמות הויכוחים שאני נכנס אליהם בפעם אחת. אבל, וזה יהיה השלישי והאחרון, לכל החלטה יש תוצאות. ויש בחירות שמובילות לחוויה פחות עוצמתית לשחקנים. זה לגיטימי. גם המנחה, למרות מה שמשתמע מדברי לפעמים, הוא בן אדם. בקמפיין הנוכחי שלי למשל, אני לא רוצה לנהל את הכל. אני רוצה עבודה יותר נינוחה, משהו שהולך יותר לכיוון מפגש חברתי, קצת על חשבון עוצמת הרולפליי שאפשר להגיע אליה. אני יודע שזה פוגע בחוויית המשחק של השחקנים שלי. אני יודע שהייתי יכול לתת להם משחק טוב יותר, עמוק יותר ומרטיט יותר אילו הייתי מנהל הכל. אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה את המאמץ הזה, ואני רוצה דברים אחרים מהמשחק.

מותר לעשות את זה. זה לגיטימי לחלוטין. אבל אל לו למנחה להשלות את עצמו, שבויתור על השליטה הוא לא פוגע בפוטנציאל המשחקי. בעבוע-בוע פוגע. לא ברמת ה"זה יהיה משחק לא טוב" כמובן. זה עדיין יכול להיות משחק מאוד מוצלח. אפילו מאוד מאוד. אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר מזה. הרבה יותר חווייתי, הרבה יותר עוצמתי.

כי כל התרחשות סביב שולחן המשחק מעצבת את החוויה המשחקית. אם כל הפעולות סביב שולחן המשחק עובדות ביחד, בהרמוניה, מעצימות זו את זו לקראת אותה המטרה – זה כבר משהו אחר. אולי, וגם זה לא בטוח, קבוצות המשחקות ביחד באינטנסיביות חמש-שש-עשר שנים, מסוגלות להגיע לרמת הבנה ותיאום שמתקרבת למנחה שמנחה את הכל. אולי. יש גם מנחים עם טכניקה גבוהה עד כדי כך, שהם מסוגלים לשלוט בכל היבטי החוויה ועדיין לתת נדבכים נכבדים של שליטה וסמכות לשחקנים. מעטים, אבל יש. אחרת, אתם כמו יוצר טלויזיה שנותן לאחרים לכתוב לו פרקים שלמים בסדרה, בלי לפקח ובלי לשלוט. זה יכול לצאת יפה ומפתיע, אבל הסדרה כולה תאבד מהעוצמה שיכולה להיות לה כיצירה שלמה.

הנה, ניסיתי להימנע מזה, אבל הכנסתי את המושג השלישי שקשור בעניין הזה. שליטה. כי כמו שיש הבדל בין אחריות לסמכות, צריך גם להבדיל בין אלה לבין שליטה. שהיא עוד משהו שונה. אבל עליו לא דובר בפרק, ולכן נעזוב את זה בינתיים בצד.

אפשר לחלק את הסמכויות. רק לזכור שיש השלכות להחלטות.

אפשר גם לוותר על סמכויות. רק לזכור שמי שמחלק אותן הוא האחראי, שקיבל את האחריות הזו בעצם קיום החוזה החברתי. ועליו לחלק את הסמכויות, ובכן, באחריות.

אפשר אפילו לוותר על *ה*אחריות, ולנהל דברים ביחד, בדרך דמוקרטית, כשכולם אחראים באותה המידה. אני בטוח שלכם זה ילך הרבה יותר טוב מאשר לתנועה הקיבוצית. 

3 Comments on “תגובה לגמדים: עיקר האחריות בידי המנחה, לטובת הכלל

  1. מעניין מאוד, יש פה כמה נקודות מעולות. נתן לי הרבה חומר למחשבה.

    בעיקר בעיקר גרם לי לרצות שגורודין ירצה על העצמת חווית הרולפליי.

