קטגוריות
אישי

הסיפור העצוב על העיצוב

כבר שבוע ברצף שאני חולה, במה שמתגלה כאיזו התפרצות חיידקית באזור הגרון, מהסוג שמצדיק בעיקרון אנטיביוטיקה. "בעיקרון", כי בינתיים עוד לא לקחתי, זה מחלים לבד, תודה. 

מלבד יכולתה לדחות את כל מה שטוב ונכון בעולם – עבודה על לב הקריסטל, היכולת לשחק במחשב, חוש טעם – המחלה גם אילצה אותי לפגוש את קופת החולים שלי.

כעת וידוי: יש משהו שאתם לא יודעים עלי, ששמרתי בסוד כל השנים. בירוקרטיות מאוד מבלבלות אותי. אני מנחש שאף אחד מכם אינו חובב גדול של בירוקרטיה, כמובן, אבל במקרה שלי יש איזה גורם משתק, איזה אלמנט פסיכולוגי, שמקשה עלי אפילו להתעמת איתן. אני דווקא אוהב טפסים – תנו לי טופס, אני אמלא לכם טופס, למלא טופס זה קל, טפסיםטפסיםטפסים – אבל לא להשיג אותם, לתת אותם, או לברר פרטים לגביהם. אני לא מצליח להפנים אפילו דברים בסיסיים. אני נמנע במשך שבועות רק מלפתוח את עמוד האינטרנט של המשרד המדובר, ולאחר שפתחתי, אם בתוך שלוש עד חמש דקות לא מצאתי את מה שאני מחפש, העומס הבלתי נגמר של המונחים והתקנות דוחה אותי בחזרה החוצה, ולסגור את העמוד. 

ביום ראשון הוחלט שהגיע הזמן לראות רופא בעניין המחלה הזו, ואשתי, שדווקא מסתדרת עם בירוקרטיות היטב (גם אם לאו דווקא בהנאה), ביררה בשבילי לאן הולכים באזור רמת גן. רופא המשפחה שלי הוא עדיין בראשון לציון (לא העלתי בדעתי לנסות לברר איך מעבירים אותו), ולא הייתי כשיר לנהיגה. דסי מצאה שניתן יהיה להגיע לאחת המרפאות, הקרובות יחסית, ופשוט לנפנף בכרטיס חבר קופת החולים ולבקש תור באותו רגע. זה הפתיע אותי, כי לא ידעתי שככה זה עובד – שזה לא מפתיע, כי אין לי מושג איך זה עובד.

הגענו. אשתי ליותה אותי בהעדר יכולת לדבר, וכי היא מקסימה. כללית, הרצל ב', קומה שנייה. לפנינו, מתחם.

מתחם

על פניו, סביר – מולנו מודיעין\מזכירות, מהצדדים דלתות לחדרי רופאים. אתם לא רואים מצד שמאל, כי מר… אליעזר פלחטוב מסתיר לכם, אבל יש שם עוד דלתות כאלו.  באמצע חלל מרכזי לישיבה, עבור המתנה לכל אחד מהחדרים או המזכירות ביחד. נו, לא רע.

מיד ליד הכניסה לקומה המתין, כצפוי, מכשיר תורים שכזה. 

מהיר בתחת שלי

מה הדבר הראשון שאתם עושים במכשיר הזה? נו, מה?
תחשבו על זה רגע. מה הייתם עושים עכשיו? עומדים מול הכניסה לחלל המרכזי, מכשיר התורים הזה בצד, ונראה זהה לחלוטין לבדיקומט, דרך אגב, אותו אתם כבר מכירים (נגיד). הוא גם זהה לחלוטין למכשיר התורים בכניסה לבית המרקחת, אליו נכנסתם בטעות בהתחלה כי אין שום שילוט להבדיל בין הכניסות לבניין. 

