שנאת אחים חצי נחמה

זוהי העיירה סאנידייל, וזהו לילה אפל במיוחד. באחת הסמטאות הפחות נקיות, שבאחת השכונות הפחות פופולריות, בצילו של אחד הבניינים הפחות עמידים, ניצבו זוג גובלינים מבועתים המוקפים בחבורת ערפדים זועמת ומצפה לדם. זאת אחת מהעיירות האלו.

שנאת אחים – חצי נחמה

החבורה הקטנטנה היתה מוקפת בעדר ערפדים מוטנטים, שהתקרבו עם כל צעד. ננסק וגיורק הזיעו כמו שלא הזיעו כבר הרבה זמן, צמודים אחד לשני בשיניים משקשקות ומבטים מבועתים.
"אוקי." אמרה אבן החן האדומה סטייסי, האחוזה בידו הימנית של ננסק. "תנו לי לטפל במצב."
"או לא, את לא!" קרא רקס במחאה לכיוונה של סטייסי, מתוך מיקומו בתוך כפתה של גיורק. "את תשבי בשקט בזמן שאני אטפל במצב."
"בשום פנים ואופן לא מקובל עלי!" קראה סטייסי בכעס.
"אררר," התחיל ננסק. הוא וגיורק כבר נאלצו לעמוד גב אל גב, כאשר לפחות חמישה ערפדים מלאי חיוכים (מהסוג הלא נחמד של חיוך) סוגרים עליהם מעגל.
"פעם אחרונה שנתתי לך לטפל במצב, יצאנו עם מלחמת עולם שביעית." הזכיר רקס לסטייסי. "אני חושב שזה הזמן שתכירי בעובדה שאני פשוט יותר-"
"זה היה בגלל שאתה התערבת ושיבשת לי את התוכנית!" צעקה סטייסי על רקס.
"הכל היה פועל נ-ה-ד-ר אם רק לא היית מגבירה את זרימת הנהר!"
"אררר," אמר ננסק שוב. יותר אחורה מזה הוא כבר לא יכול היה ללכת.
"אררר," אמרה גם גיורק, ועברה לנסות למשוך את תשומת לבו של רקס. "אה, רקס?"
אך האבנים המשיכו בשלהן.
"אני מבקש את סליחתך?" אמרה סטייסי בכעס. "-אני- שיניתי את זרימת הנהר? אם אני לא טועה, זה היית אתה שגרמת למדליון ההוא ליפול מהצוק, איזו עוד ברירה היתה לי?!"
הערפד הקרוב ביותר אל ננסק הרים את ידו וזינק על הגובלין הצורח.
"סטייסי!" צעק ננסק באימה. "ערפד!"
"טוב, אין לי כוח לשטויות שלך." אמרה סטייסי. היא התפרצה לפתע באור אדום, מסנוורת את זוג הגובלינים למספר רגעים. כשחזרה ראייתו של ננסק הוא הבחין בכך שהיו חסרים בסביבה 20 ערפדים מוטנטים.
"רואה?" אמרה סטייסי לרקס. "הא!"
"ממש יופי." אמר רקס. "ועכשיו הודעת לכל מכשפה בטווח חמישה קילומטרים שאנחנו פה."
גיורק וננסק, שהיו שקטים באופן מופתי בשניות האחרונות, החליפו מבטים. "אררר…" אמר ננסק. "סטייסי? אה, את עשית את זה?"
"כן." אמרה סטייסי, ופנתה מיד חזרה לרקס. "מאיפה אתה כל כך בטוח שהקסם כאן מתבסס על התפרצות גלים מתפרסת?"
"וואו." אמרה גיורק, בוחנת את הסביבה. "זה היה ממש חיסול ערפדים מרשים. לא ידעתי שהאבן שלך חזקה כל כך."
"גם אני לא." אמרה ננסק בחשד. "אה, סטייסי–"
"מה, ננסק?!" אמרה סטייסי, קוטעת את ויכוחה עם רקס.
"מה בדיוק עשית עכשיו?"
"אידיתי את הערפדים." אמרה סטייסי.
"אידית," אמר ננסק, "את הערפדים."
"כן."
"ואת יכולת לעשות את זה כל הזמן."
"כן."
"מהיום שפגשתי אותך."
"כן."
"ולמרות כל זאת, בכל פעם שאנחנו נתקלים בגורם עוין, אני נאלץ להעביר את רגלי למצב של מהירות גבוהה ולהרביץ ריצה מטורפת, תוך כדי התחמקות מעשרים סוגים שונים של נשקים לטווח רחוק, בזמן שאת יכולת כל הזמן פשוט להפוך את האויב לערימה של אטומים?"
סטייסי הרהרה בזה במשך כמה זמן.
"כן." היא אמרה לבסוף, ופנתה בחזרה לרקס. "כי למיטב הרגשתי, הקסם כאן פועל על פי העצמת ייחוס בתנועת מאנה, ולא לפי–"
"שוב פעם את וההרגשות שלך–" חזר רקס לויכוח.
ננסק חשב על זה במשך כמה זמן, זוג האבנים ממשיך להתווכח ברקע.
"אה." הוא אמר לבסוף. "אררר. אוקי."

