רשמי מסעי השני, חלק ט"ו; עם תום תנומתי

עם יורדי על פני גרם מדרגות העץ, נזהר שלא להשאיר חותמי בשטיח החום שזה מכבר הוברש, הבחין בי אדינגטון ממקום עומדו בתחתית.

"הוי! הנעמה עליך שנתך?" התריס בי בחיוך נועז.

"די די, רגלי הזקנות אינן מורגלות עוד בסיור שכזה, נעמה חברתך היתה ככל שהיתה." נאנחתי בעודי משים רגלי על תחתית המדרגות, משתעל רק קלות. "היתה זו תנומה ולא עוד, בל נפריז."

אדינגטון נבח את צחוקו הקצר בעודו מלווה אותי אל ההסבה. "כבר חששתי כי אורפאוס עצמו ישב ליד מיטתך, ובאוזנך שר תרדמת שכזו, עד שלא תקום עוד לעולם!" המשיך העלם להפריז, שכן, בכל הרצינות, נמתי רק שעות ספורות, ואולי אפילו היתה זו לא יותר משלושת-רבעי השעה.

עם שבתנו על כורסאות הזמש רכן אדינגטון לעברי. המשרתת הנעימה, אותה אחת שנבוכתי לגלות כי היה זה יום הולדתה אתמול, והרי ברח מזכרוני, הגישה לנו מאפי שקדים המצופים בדבש, לצד כריכי פרוסות מלפפון דקות בקרם גבינה על לחם שיפון טרי.

"ישנו עניין," החל אדינגטון, "שלא היה זה המקום להעלות עת ישבנו עם הלורד בשעות הבוקר, אך בכל זאת מן הראוי להביאו בפניך."

נדתי בראשי, שכן לא אדבר בפה מלא מאפה, לבטח! די עם גרגרנותי – התחייבתי בפני עצמי זו הפעם האינספור – לעס בזהירות ובנגיסות קלות, כפי שגם דורש ממך הרופא.

"זכיתי לאחרונה להתנסות בדבר מה חדש, מהסס אני לכנות זאת 'המצאה', יותר כמו 'חידוש'." אמר הבחור, ברק קל בעיניו. "אמור לי, האם שמעת על וילון אמבט?"

הגיחוך הקל שבקע משפתי לווה במטר פירורים קל, לבושתי הרבה. הוצאתי מכיסי את מברשת הביגוד והסרתי אותם מעל זקני ומקטרוני בתנועות קלות. "וכי מה מקומו של וילון באמבט, תמהני. לבטח מתכוון אתה למקלח העומד, מתקון המקובל מעבר לתעלה, כמדומני."

אדינגטון הנהן. "אכן, כזה חוויתי גם, מתקן עומד ובו הזרנוק, ראשו מחורר, עומד ממעל כמו מגדלור המשגיח על הקירצוף. אך לא, לא בזאת כוונתי."

"מה עוד יכול להיות הוא, הדבר?" שאלתי, שולח את ידי לעבר כריך המלפפון, ומוסיף תנודת תודה של ראשי לעבר המשרתת הנעימה, שעמדה בפינת החדר והשיבה קידה. "אולי בכוונתך ל…" נאלמתי דום לרגע. "תיפח רוחי, המילה אבדה לי, והרי היתה על קצה לשוני."

"אולי בלעת אותה לצד המאפה," צחק אדינגטון, "שכן החליקה על פני זיגוג הדבש במורד גרונך!"

"הס, הס," היסיתי, "אה כן. כוונתי היתה לשמפו, מקצף עשוי סבון והשד יודע מה עוד, הנראה כנוזל בגוון כזה, עד שלו היה עומד כאן על השולחן לידי, לבטח הייתי חושב אותו כקרם מתקתק ומורח על המאפה!" התבדחתי מעט על חשבוני, הלצה שכזו עוזרת להקל מכובד האגו המצטבר לעיתים בירכתי הדעת.

אדינגטון צחק מהבדיחה הטובה, אך נד בראשו. "לא, שמפו שכזה, בעודו מרווה את העור ומעניק לשיער תכונה של בריאות וכושר עמידות, אינו במרכז ענייננו כעת. הקשב נא, שכן כוונתי תואמת במלואה את דברי כפי אומרם: וילון, המצוי באמבט, ובהסתה נע על פני מחצית החדר ומסתירו, מפריד בין מתחם המקלחת, הרטוב, לבין שארית המקום, אם כי בל נא ישתמע מדברי כי החלוקה חייבת לחלק את המרחב באופן שווה, ולהבנתי, נהוג לכלול בתחומה רק את האמבט."

לא הפרעתי לידידי בזמן דבריו, שכן אינני נוהג במנהג הברברים הממהרים (או הצעירים הפוחזים), ועל כן המתנתי עד שיסיים את שטף הדיבור בטרם הבעתי פליאתי. "בהסתה? הסתה של מה, במטוטא? מדוע לך להסיט וילון, ואז… הזכר לי?"

"לחלק את החדר, כמו היה–"

"כן כן, לחלק את החדר, כזה או אחר. שהרי לו הייתי רוצה את חדר האמבט מחולק, הייתי מרכיב קיר במרכזו! הרמם!" נאנחתי במלוא ההומור.

אדינגטון לקח אצבעו לפיו, כשוקל את דברי. הוא נד מעט, מחשבותיו בוודאי מתערבלות למול תובנתי המצוינת. "כך הוא," אמר לאחר רגעים, ובטון שלא אגזים אם אכנה מהוסס. "אך במקומות מסוימים עשוי השוכן בחדר האמבט, בעת קילוחו, לבקש את מניעת זרימת המים אל מעבר לגבולה הצר של קערת האמבט, ועל כן יבחר לכסות בוילון, שכן תועלת בו בעוד משפריץ הברז מימיו, כך שעל הוילון יותזו ולא על הרצפה."

"במקומות מסויימים, שוכן כזה או שוכן אחר," נחרתי, "מהו לי ולאלו. מקלחתי מצוינת, וכך גם מקלחתך, אם יורשה לי לשבח." אדינגטון נד בתודה, "וגודלה, צורתה ואף צלילה אינם הם אלא בחירות אסתטיות המנעימות את העין והגוף."

"והאוזן." הוסיף.

"כך כך, לבטח." מצמצתי בשפתיי, אות שהתקבל אצל המשרתת הנעימה כסימן נכון להבאתו של תה אחר הצהריים.  "איזה 'חידוש' של ממש מצאת לנו, אך מהי תועלת בחידוש שאין בו תועלת! הרמם!" נחרתי בשנית, ונקודתי הובהרה. אדינגטון המובס הרים ידיו, אומנם קלות, אך בתבוסה בכל זאת.

"אם כך הדבר, שיוותר כפי שהוא." אמר.

"אכן, אכן." המהמתי, נשען בחזרה לאחור כמו תואם הדבר מראש עם ידידי, אשר נשען גם הוא בכסאו. 

הבטנו מחוץ לחלון בעודנו חולפים על פני ירחו הפחות של מארס.

עם התגית: , ,
One comment on “רשמי מסעי השני, חלק ט"ו; עם תום תנומתי
  1. איתמר הגיב:

    מה טוב הדבר הכתוב, כה רהוט הוא, ומשעשע לבב.

השאר תגובה