לחופש נולדה

ננסק נרדם על הספה זמן קצר לאחר מכן, וגמביט עוד המשיך לדבר עם סטייסי אל תוך הלילה. בסופו של דבר הוא הלך לישון, וסטייסי נשארה על השולחן ליד ננסק.
ואז רוג חזרה הביתה.
היא נכנסה בשקט בשקט, כי בשעה שכזאת בטוח שכולם כבר ישנים. בריחוף קליל היא התקדמה אל המדרגות, כשלפתע תפס משהו את תשומת ליבה: מתוך חדר האורחים נראה היה מגיע זוהר אדום קלוש.
רוג הרימה גבה ונכנסה לחדר בזהירות. היא הבחינה מיד בצורתו הבלתי מזוהה של ננסק על הספה, אבל הבינה שדבר כזה לא יכול להיות מסוכן ושההסבר יבוא בבוקר.
אבל על השולחן נחה אבן חן ענקית, זוהרת באור אדום פנימי משל עצמה. רוג התקרבה אליה בפליאה, על קצות האצבעות.
את סטייסי תמיד היה קשה להעיר. היא היתה נוחרת אילו זה היה אפשרי.
רוג הורידה את כפפותיה. היא רצתה לדעת אם האבן גם חמה בהתאם לאור שהיא פולטת, ואי אפשר להרגיש דברים עם הכפפות האלה. היא קרבה את אצבעה ונגעה בסטייסי, ואז-
ב"קבום" אדיר עפה רוג אל תוך הקיר, שוברת אותו לא מעט.
אורה של סטייסי התחזק לפתע. היא התעוררה.
ננסק קפץ במקומו בהפתעה, ומיד הבין שזה הדבר הטיפשי ביותר שאפשר לעשות בזמן סכנה. הוא קפץ בחזרה אל מקום המחבוא האוהב עליו, מאחורי הספה.
האור בחדר נדלק לפתע, ווולברין עמד בפתח בסכינים שלופים. "מה קרה?" הוא שאל בחשד.
"אין לי מושג." אמרה האבן. "אני פשוט נגעתי באבן הזאת, ואז… רגע, איפה אני לעזאזל?!"
רוג התרוממה וניערה את ראשה. "אוי, זה כאב." היא מלמלה לעצמה.
"מה הפשר של הקאבום הזה?" שאל גמביט שנכנס באותו רגע לחדר, לבוש במעט מאוד, כמו לוגאן.
"אה, סטייסי?" שאל ננסק.
"כן?" ענתה רוג, מנערת מעצמה את האבק.
"אוי לא." אמר גמביט, שהבין מיד.
"אוי לא מה?" שאלה סטייסי.
"את החלפת איתי גופים!" צעקה רוג בכעס מתוך האבן. "ב"פעם הבאה שאתם שמים כאן אבן תבונתית, תודיעו לי, בסדר?!" היא אמרה בכעס ללוגאן וגמביט.
"מצב מעניין." אמר ביסט ממאחורי גמביט. הוא צעד אל תוך החדר, לראשו מצנפת לילה שנתנתה לו הבעה טפשית במידה מבהילה. "דבר ראשון, למה שלא תכירו לי את חברינו החדשים?"
"זה איזה יצור," אמר וולברין, מצביע אל עבר ננסק, "וזאת איזו אבן תבונתית. הם ממימד אחר."
"שר, את בסדר?" שאל גמביט בדאגה, רוכן ליד האבן.
"אני ב"סדר כאן בפנים, אבל זה משונה." אמרה רוג.
"יש לי גוף." אמרה סטייסי, מביטה בעצמה בפליאה. "סוף סוף יש לי גוף.."
"למה זה קרה, ביסט?" שאל וולברין.
"אני משער שלאבן יש תכונות מיוחדות, נכון?" אמר ביסט במחשבה.
"היא מדברת." אמר וולברין.
"חוץ מזה."
"כן, יש לה." אמר ננסק, מנסה לעזור. "אה, אה, היא יכולה להאיר ודברים כאלה. היא קסומה."
"קסומה?" שאל ביסט בהרמת גבה. זה נראה מאוד מרשים עליו. חבל על המצנפת.
סטייסי התחילה להזיז איברים שונים בגופה החדש, והתפלאה מהצורה שהם נעים.
"אני מניח שיכולתה של רוג לספוג כוחות ואישיות של האנשים בהם היא נוגעת התהפכה כאן איכשהו." אמר ביסט. "יכול להיות שיש באבן איזה מנגנון הגנה קסום, שמכוון למצוא בכל מצב את ההגנה הטובה ביותר, והוא הגיב בהחלפת הגופים."
"קול!" אמרה סטייסי. "אפילו אני לא ידעתי את זה!"
"א"קיצר," אמרה רוג. "מתי אני יוצאת מכאן?"
"אני יכול להעריך שאותו משך הזמן שבו נשארים בך הכוחות שספגת." אמר ביסט.
"אבל זה יכול לקחת ימים!" אמר גמביט בכעס.