ארבע קומות מעליהם, על גגו של המחסן עליו נכנסה גיורק לעולם, ניצבה ישות אפלה והביטה מטה אל הסמטה. זוג עיניה הבוערות באדום הביט בגובלינים ברשעות תהומית כמו הגיהנום. נשימתה היתה אפלה כמו הלילה. צבעה היה שחור כמו… גם כן כמו הלילה.
"המשמיד הגיע," אמרה הישות השחורה, "והגורלות מתכנסים לקראת סיום. יהיה זה הלילה האחרון בו יזרמו החיים על פני האדמה, בטרם יהיה-"
"יש שם מישהו למעלה?" שאלה גיורק, מביטה ישירות על הישות השחורה.
"שיט!" מלמלה הישות השחורה, ונעלמה אל תוך הצללים.
"מאוד מביך." מלמלה הישות השחורה, יושבת במקומה. "המשמיד לא יכול אפילו להכניס את שורת הפתיחה שלו בלי שיפריעו לו. מאות שנים עבדתי על זה."
המשמיד הציץ שוב מעבר לקצה הגג, כמו צל חסר גוף החוסם את אור הירח. "מספיק עם העיכובים." לחש המשמיד לעצמו. "עכשיו אלך ישירות לביתה של הקוטלת, ואתחיל בסדרת האירועים שתביא לסופו של- אופפף! ….גנחק, גנחק גנחק גנחק … פאטטטוף…"
הישות השחורה נפלה במקומה, מעולפת. במקום בו שהתה עמדה עכשיו ישות זהובה גבוהת מימדים, ואלת בייסבול בידה.
או שמא… אלת הבייסבול היא ידה? לאחר רגע, התנזלה אלת הבייסבול ונעלמה. היישות הזהובה, זוהרת באור הירח, דחפה את הישות השחורה מהגג ללא מילים והביטה בה נופלת.

בקול "שפלחץ" אימתני התרסק השד הטרנצנדנטיאלי ליד רגליהם של גיורק וננסק, שקפצו במקומם וצרחו כמו ילדות קטנות שמראים להן עכביש חי ורוקד.
"אני חושב שהוא כאן." אמר רקס, מביט בגופת השד המעולפת שעל הרצפה. לאחר מכן ניסה להביט במעלה הבניין אך נכשל, מאחר והוא אבן.
"גם אני." אמרה גיורק, מתנשמת בכבדות. "קדימה, בוא נעלה למעלה!"
"העליה שם, מצד שמאל!" קרא רקס, וגיורק מיד התחילה לרוץ אל עבר המדרגות החיצוניות לבניין.
"רגע!" קראו ננסק וסטייסי בו זמנית אחרי הגובלינית הממהרת.
"אין זמן!" צעקה גיורק מבלי להסתובב. "אני חייבת לתפוס אותו לפני שהוא נעלם לי!"

גיורק חלפה על פני המדרגות במהירות, קופצת שתי מדרגות בכל פעם, התעייפה נורא בקומה השלישית ונאלצה לעצור לנוח לרגע, ומיד לאחר מכן המשיכה בנחישות עד שהגיעה לגג. ננסק מיהר אחריה.
פחות "מיהר", ויותר "התעצל למהר".
"מה קורה כאן?" שאל ננסק את סטייסי, בזמן שגיורק קפצה מהמדרגה האחרונה אל רצפת הגג, נעלמת משדה ראיתו.
"בפרק הקודם הם אמרו משהו על כך שיש להם משימה, שהם אחרי חפץ קודש כלשהו." אמרה סטייסי. "היא קראה לו "ניידוס", ואמרה שזה חשוב לעולם הבית שלה."
ננסק מצמץ תוך כדי עליה במדרגות. "אה, "בפרק הקודם"..?"
"עזוב, לא חשוב." אמרה סטייסי.
"אז מה שהיא ראתה הוא הניידוס הזה?" שאל ננסק.
"סביר יותר שהיא ראתה את האיש שגנב את הניידוס הזה."
"טוב," אמר ננסק ברוגע, "לפחות אני יודע שאם גובלינית נשלחה לרדוף אחריו, הוא לא יכול להיות מסוכן במיוחד."

