חודש: מאי 2011

מספרים שפעם היו השמיים נצחיים מעלינו, נפרשים ללא סוף. שהשמש היתה עולה כל יום, על רקע אוקינוס כחול, ובלילה היו ניצוצותיהם של הכוכבים קורצים לנו ממרחק, רומזים לנו על יעודנו, על כל מה שעוד נוכל להשיג. מתנתה הגדולה ביותר של האלה הטובה – תקווה.

איננו יודעים את שמו של הסורר; לפחות לא בארצנו. אומרים שהוא לא מכאן, אבל בטח בכל ארץ אומרים את זה. הוא זה שהרג את האלה הטובה, זה שהביא לסופו של העידן. האלה הטובה אחזה בכל היעודים, בכל הגורלות, ופרסה אותם עם כל יום וכל דקה, עבור כל תושבי העולם. הסורר ראה בכך עריצות. הוא רצה את גורלו בידיו, לא כמתנה מהשמיים. הוא רצה לקבוע את עתידו בעצמו, לא כאירועים הנשלטים ממעל. הוא דחה מעליו את יעודו, וקם אל מול האלה הטובה, והשמיים רעדו ונסדקו. הוא הביס את האלה הטובה במילת העוצמה החזקה ביותר שנאמרה מעולם, ונפשה התפזרה לרסיסים.

אני לא חושב שהוא רצה להביא לנפילתם של השמיים. אני לא חושב שהוא תיכנן להביא לסופו של העידן. הוא רק רצה לשלוט בגורלו שלו. האם זה כל כך נורא?

השמיים נפלו, והתרסקו על הארץ. הכל נקבר, הכל נשבר. וכשהשורדים הרימו את עיניהם מעלה, הם ראו את מה שהסתתר מאחוריהם. הם ראו את תבנית הבריאה, את התוכנית הגדולה נפרסת למול עיניהם – גלגלי שיניים לאין ספור, מטוטלות וקפיצים, מנגנון הגורל. יעודו של העולם ושל כל הנוכחים בו, גלוי וברור, נע בסידור מוחלט, ללא כל פגם. מכונה מורכבת עד אינסוף, אך שמימית וקדושה. אף תקרה לא מסתירה אותה, אפילו מתחת לקרקע ניתן לראות אותה, אם מביטים מעלה, מבעד להכל, מעבר להכל. תמיד גלגלי השיניים מעל, ומספיק לבחון אותם לעומק, אפילו כמה רגעים, כדי להבחין בחייך שלך. עוד כמה רגעים, ואתה רואה את עתידך. עוד כמה רגעים ונחשף בפניך יעודך הסופי.

הכל גלוי, הכל לפנינו, עד הרגע האחרון של חיינו. השורדים את סופו של העידן איבדו את דעתם וסיימו את חייהם בהתאבדויות המוניות, אומות שלמות מקריבות עצמן, כשלא נותר עוד כל זכר לבחירה אישית, לא היתה עוד תקווה לשינוי או השפעה. הכל כתוב מראש, הכל פרוס לפנינו. היום איש אינו מביט מעלה, האחריות גדולה מדי, החשש כבד מדי. רק המעטים חסרי המזל, או האומללים, או הדחויים, רוצים לברר אם יש להם תקווה, ומציצים אל השחקים, רק כמה רגעים… רק כדי להסתכל על הימים הבאים… לא יותר… נפשות אבודות שכמותם.

אבל אנחנו חושבים שיש תקווה. אנחנו יודעים שהיתה כזו פעם, כך נכתב בכרכים הקדושים העתיקים, הכרכים שאיש כבר לא קורא בהם. האלה הטובה כבר לא איתנו, נותרנו רק עם השכינה – שאריות דעתה של הישות האלוהית, אכולת צער על אובדנה אך חסרה את היכולת להבין, לזכור. היא רק שרה את שיריה הנוגים, ואלו שלומדים להקשיב לה יכולים להשתמש במעט מהשפעתה כדי לעצב את העולם. לה לא איכפת, והם עושים כרצונם. הם אינם כוהנים, כבר אין כוהנים.

אנחנו יודעים שניתן להחזיר את התקווה, את המתנה שהאלה הטובה נתנה לנו. אנו נאסוף את רסיסיה המפוזרים, ונאחה אותה. חלקנו חושבים שעדיף שנשמיד אותם סופית, מאמינים שכך נשבור את המנגנון השמימי, ונחלץ את העולם כולו מכלא הגורל. אחרים רוצים לאסוף אותם לעצמם, חושבים שיוכלו להשתמש ברסיסים כדי לזכות באלוהות, להטוות גורל צודק יותר לעולם, לפי חזונם. כל אחד ומחשבותיו, כל אחד וסודותיו. אבל רק ביחד יש לנו סיכוי למצוא את השברים. אנחנו הולכים בדרכו של הסורר, מסרבים לקבל את גורלנו, ואנחנו נשנה את העולם.

אבל לפעמים… ובמיוחד בדרך הקשה שלקחנו לעצמנו… קשה שלא להביט מעלה, ולו לרגע, כדי לחזות בעתיד לבוא.

מאחורי הקלעים

הרעיון של "תמיד גלגלי השיניים מעל" התגבש לי סוף סוף, וכמו תמיד אצלי, בצורה של מיני-מערכה (וכמו שאני אוהב, בהשראה כבדה של עולמות אנימה). חשבתי עליו במקור כוואן-טיימר, אבל עכשיו הוא הולך ונראה יותר כמו מערכה מוגדרת, וכזו שדורשת מכאניקה יצרתית כלשהי. אני רוצה לאפשר לשחקנים להציץ למעלה, ולראות חלקים מהעתיד, אבל לשלם על כך בתחושה של בחירה. שאלה מעניינת איך עושים את זה. בנוסף, צריך לחשוב עוד על איך נראה עולם שכזה: אין גשם, כי השמיים נפלו. השמש נפלה במערב, והיא מאירה משם תמיד (וגם גלגלי השיניים מאירים ממעל, מעט), כך שתמיד יש אור של בין ערביים. השכינה נותנת כוחות תפילה כלשהם, אבל צריך לתת להם אופי מדכא. ומעבר לכך צריך לחשוב על עוד דברים מוזרים (לא רוצה לומר "קסומים", אין קסם במובן של לחשים וקוסמים בעולם הזה), כמו למשל מילות העוצמה, משהו שאמור להיות קדום ועצום וקוסמי (משהו "מהותי" יותר ביקום מאשר האלה עצמה, אפילו), ועל יכולות שניתנות לגיבורים פשוט בכך שהם "מסרבים לגורלם". גם הרסיסים יצטרכו לעשות משהו, מעבר להיותם המניע העלילתי.