קטגוריות
אישי

יש גם כאלה

סיפור זה הופיע במקור (לפני הרבה שנים) בפורום כותבי מדע בדיוני ב-"תפוז", כחלק מקונספט סיפור-תמונה. לפי רעיון זה מוצבת בפורום תמונה שמטרתה לגרות את דמיון הכותבים. התמונה היא עבודה של כריסטוף ואשר (Christophe Vacher) והסיפור לפניכם:

גורבאש המתין בשקט מופתי, בצילם של עצי היער.

אם היה משהו אחד שבו גורבש היה טוב, הרי זה להמתין בשקט מופתי. אם כבר, הרי שחלקת היער היתה מקום מצויין לעמוד בו בשקט מופתי, מאחר והיא היתה גם יפה להפליא וגם שקטה למופתי בעצמה. סך הכל, למסתכל מהצד, לו היה כזה, מדובר בחלקת יער שלווה באופן על-טבעי ממש.

גורבאש היה על-טבעי ממש בעצמו, אבל הוא כבר כמעט שכח זאת. בימים הצעירים האלו, לאחר שכבר שכח את התקופה בה הימים היו מבוגרים ובעלי זקן, הוא אהב בעיקר לעמוד בשקט מופתי ותו לא.

האישה הצעירה צעדה בשקט אל תוך קרחת היער, כאילו מפחדת להפר את שלוות המקום. על פניה היה נסוך מבט של יראה, עיניה פקוחות עד שעפעפיה חשבו להתנתק ולרחף כלפי מעלה באופן עצמאי. היא הרימה את גלימתה הארוכה וגילגלה אותה בידה, מונעת מהבד הכבד לגעת באדמת היער המקודשת.

האם היא באמת מקודשת? האם זהו המקום אותו חיפשה במשך זמן כה רב?

גורבאש הביט באישה בחוסר עניין. הוא זכר בני אדם, פעם היו כאן לא מעט מהם. אומנם עבר לא מעט זמן, אבל בטח גם זאת רוצה את אותו דבר כמו כולם. הא, בני אדם. לא משתנים אף פעם.

האישה הצעירה התקרבה אל האבן הגדולה שניצבה עומדת במרכז חלקת היער, גלימתה בידה. כשנעמדה האישה ליד האבן, התקרבה לבדוק את הסימנים המיסטיים המעוצבים בה. ברעד היא זיהתה את השברים, מבעדם ניתן היה לראות את מרקם הקסם העצור באבן, נע כמו זרמי לבה זעירים. אין ספק שכוחה של האבן עדיין עומד, אפילו שפניה הפיזיים כבר החלו לקרוס בנטל העוצמה שעליהם לעצור.

האישה הצעירה רכנה אל קילוח המים הדק שנבע מהאבן, נותנת לגלימתה ליפול אל הרצפה בחוסר תשומת לב. בזהירות היא אספה מעט מהמים הקרירים אל ידה, מרימה את הנוזל הכחלחל להפתיע אל עבר פיה.

גורבאש הביט בה בעת שעשתה כל זאת, ומעט התפלא.

בזהירות בזהירות, כאילו החזיקה כדור מחטים, קירבה האישה את ידה אל פיה. לבסוף, כאילו נאלצה לעשות זאת, לגמה ממנה בחטף. הטעם היה מלוח בחוזקה, אך נשכח מיד עם ההרגשה שבאה מיד אחריו. כל גופה נרעד, כאילו המים המעטים ששתתה הספיקו לחלחל בכל אבריה. עוד בטרם עברה התחושה ידעה האישה כי אין ספק שזהו מעין הנעורים, זהו סיומו של החיפוש הארוך.

גורבאש היה מרים גבה אילו יכול היה, בראותו את האישה מצטמררת. כשסיימה להצטמרר, מיהרה האישה לחפש בין חפציה עד שמצאה בקבוקון זכוכית. היא מיד ניגשה למלא אותו במימי הזרם.