מה עושים בשני המכשירים ההם? בדיוק מה שעושים במכשיר הזה, ואפילו יותר מכך, מה שהמכשיר מבקש בכל לשון של בקשה שתעשו – מעבירים את הכרטיס המגנטי. מיד לאחר מכן אתם מקבלים את השירות היעיל והמהיר שהובטח, בצורת הודעת "לא הזמנת תור, אנא גש למשרד לבירור", או משהו כזה. אני כבר לא זוכר, אבל אני חושב שאפילו לא היה כתוב משרד, אלא מזכירות, או משהו כזה.

אז העברתי את הכרטיס שוב, כי באמת, זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות בעמדות האלו. אותה הודעה. איזו אישה אחת לידינו עשתה אותו דבר, וקיבלה את אותה הודעה. בהינו כולנו במסך.

אז מה עושים לאחר מכן? ניגשים למזכירות, כמובן. שם, מסתבר, יש תור. לא שניתן לראות זאת: עיצוב הכיסאות לא רומז לכך, והמזכירות עצמן לא מביעות שום איכפתיות בעניין, ואפילו כשאין מולן אף אחד, לא ממש טורחות להזמין את הבא בתור. מה שהופך את המעקב המספרי (המבולבל, ישנם משהו כמו 6 תורות שונים באותו חדר, מופרדים זה מזה באמצעים על-טבעיים כנראה) למיותר בכל מקרה. וכך קרה שדסי ואני נדחפנו מבלי אפילו להתכוון – כי לא היה לנו מושג שאנחנו עומדים בתור.

לאחר מכן הסתבר לנו שמי שרוצה לקחת מספר לתור המזכירות צריך לחזור למכשיר התורים וללחוץ על, כן, נחשתם, "משרד קומה 2", שזה בדיוק הכפתור שאני מדמיין לעצמי שייתן לי מספר. ולא, נגיד, שעות קבלה, או פרטי יצירת קשר, או מי לעזאזל יודע מה כי לא רשום עליו שום דבר חוץ מחץ קטן שלא אומר שום דבר, שום דבר לחלוטין. המילה שירות מופיעה כמה פעמים שתרצה, אבל, נגיד, תור, לא מופיעה בכלל.

נכנסנו לרופאה. היה נחמד. היא בסדר. חשבתי לשלוח לה מייל תודה על היחס המהיר, הענייני והנעים. תארתי לעצמי שזו בסך הכל עבודה כפוית טובה, ומגיע לה לקבל תחושת תודה אישית. עם זאת, אני כל כך סולד ממקום העבודה שלה, שלא הצלחתי להביא את עצמי לאסוף מספיק איכפתיות כדי לנסות ולברר. חכו, נגיע לסוף.

הרופאה שלחה אותי לעשות בדיקת משטח גרון אצל האחיות. הנה חדרי האחיות.

מר וגברת בוכריס

מה עושים כאן? כנראה עומדים בתור מול הדלתות, לא?

אם תלחצו על התמונה, אולי-אולי הרזולוציה מספיק טובה כדי לקרוא את עשרות השלטים המקיפים את הדלתות. בשניים מהם (מהוהים משהו) רשום שצריך לקחת מספר בעמדת השירות בכניסה לקומה. וואלה. 

אז כמו ילדים טובים חזרנו לעמדת הרישום ולקחנו מספר לחדר האחות. סליחה, לחצנו על "אחות קומה 2". עשינו זאת גם עבור עוד שני מבוגרים, ואני משתמש במילה באופן מנומס מאוד, שלא הצליחו להפנים שזו מטרת הכפתור, ובמקום זאת, העבירו את הכרטיס שלהם שוב ושוב – כי זה מה שעושים, ובכל מקום מבקשים ממך את הכרטיס וזה הדבר ההגיוני והנכון לעשותו גם כאן.