  2. תודה לך, מיכאל, שחיזקת את מה שידעתי בקרביי ונבצר ממני לנסח כראוי.

    פרשתי לא מזמן מקבוצת משחק, בה הרגשתי שלקמפיין של המנחה (מנחה מעולה לכל הדעות, חבר קרוב ורב נסיון בהנחייה ממני) חסר מיקוד וחזון.
    היה לי המון חופש כשחקן לבנות את העולם תוך כדי ולפני המערכה, ואפילו בנינו כמה ערים מרכזיות "By Committee"- מה שחרה לי מאוד.
    כי לא באתי להנחות. באתי לשחק.

    אני מנחה עכשיו קמפיין, ואני מתכנן לא להרפות מתחילתו עד סופו ולשמור אותו בנימה הנכונה, בקצב הנכון, מוקפד לפי החזון שיש לי. אני מוכן להיות קשוב לרצונות ונטיות לבב השחקנים (למשל, בסשן האחרון נוכחתי כי הם לא ממש התעניינו בתעלומת הרצח ששמתי בפתחם, אבל זרמו איתי כי הם סומכים עליי. לכן אני מתכנן במפגש הקרוב לפשט את העלילה מאוד ולהובילם לטוויסט מעט מוקדם, כדי להגיע כבר לאקשן). אבל אני מרגיש מה יהיה טוב בשביל הסיפור ובשביל חווית המשחק. יש לי את האמון של שחקניי, והם יודעים שעלילת הקמפיין מתקדמת בקצב למקום טוב. הם מרגישים את ההתלהבות, כי אני מרגיש אותה. אין פה חוסר וודאות, יש קונספט אחיד שמתגלה נדבך אחר נדבך.

    כמובן, אין זה אומר שהדמויות במערכה חסרות כח ובחירה- השחקנים יכולים בקלות להוביל את המשחק לסגנונות שונים ומשונים, והדמויות שלהם חופשיות לעשות כרצונן לנוכח הסיטואציות. אבל אני מפקח על הכל, ודואג שהמשחק יישמר בהתאם לחזון שהיה לי באותו ערב כשחשבתי באמת ובתמים שאף אחד לא עשה קמפיין Drow לטעמי, ושאני יכול לעשות אחד יותר טוב. אני ושותפי לכתיבה, מנחה ושחקן מוערך מאוד (הגובל בגאון) ע"י חבריי למשחק, דיברנו עשרות שעות וחידדנו את החזון הזה לידי תוכנית, ועכשיו היא רצה קדימה.

    האם זה יהיה המשחק האידיאלי בשביל כל השחקנים בקמפיין? כנראה שלא. אבל אני מקווה שהם יזכרו את הקמפין הזה בבירור. אני רוצה שהקמפיין הזה ימצה את הרעיון, יהיה אחיד סגנונית, יהיה מאורגן בקפידה, ישלח את המסר שאני רואה כעוצמתי.

    השחקנים מראים לי במעשיהם ובבחירות שהדמויות שלהם מבצעות לאן הם רוצים לקחת את המשחק. אני רואה את זה, ומשתדל למצוא לזה את הביטוי האידיאלי (לאו דווקא המירבי) שייעצים את החוויה וישמור על טעמה המקורי.
    שחקן מעורב בעלילה ופעיל הוא שחקן מאושר.
    אבל לרוב, כדי לגרום לקבוצת שחקנים שלמה אושר, אתה צריך להנחות.

    הערת שוליים- הקמפיין הקודם שלי עם אותם החברים מת כשוויתרתי על החזון ואיבדתי כיוון כמנחה. הייתה תקופה שהחבריי לקבוצה (רבים מהם מנחים מעולים בזכות עצמם, וכנראה טובים ממני) הנחו הרפתקאות קצרות במקומי. בשלב זה הקמפיין כבר עוות מעבר לגבול הטעם הטוב, ונתנו לו כולנו למות בכבוד יחסי. לקחים לומדים בדרך הקשה.

השארת תגובה