פרק הארי פוטר המחוייב

לא קל להיות נער בן ארבע-עשרה המנסה לתמרן בין לימודים, חברים, ואהבה ראשונה. המצב מסובך עוד יותר כשאתה קוסם מתלמד שקרוביו מתנכלים לו, אויביו אורבים לו מאחורי כל פינה, וכל צעד שהוא עושה מדווח מייד בעיתונים.
שנתו הרביעית של הארי פוטר בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות תהיה שנה יוצאת-דופן, גם בשביל מישהו כמו הארי.
לראשונה מזה מאות שנים יתקיים השנה אירוע בעל חשיבות בינלאומית – אך איש אינו משער איזה תפקיד ישחק בו הארי.
ואיש אינו יודע איך כל זה קשור לחלום שהארי חלם, חלום שממנו התעורר בבהלה וזכר רק מעט פרטים: משהו רע קרה, והלורד וולדמורט היה שם…

פרק הארי פוטר המחוייב

[הערה: מסיבות של זכויות יוצרים, אסור לשים בפיו של הארי דברים שלא נכתבו על ידי ג"". ק. רולינג עצמה. הכותב מאמין שמצא דרכים אלגנטיות לעקןף את הבעיה.]

כשנפתח היקום בקול שאגה אדיר, בעוד עשרות עלים מתרוממים עם הרוח הגועשת ומסתחררים באוויר, תוך כדי מטח הברקים מסמר השערות שבקע מהקרע הכחול אשר נפער במציאות, נפלט פתאום גובלין נמוך וירוק אל תוך העולם.
זה היה דומה ללידה: הרבה רעש וצלצולים, לא מעט כאב, והשלכות שמישהו הולך לשלם עליהן עוד הרבה זמן.
הבעת פניו של ננסק אמרה הכל, בעודו משפשף את אחוריו ("תגיד ננסק," שאלה אותו פעם סטייסי. "למה תמיד אחרי שאתה מתרסק לאדמה אתה קם תוך כדי שיפשוף אחוריך?" "יש דברים," ענה לה ננסק בכובד ראש, "שמוטב לא לשאול").
היקום התנהג כמו ילד טוב ונסגר היטב. אפילו "פלוק" לא נשמע. "אז תגידי," אמר ננסק, קם על רגליו. "איפה אנחנו עכשיו? ולכמה זמן? מכירה איזו מסעדה טובה בסביבה?"
סטייסי היתה בשקט.
ננסק, מופתע ואף מעט מזועזע מהתופעה, בהה באבן החן האדומה הענקית שהחזיק בידו.
"סטייסי?" שאל.
אבן החן נראתה מאוד יקרה. מעבר לכך, לא הפגינה שום נוכחות אחרת.
"הכל טוב?" שאל ננסק.
פאותיה החלקות הרבות של אבן החן נצצו באדום באור השמש.
"סטייסי?" שאל ננסק בחריקה.
רמת הקראט שלה היתה בוודאי גבוהה לאין שיעור.
"סטייס?" לחש ננסק בעיניים מזוגגות.
גוש דומם נח בכף ידו.
במרכז המדשאה הגדולה עמד גובלין ירוק תחת שמיים מעוננים בכבדות, והחזיק בידו אבן גדולה. גשם החל לרדת.