"זה יכול גם להיות קבוע." אמר ביסט. "אין דרך לדעת."
"יש!" אמרה סטייסי באושר. היא ניסתה ריחוף קצר, והתחילה לעוף מסביב לחדר.
"סטייסי, תרדי משם תיכף ומיד!" ציווה עליה ננסק. "אני "אדון האבן" שלך, זוכרת?"
"אני כבר לא אבן, נה-נה-נה-נה-נה-נה!" אמרה סטייסי בלעג והמריאה דרך התיקרה, ישירות למעלה. "ווייי!!!"
"מה נעשה?" שאל גמביט בדאגה.
"גמביט, לך להעיר את סופה." תפס וולברין פיקוד. "היא הגיעה לפני כמה שעות והלכה לישון. אנחנו נזדקק לה."
גמביט הנהן ויצא מהחדר בריצה.
"ביסט," אמר וולברין ופנה לביסט, "קח את רוג למעבדה ותנסה לברר מה אפשר לעשות."
"כמובן, לוגאן." אמר ביסט והרים את האבן בזהירות.
"אני מרגישה כל כך טיפשית." התלוננה רוג.
"ואתה," אמר וולברין ופנה לננסק. "אתה… פשוט בוא איתי."

סטייסי טסה בשמים במהירות אדירה, מרחפת בין העננים בזיג-זג. היא צעקה באושר וביצעה מספר סחרורים שלא היו מביישים דרקון רוחות סיני.
"היא טסה מהר כמונו!" צעק גמביט ביאוש. "לעולם לא נצליח לתפוס אותה! וולברין, אין דרך להגביר מהירות?"
וולברין, ליד ההגאים של הבלאק-בירד, סינן ירק משהו לכיוונו של גמביט שנשמע כמו "שתוק, אהבל. אני טס הכי מהר שאפשר!"
ננסק הביט במיכשור שמסביבו. מאחר שמיהרו להמריא, הושיב אותו גמביט באיזה מושב שהיה מלא במסכים וכפתורים. בעיקרון, ננסק היה חכם מספיק בשביל להבין שלגעת בדברים שכאלה יכול להיות מסוכן.
אבל ננסק גם היה גובלין, והדבר המאפיין גובלינים (חוץ ממוות בטרם עת) הוא השאלה הניצחית "אבל מה זה עושה?"
מחוץ למטוס ניסתה סופה ליצור, ובכן, סופה, שתגרום לסטייסי לנחות, או לפחות להאט. בינתיים, היא הצליחה להפריע רק לבלאק-בירד.
בתוך המטוס עצמו היו גמביט, וולברין וננסק, שני האקסים מלפנים והגובלין המסוקרן מאחור.
"אה, גמביט?" שאל ננסק והצביע על איזה כפתור. "מה זה עושה?"
"לא עכשיו ננסק!" קרא לעברו גמביט מבלי להביט.
"אה, אני חושב שזה חשוב." אמר הגובלין בחיוך מלא מבוכה.
"בסדר, מה זה?" נאנח גמביט ופנה אליו.
"הכפתור הזה."
"אה, זה הפעלת מערכת הנשק האוטומטית." ענה גמביט. "למה אתה שואל?"
"זה ישנה משהו אם, נגיד, לחצתי עליו?"
זוג טילים עזבו את כנפיה של הבלאק-בירד והציתו מנועים. בתוך שניות הם כבר טסו לכיוונה של סטייסי, סוגרים מרחק במהירות.
גמביט דפק את ידו על מצחו.
"אופס?" הציע ננסק.
"על מה לחצתם שם מאחורה?!" קרא וולברין לפתע כשהבחין בזוג הטילים שעומדים לסגור עניין עם סטייסי.
הטילים פגעו בול בסטייסי, עוד לפני שראתה אותם בכלל. היא צעקה בכאב והתחילה לאבד גובה (מה שנקרא, ליפול).
"שיט!" קראו וולברין וגמביט בו זמנית.
"של מי היה הרעיון ליירט את רוג?" שאל קולה של סופה ברדיו.
"אה-אה-אה…" אמר ננסק בבלבול והתחיל ללחוץ על כפתורים סביבו בטירוף. "אל תדאגו, אני אכוון את המטוס לתפוס אותה!"
גמביט ווולברין הפנו את מבטם אליו במהירות אדירה, אבל כבר היה מאוחר מדי. מטוס הסילון החל לבצע פעלולי אוויר שדרקון רוחות סיני היה רק חולם לעשות, ושלושת האומללים שבתוכו ביצעו סחרורים שהיו נראים מהצד דומים מאוד לפינבול.
סופה השקיטה את סופת הרעמים במהירות, ולאחר שהבינה שהיא ממש לא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לחבריה (ולגובלין) שבתוך המטוס, הרביצה זינוק כלפי מטה במטרה לתפוס את רוג.
אבל מסתבר שסטייסי היתה קשוחה יותר מזוג טילים עצבני. בדרכה למטה עבר משהו על פניה של סופה במהירות מסחררת כלפי מעלה, משאיר אותה מבולבלת מעט ולא בטוחה לאיפה פועל כוח המשיכה.