גיורק עקפה את סדרת דודי השמש, ומולה נתגלה היצור המכאני העצום.
"א-הא!" קראה גיורק בניצחון, והיצור העצום פנה מיד להביט בה.
היה זה גולם מתכת עטוף ביריעות מתכת מטאליות-זהובות. במרכז הגוף, באמצעו של מתקון המעוצב בסגנון אולטרא-טק", ניצב שעון חול קטן הזוהר בירוק מזעזע, עטוף בתוך בועה שקופה בגודל מלון ממוצע. כל המבנה העצום הזה נתמך על ידי זוג רגליים שהיו זוכות בכל תחרות "תומכי גשרים לשנת 2003". מזוג כתפיים ענקיות נשלחו זוג ידיים עבות כמו כל גופה של גיורק, בקצותיהן אצבעות היוצאות ישירות מהזרוע, ללא כף יד. ראש מכאני בלט מתוך חור במרכז מישור הכתפיים, ובו מקובעות שלוש נורות אדומות בגדלים ומיקומים שונים, הנראות כמו שלוש עיניים חסרות נשמה.
את כל זה ראתה מולה גיורק בשבריר שנייה, ומיד צעקה "עצור או שאני יורה!"
גולם המתכת בהה בה רק לרגע בעיניו האדומות. מיד לאחר מכן הוא סובב את ראשו ימינה, והחל לנוע במהירות. גופו העצום זז בגמישות מזעזעת, כאילו היה עשוי מאדים בלבד. בתוך שתי שניות של תנועה מהירה עם רגליו העצומות, היה היצור כבר מאחורי המחסה הקרוב ביותר.
"ארר," אמרה גיורק, מביטה בו בטירדה מסויימת. "למקל חבל כביסה יש שימושים רבים, ביניהם למשל החזקת חבל כביסה," אמרה הגובלינית, "אבל כמחסה הוא לא משהו."
גולם המתכת קפא במקומו לרגע, הביט על המקל מאחוריו הסתתר, וחישב מחדש את החלטותיו.
גיורק דמיינה את מחשבותיו באותו רגע: "אה, וואלה."
הגולם נעמד למלוא גודלו, והחל לרוץ שוב, שובר את המקל תחת רגלו ומסתבך בחבלי הכביסה, שנקרעו מיד.
"עצור!" קראה גיורק, מרימה את רקס לעבר היצור, מחזיקה את האבן בשתי ידיה.
הגולם התעלם ממנה לחלוטין, והגיע עד לקצה הגג. מולו היה מעקה אבן בגובה של מטר, אך הוא אפילו לא האט.
"רקס, אש!" צעקה גיורק. אבן החן האדומה נעשתה מיד בוהקת בעוצמה, האנרגיה משתחררת בצורת קרן אדומה שפגעה בנקודה במעקה ליד הגולם. הקיר התפוצץ, האבק מתרומם לאוויר. גיורק הוטחה לאחור מהרתע, אך מאחר והכינה את עצמה מראש נשארה יציבה על רגליה והספיקה להתאושש במהירות.
פתאום הופיע ננסק בקצה שדה ראייתה, ובאותו רגע ממש נעלם הגולם מעבר לקצה, לאחר ששבר בגופו את המעקה.
"את שומעת," אמר ננסק, "מה היה הדבר-"
"אחריו!" צעק רקס, וגיורק חלפה על פניו של ננסק במהירות אל עבר המעקה.
ננסק נשאר עם היד באוויר ובפה פעור. לאחר רגע הוא התאושש.
"איזו התעלמות." מלמל, והחל ללכת אל עבר הגובלינית, שהביטה מעבר למעקה.
"טיפוסי לרקס." מלמלה גם סטייסי.
"זה הם שלא בסדר, נכון?"
"אני איתך במאה אחוז, ננסק."
כשהגיע אליה ננסק, היתה גיורק עסוקה בממש לא להתייחס אליו. במקום זאת, היא ניסתה במאמץ עילאי להביט אל תוך החשיכה שמסביב לחצר שמתחת לבניין, בחיפושים.
"אם את לא רוצה לדבר איתי את לא חייבת." אמר ננסק בקול פגוע, נשען על המעקה בגבו, ידיו שלובות.
"הוא ברח!" צעקה גיורק.