"סליחה," אמר לפתע קול בריטוני עמוק מתוך חלל האוויר. "אבל אפשר לדעת מה את מתכוונת לעשות עם זה?"

האישה נרתעה לאחור אל גזע העץ שמאחוריה, הבקבוקון נשמט מידה. "מי אמר זאת?" קראה בקול אל חלל האוויר. "גלה את עצמך!"

"אני היא אבן המעיין." אמר גורבאש, "ואני סקרן. מזה שנים שלא עברו כאן בני אדם. מה את מתכוונת לעשות עם מימיי?"

האישה מצמצה, והתקדמה על ארבעותיה אל עבר האבן הגדולה. היא חיפשה במהירות אחר הבקבוקון, וכשמצאה אותו אספה אותו אל חזה כאילו היה הדבר היקר ביותר בעולמה.

"אבי חולה מאוד." לחשה האישה. "הוא כל שנותר לי בעולם לאחר שהאורקים טבחו בשאר משפחתנו. יצאתי למסע חיפושים אחר תרופה שתחזיר אותו לכושרו…"

"יפה יפה." אמר גורבאש בקולו המהדהד. "מעניין. ואת צריכה בשביל זה תפוחי אדמה?"

האישה הביטה באבן.

"סליחה?"

"זאת בטח תרופה חדשה שפיתחו במשך השנים שהייתי כאן. אולי איזה עוף בתנור, הא? זה ירפא אותו?"

"אני מצטערת, אינני מבינה." מלמלה האישה.

"אם לא זאת, אז מדוע באת לאסוף ממימי?"

"הרי אתה מעיין הנעורים!" התנשמה האישה. "הלא כך?"

"לא, לא כך." אמר גורבאש. "אני מעיין מי המלח."

"מעין מי המלח?!"

"לפני שנים רבות," גלגל גורבאש את סיפורו, "כשהעולם היה צעיר, רצה האדם מלח אך לא היה לו. כפתרון, ברא האדם בקסמיו את מעיין מי המלח. זהו אני. צריכה מלח, בשביל תפוחי האדמה או משהו?"

"ארר, לא." אמרה האישה ונשכה את שפתיה.

"אז עוף במלח, נכון? צדקתי בניחוש השני?"

"אני לא צריכה מלח בכלל, תודה."

"אה." אמר גורבאש, מאוכזב בבירור. "אוף."

"יש בידינו מלח לרוב, תודה לך אבן טובה." אמרה האישה. "האמת היא כי זקוקה אני למעין הנעורים, אך נראה שכל מסעותי היו לשווא."

"אה, את גרשון את צריכה?" אמר גורבאש. "למה לא אמרת קודם. הוא נמצא עוד שעה הליכה לכיוון השמש הזורחת."

עיניה של האישה נפערו, והיא זינקה על רגליה בתנועה מהירה.

"באמת? אינך משלני?"

"אני לא עובד עליך, אם לזה את מתכוונת." אמר גורבאש. "בחיי, מה קרה לשפה שלכם במאות השנים האחרונות?"

"יוצאת אני לדרכי מיד!" הכריזה האישה, כולה אושר. "תודה לך אבן טובה! מי יתן ותעמוד עוד שנים רבות!"

"כן, די נחמד כאן." אמר גורבאש, אבן מי המלח. "דברי קצת עם גרשון, הא? הוא תמיד היה דכאוני משהו."

"ארר, בוודאי." אמרה האישה במבוכה. "היה שלום!"

ובמילים אחרונות אלו יצאה מקרחת היער, והמשיכה בדרכה.

גורבאש חירחר מעט, כדי לנקות את האזוב שנכנס לחרכים לא נעימים. הוא חשב קצת על בני אדם, אבל די מהר נמאס לו.

גורבאש המתין בשקט מופתי, בצילם של עצי היער.

7 תגובות על “יש גם כאלה”

השארת תגובה