הארי ירד במדרגות המובילות אל המדשאה, מצליח רק בקושי להחזיק את מערום הספרים שבין ידיו.
"אני כל כך שונא שיעורי שיקויים." אמר רון וויזלי, חברו הטוב אדום השיער והאף, אשר ירד לצידו והחזיק אף הוא ערימה גדולה של ספרי לימוד. "לא להאמין כמה שיעורי בית נותן לנו הסנייפ הזה, הא הארי?"
הארי פתח את פיו. "א-"
אך משהו נכנס בו מהצד לפני שהספיק להגיד את דברו. הספרים שבידיו החליקו אל הקרקע בקול דפדוף רועם, מתמזגים לכדי ערימה גדולה ביחד עם ספריה של הדמות בה נתקל.
"הו, אני מצטערת!" אמר קול מוכר. הארי הרים את עיניו וראה מצידו השני של הר הספרים את הרמיוני, חברתו הטובה והאפלטונית.
"אה, זה רק אתה הארי." אמרה הרמיוני בניד יד, ופנתה להרים את הספרים.
"מה זה!" אמר רון במבט מלא פליאה, המזכיר את ההבעה אותה עוטה עז הרים עת היא מבחינה בשמש העולה ממזרח, כל בוקר מחדש.
"אלו הם הספרים שלי." אמרה הרמיוני, רוכנת לרצפה ואוספת אליה את מגילות הקלף המעוטרות, והכרכים העתיקים המלאים בסודות כשופים מלאי כשף וכישוף.
"א-" אמר הארי פוטר.
"כן כן, וגם של הארי." אמרה הרמיוני.
"אבל למה כל כך הרבה?" אמר רון, עיניו מתכוונות לצאת מחוריהן ולצאת לטיול.
"אני אוהבת לקחת כמה שיותר שיעורי בית." אמרה הרמיוני, מעלעלת בין דפיו של הספר סודות כשופים מלאי כשף וכישוף. "זה גורם לי להתרגשות מינית."
היה שקט קצר, בזמן שרון והארי הביטו בה.
הרמיוני הרימה אליהם את מבטה, ועיקמה את אפה. "הו, נו באמת." אמרה, מחזירה את מבטה אל העלעולים. "בנים."
הבנים החליפו מבטים.
רון וויזלי החזיר את מבטו אל עבר הרמיוני, ונראה שעמד לגעות משהו חסר טעם, אך לפתע הבחין בדמות מתקרבת.
"מה זה!" אמר רון בהבעת עז הרים.
הארי עקב אחריו במבטו.
הרמיוני קמה על רגליה, בין ידיה דפים מספר, ופנתה להביט באותו הכיוון אליו הצביע רון. "זה כל כך ברור, הרי זהו גובלין." אמרה הרמיוני.
"זה כל כך ברור בשבילך," אמר רון, "מתי ראית יצור שכזה? היית פעם בגרינגוטס?"
הרמיוני עצרה, שערה מתבדר לכל עבר, ותקעה ברון מבט תחכני משהו. "רון, אתה כל כך מגזים. גם אתה היית יודע לזהות גובלין אם היית קורא את ההיסטוריה של היצורים המופלאים בבריטניה לשנה השלישית."
"אבל אנחנו בשנה הרביעית," אמר רון בבלבול.
הרמיוני נאנחה. "מה יהיה הסוף איתך." שאלה את האוויר ופנתה לגובלין, שנעמד לידם. "מה מעשיך כאן?" שאלה הרמיוני בזעף. "מקומך הלא הוא בגרינגוטס!"
"שמעתי שהחומוס שם סבבה," אמר ננסק במהירות, "אבל יש לי איזה משהו דחוף. הגלימות והשרביטים האלה, זה עניין של אופנה או שאתם קוסמים?"
"ת""אמת, אין לי מושג מה הרעיון עם הגלימות," אמר רון. "אבל הן נראות עלינו טוב, נכון? מרזות?"
עיניה של הרמיוני ננעצו בו והצטמצמו. "אתה רומז שאני שמנה?"