"כל כך קרוב!" כעס רקס.
"אני קופצת." אמרה גיורק, מתקדמת אל החור במעקה בצורת גולם מתכת.
"לא!" קרא רקס. "אני לא אוכל לעצור את הנפילה. אני לא יודע איך."
ננסק שמע את סטייסי מגחכת.
מסתבר שגם רקס שמע.
"או, אז את אולי יודעת?"
"בחייך, אפילו "נפילת נוצה" אתה לא יודע לעשות ככוח פנימי? מה אתה, איזה טבעת העלמות של שליטה בארץ התיכונה? אל תהיה אפס."
"הו, כאילו את יודעת להפעיל איזשהו כוח פנימי ללא עזרה מנושא האבן!"
"אני יכולה לפחות לעשות נפילת נוצה, כן!"
ננסק נזכר בשמונה פעמים לפחות בהן נפל לרצפה בעוצמה מלאה, ופתח את פיו להעיר משהו. עוד בטרם הספיק הוא נקטע על ידי גיורק.
"תפסיקו שניכם!" צעקה הגובלינית, מעוצבנת בבירור. "רקס, אי אפשר להמשיך ככה. אנחנו באמצע מרדף חשוב מאוד! אתה כל הזמן יוצא מריכוז, ואני לא יכולה לעשות את זה לבדי. תגיד יפה שלום לסטייסי, כי אנחנו אוטוטו כבר לא פה."
גבותיו של ננסק עלו אל-על. "אבל רק עכשיו נפגשנו, יש לנו כל כך הרבה במשותף-"
"מצטערת ננסק," אמרה גיורק במבט ספק עצוב ספק מובך, "אתה לא מבין כמה זה חשוב. אני לא יכולה להרשות לשום דבר לעכב אותנו – חייבים לתפוס את הגולם! במיוחד עכשיו, כשאנחנו כל כך קרובים!"
סטייסי ורקס החליפו מבטים אסטראליים.
(הי, הם לא יכלו להחליף מבטים רגילים, נכון?)
"כדאי באמת שנזוז." מלמל רקס. "זה באמת די חשוב. אה, היה נעים להיפגש שוב, סטייס."
"כן, היה די מגניב." אמרה סטייסי בנועם מפתיע. "אמממם, אולי, אם יצא לכם, נוכל להיפגש שוב באיזה מימד?"
כן, הייתי בונה על זה.
"מי יודע לאן יובילונו דרכנו." אמר רקס.
"יובילינו." תיקנה סטייסי בשקט.
"יובילונו." התעקש רקס.
"לא נכון!" צעקה סטייסי.
"טוב, אני רואה לאיפה זה מתקדם." אמרה גיורק, וכיסתה את רקס בידה, מה שגרם לקולו להישמע עמום ומעורפל. על מנת לכפר על כך, הגביר רקס את קולו ועבר לצעקות.
ננסק, וסטייסי בכפתו, הביטו בגובלינית המתרחקת מהם בריצה, בידה גוש אדום זוהר וזועם. הם המשיכו להביט אחרי שגיורק נעלמה במורד המדרגות, עד שקול צעקותיו העמומות של רקס נעלם אל תוך הלילה.
על גג בודד נשארו ננסק וסטייסי, בקרירות של ערבי קליפורניה, והביטו אחד בשני.
"גובלינית שגולשת בין מימדים." מלמל ננסק. "מי היה מאמין."
"מתחיל לפתח תקוות?"
"אפילו את, גברת יודעת הכל, חייבת להודות שזה לא היה צפוי."
"אתה צודק." אמרה סטייסי, קולה מקבל גוון מוזר. המצלמה התמקדה על אבן החן, שהחלה לשנות את צבעה לאדום כהה יותר ויותר. אבן החן הרהרה.
"גולשת בין מימדים, מסע להצלת עולם, יצור מתכתי עצום שנמלט בכל פעם…"
היה רגע קצר של שקט, שבו רק הרוח המתחזקת נשמעה. בגדיו של ננסק התנפנפו.
"משהו כאן מוזר." הסכים ננסק.
"יש לי הרגשה נוראית," אמרה סטייסי בחומרה, "שהפכנו לסדרה בהמשכים."

– מסך שחור –

Executive Producer
Joss Whedon

"מה זאת אומרת סדרה- "
"ננסק! אתה הורס את הסיום הדרמטי!"

השאר תגובה