האחיות, מסתבר, לא עוקבות אחרי המספרים. הן… לא עוקבות אחרי המספרים. אז כמו המזכירות בעצם, כן? ולמה, למה זהו המצב? אולי בגלל שמעצב המערכת היה אדיוט גמור, שיצר מנגנון כל כך פרמטיבי, עד שהלקוחות לא מסוגלים להתמודד איתו, והעובדים נאלצים לפתח יחסי עבודה שמתעלמים ממנו פשוט כדי לשמור על שפיותם, וזאת למרות שהלקוחות ממשיכים לנסות להשתמש בו, בכך יוצרים חיכוך, שאחראיות המשמרת מנסות לפתור כי נאמר להן מגבוה שהמערכת חייבת לעבוד (אחראית האחיות ניסתה להחזיר אותן לתלם ולהבהיר שצריך ללכת לפי הסדר, אחרת זה פשוט יקח כל כך הרבה זמן עד שהן "לא יצאו מכאן היום", באמת חינוך לתודעת שירות).

נכנסתי לאחות. היא הכניסה לי מקל לפה, השתנקתי, קשה לי לקבל מקלות לפה מבלי לנסות ולהתנער מזה. תוצאת הבדיקה תגיע תוך יומיים-שלושה, אפשר לבדוק באתר האינטרנט.

הנה הנקודה החיובית היחידה שיש לי לומר על הסיפור הזה: בדיוק כמו הפרסומים שהיו מפוזרים בכל רחבי המשרד (לא, זה לא משרד! זאת מזכירות! זה מודיעין! זאת עמדת קבלה! משרד זו לא המילה הנכונה כאן!), תוך חצי דקה בדיוק סיפקו לי קוד כניסה לאתר האינטרנט. זה היה יעיל ומועיל. שלא כמו אתר האינטרנט עצמו, אגב, שהוא בחלקו הגדול מבלבל, עם כפילויות ועמודים חסרי משמעות. חלקו האחר דווקא סביר.

סוף טוב, הכל טוב
אבל לא הפעם. התוצאות הגיעו חיובית, יש לי איזה סטרפטוקוקוס משהו כזה או אחר, ואחרי חיפוש בגוגל הוא דווקא נראה מעניין, זה כנראה חיידק שיושב בגרון באופן טבעי ודווקא הכל סבבה אבל פתאום מתפרץ כאשר יש איזה חוסר איזון בסביבה שלו, וזה נחמד לראות שלמדתי משהו מספק סביר ואני כבר לא חושב שכל המחלות זה פשוט "חיידק X מגיע לגוף, עכשיו אתה חולה". אבל בכל מקרה, צריך לחסל את החרא עם אנטיביוטיקה.

אז אתמול הלכתי לקחת מרשם לאנטיביוטיקה. לחצתי כמו ילד טוב על "משרד קומה 2". המתנתי כמו ילד טוב. ניגשתי כמו ילד טוב ושאלתי מה קורה, כי המספר לא מתקדם. כמו פקידה משועממת היא פשוט שאלה מה אני צריך. ביקשתי לראות את הרופאה ההיא, ואם היא לא כאן, אז כל אחד אחר גם טוב, אני רק צריך מרשם. נאמר לי שהם לא כאן או משהו, ורק אחה"צ הם יהיו. אמרתי תודה והלכתי. מחוץ לבניין, בדקתי בשילוט מהן שעות הקבלה, רק כדי לוודא שעשיתי הכל כמו שצריך. הלכתי הביתה, משתעל את דרכי בחזרה.

אחרי שאחזור מחו"ל, אקשיב סוף סוף לבקשות אשתי, ואעבור למכבי. ואני ממליץ בחום לכולם לעשות כמוני. 

2 תגובות על “הסיפור העצוב על העיצוב”

אני חייב לומר שבכללית בקרית אונו זה לא ממש ככה. כולם עובדים עם מספרים, המזכירות יעילה, והכל נחמד.
כמו גם, החלם במהרה!

ערן, לא שאני מת על הכללית, אבל אם אתה חושב שב"מכבי" הכל אחרת, אתה פשוט טועה.
אגב, מנסיון עם כארבע מרפאות באזור חולון, באמת מרשימה רמת הבירוקרטיה של המרפאה ברמת גן. לפחות הצלחת לשפר את כישור "שרידת בירוקרטיה שלך"?
 

השארת תגובה