בעוד רון מתנצל והרמיוני מזדעמת, פנה ננסק להארי פוטר. "הרבה תקווה יש לי משניהם. נו, ילדון עם משקפיים, אולי אתה יכול לענות לי?"
"א-"
"נו, אז אתם קוסמים?"
"א-?"
"נו, כי יש לי עניין שנוגע לקסם, מאוד דחוף ובהול, ו.. מהיר ושצריך לטפל בו עכשיו. שכזה."
"א-!"
"קסם?" אמרה הרמיוני והרפתה מלפיתת החנק סביב גרונו של רון, פניה מוארות. "אני מאוד חכמה ויודעת הכל על קסמים! במה נוכל לעזור לך גובלין חביב?"
"אני," התחיל ננסק, ונעצר. "רגע, חביב?"
הבעתה של הרמיוני השתנתה ברגע. "אני מצטערת, פגעתי בך? אני לא מתכוונת להעליב, אבל לפעמים האינטלקט המדהים שלי נעצר בידי ספקות עצמיים אודות היכולות החברתיות שלי…"
ננסק הביט בה.
"או…קי," אמר.
"אוי, עכשיו הרסתי את הכל!" נאנחה הרמיוני.
"הוא דווקא די חביב." אמר רון.
"א-" אמר הארי.
"אין לי בעיה להיות חביב." אמר ננסק, טועם את המילה בפיו. "זה פשוט… זה לא תיאור שאני זוכה לקבל לעיתים קרובות, נגיד את זה ככה. גובלין חביב. ח-ביב. חאאאביב."
"נכון תמיד מרגישים שהמשמעות נהרסת כשאומרים מילה הרבה פעמים?" אמר רון. "כמו בננה! בננה בננה בננה בננה—"
"הו, רון," אמרה הרמיוני באנחה.
היה שקט קצר.
"כן?" שאל רון.
"האמת שאין לי ממש מה להגיד על זה." אמרה הרמיוני, מאדימה.
"א-" התחיל הארי.
"אה, נכון!" נזכר פתאום ננסק, קוטע חלום בהקיץ על גובלינים עם עיניים ענקיות רוקדים באחו ושרים בגיל. "יש לי בעיה ענקית. עצומה. כזאת גדולה." הוא עשה עם הידיים.
"החווה בידיו." תיקנה הרמיוני.
"מה כבר קרה?" שאל רון. פתאום הוא השתנק והתחיל לגרוס את שפתו התחתונה. "זה לא.. ההוא-שאין-לנקוב-בשמו?"
הארי נתן בו מבט מלא חשיבות.
ננסק הרים גבה. "מי זה ההוא-שאין-לנקוב בשמו?"
"וולדמורט." אמר רון.
"חשבתי שאין לנקוב בשמו." אמר ננסק.
רון בהה בו לרגע. "אללי!" אמר אחרי רגע.
"אל תהיה טיפש, רון." גערה בו הרמיוני. "גובלין חביב, מהי הבעיה המדוברת וכיצד אוכל לפתור אותה בעזרת חוכמתי האדירה?"
ננסק הוציא את סטייסי מכיסו והראה את אבן החן הגדולה לשלושת הקוסמים הצעירים.
"ווואהה…" אמרו רון והרמיוני בפליאה. גם הארי ניסה, אך ללא כוונה השתנק ואמר רק "א-!"
"היא יפה מאוד." אמר רון.
"אל תהיה טיפש, רון." אמרה הרמיוני. "זוהי בבירור חרצינת פושטטים, פיית יער כבויה."
"לא, דווקא לא." אמר ננסק.
"אז זו גחלת שלהבת," אמרה הרמיוני מבלי להחמיץ עפעף. "חפץ-כשף נפוץ בקרב הילאים. הם משתמשים בה כדי לחשוף את סימן האופל על אוכלי-מוות."
"זה היה תיאור מאוד מפורט של דברים שאני לא מבין," אמר ננסק, "אבל גם הוא לא נכון."
"גוש-חרצול?"
"ארר, לא."
"סלע-בלע?"
"גם לא."
"אבן המרה המשעשעת של בליטן-בלופ במילוי עסיס זורקנים?"
"איך אני אוהב את אלה!" התפרץ פתאום רון, פניו מאדימות. "הם הכי טעימים עם סוכריות-פיצפוציות לשון או גפילטע-הכחד-כבד… ואני הכי אוהב את תנוכי האוזניים המסתחררים המשפריצים, הם לעיסים מאוד."
ננסק הביט בהם באימה. "שמעו, זה פשוט לא זה!"
"אבן החכמים?"
"א-!" אמר הארי פוטר.
"חכמה בלילה, אולי." אמר ננסק. "עכשיו אם תתני לי לדבר, אני אסביר."
"שמר-פרפר-שדמרגר?"
ננסק הבין שלא יזכה לחלון הזדמנויות אם יחכה בסבלנות, ולכן פשוט המשיך. "זהו… עתק קסום ורב-עוצמה ממעבר לזמן ולחלל!"
"אווו…" אמרו האחרים. אפילו הארי.
ננסק כחכח בגרונו וגירד את סנטרו. "או משהו. ארמ, האמת שאף פעם לא הקשבתי כשהיא תיארה את הקטע הזה."
"אז זאת אבן מדברת!" הכריזה הרמיוני.
"כן, הרגע אמרתי את זה."
"אבל אני אמרתי את זה ממש מיד אחריך!" אמרה הרמיוני. "20 נקודות לגריפינדור!"
אך העליזות הפכה בן רגע ליראה דוממת. צל כבד כיסה את שלושת הקוסמים והגובלין, דמות כהה עטויה בשחור הופיעה מעליהם. היה זה סנייפ, הפרופסור השנוא, שחור הגלימה ושחור השיער, ששערו השמנוני היה שמנוני במיוחד. פניו עטו הבעה של חוסר שביעות רצון וקצת התעללות בגיל הנעורים.
מטר של טיפות שמנוניות מגעילות נחת מלמעלה.
"אייייכככס." לחשו רון והרמיוני. "א…" התחיל הארי, אבל הושתק מיד.
"שקט!" הכריז סנייפ. ביחד עם תנועתו הסתחרר גם שערו השחור החלק והשמנוני, וטיפות כבדות ושמנוניות נוספות נחתו בכל עבר. הן היו שמנוניות, ושמן היה אופין. אה, ושערו היה שחור.
סנייפ הביט בשלושת התלמידים והגובלין במבט צר מאוד. הוא המתין מספר רגעים דרוכים לפני שסינן מבין שיניו "ההפסקה נגמרה לפני שתיים עשרה שניות, ילדים חצופים. אתם תבואו איתי עכשיו, גברת גרינג""ר, אדון וויזלי ואדון פוטר, לחדרה של פרופסור מקנגנוונל… ארמ, מקנגנונוללגל."
בהבעתו הקטלנית של סנייפ לא נע אפילו נים.
"מקנגנוננגל." אמר שוב.
האחרים הביטו בו ביראה מהולה בפחד, וויזלי עטה הבעה עיזית מהרגיל. עם כל הגיה נוספת ניתזו טיפות שמנוניות משערו השמנוני, ונחתו בשמנוניות על הרצפה סביבו, שנעשתה שמנונית מרגע לרגע.
"פרופסור מנקגונלגלגל." אמר סנייפ. "מקמקנוגלנוגל".
"המורה לשינויי צורה." תיקן עצמו לבסוף, מבלי שהחסיר ולו טיפה מכבודו העצמי. "שם תחטפו עונש ראוי על החוצפה החצופה הזו."
הוא פנה בתפנית דרמטית במקומו, גלימתו השחורה והשמנונית… כלומר, גלימתו השחורה שמתחת לשערו השחור השמנוני, מסתחררת באוויר.
הרמיוני קפצה קדימה "אבל המורה!"
סנייפ עצר באחת והסתובב במהירות מבהילה "ככככןןן?" נבח, עיניו ננעצות אל תוך נשמתה של הרמיוני.
הרמיוני שחררה "איפ!" קטן, והרימה כהגנה את הסיכום שכתבה בשיעור מנהגי החיזור של מכשפות נוורגיות ערומות משתוללות.
סנייפ שלח ברביעיה מבט מלא מדון. "אחרי." סינן.
הם הלכו אחריו.

2 comments on “פרק הארי פוטר המחוייב
  1. קרו כור רגל הצילו הגיב:

    מקגנונוגלל?
    חחח
    ננסק המסכן והשמנוני….

  2. zipdrive הגיב:

    אהבתי שהרמיוני מתקנת אפילו אותך, ערן.
    🙂

השאר תגובה