סטייסי, שראתה מה קרה למטוס, טסה אל הבלאק בירד המתלהבת וניסתה לתפוס אותה.
הרעיון נחמד, אבל למנועי סילון יש, בסופו של דבר, יותר כוח משיש לגופה של רוג. היא הועפה מספר עשרות מטרים אחורה, אל האוויר, צוחקת כמו מטורפת.
"גובלין אדיוט!" קרא וולברין, מנסה לאחוז נואשות בהגאים.
"אל תדאגו..!" קרא ננסק מאיפשהו ברחבי המטוס. "אני שולט במצב!"
גמביט פשוט ניסה להישאר עומד.
המטוס ביצע סיחרור כפול במקום, חצי לולאה עילית וסבסוב אחורי בצורה של מתומן, תוך כדי ירי בלתי נשלט לכל כיוון של קרני לייזר.
"אני הולך להקיא." הכריז גמביט.
ננסק קפץ בחזרה למקומו, וניסה ללחוץ על עוד כמה כפתורים. "אחד מהם יעצור את זה, אני בטוח." הוא הרגיע את האחרים.
וולברין שלף את הלהבים האהובים על כולם, חוץ מעל ננסק באותו רגע. "זוז מהקונסולה." סינן המוטציה העצבני-משהו.
ננסק לא הצליח לשרוד עד עכשיו בלי להבין רמזים.
"אה, אה, כמובן…" אמר הגובלין והועף מהכיסא. המטוס החליט ש"למעלה" כבר לא מוצא חן בעיניו, וצריך משהו אחר.
בינתיים בחוץ, סטייסי לא ויתרה עדיין. בצעקת קרב היא התנפלה על המטוס, מנסה לייצב אותו במקום. פעם נוספת היא הועפה כמו כדור ביסבול.
לסופה כבר נמאס מהכל.
"רוחות של טה-טה-טה-טה-טה…" היא התחילה, מעוצבנת מכדי שיהיה לה כוח לחרוז משהו. "יאללה בלגאן!"
סופת טורנדו זעירה נוצרה מסביב למטוס, חזקה הרבה יותר מכוחם של מנועי הסילון. המטוס יוצב בעל כורחו, מטלטל מדי פעם. סופה חייכה, מלאת גאווה.
"גראאאה!" קרא וולברין והתנפל על ננסק, סוף סוף מסוגל לעשות זאת מבלי להחליק ולבייש את עצמו.
גמביט קפץ במהירות אל המושב, והתחיל להרגיע את המטוס.
סטייסי, שלא הכירה את יכולותיה של סופה, ולא הבינה שהמטוס יוצב כבר, החליטה לנסות שוב.
"פעם שלישית גלידה!" היא קראה את קריאת הקרב האינדונזית העתיקה ויצאה בסערה על המטוס. היא טסה הישר אל תוך סופת הטורנדו ומצאה את עצמה יותר ממאה מטר משם בפחות משלוש שניות.
"תודה רבה, שרי." אמר קולו של גמביט בקשר של סופה. "הצלת את חייו של גמביט."
"אין בעיות גמביט." אמרה סופה ברוגע (אסור להרוס את המוניטין, אתם יודעים) והפסיקה את הטורנדו.
"כדאי שתיכנסי הנה," הציע גמביט. "ותעזרי לגמביט למנוע רצח."
"למה אתה מתכוון?"
גמביט הביט לכיוון וולברין שרדף אחרי ננסק הצורח באימה בכל רחבי המטוס. "אני חושב שלוגאן לא אוהב את האורח שלנו."
חצי שעה מאוחר יותר היו כולם בחזרה באחוזת אקסאוויר.
"כמעט שהרגתם את כולנו, שניכם!" גער וולברין בננסק וסטייסי, שישבו על הספה מבוישים.
"אני מצטער?" הציע ננסק.
"סליחה?" אמרה סטייסי.
"למה שלא תהיי אבן תבונתית טובה ותחזרי לגוף שלך?" הציע ביסט. "כבר הבנת עד עכשיו שגוף שכזה לא מתאים לך."
סטייסי חשבה אחרת אבל היא לא רצתה לאכזב את ביסט.
"אוף." אמרה סטייסי.
"אה, סטייס?" שאלה רוג מתוך האבן לפתע. "מה זה העיקצוץ הזה ש"ני מרגישה כאן?"
"אופס!" נזכרה סטייסי לפתע. היא תפסה את ננסק וקמה. "טיים תו גו."
נקודה קטנה התחילה לגבש לתוכה את המרחב כפי שאנחנו מכירים אותו.
"אני מבין שאתם הולכים." אמר ביסט.
"או לא את לא." אמר וולברין ושלף את הסכינים.
"לא לפני שתחזירי את הגוף, שרי." הזהיר גמביט.
"אוווף." התלוננה סטייסי. "אי אפשר רק עוד קצת?"
הנקודה הפכה לחור שהתחיל להתרחב.
"לא." אמרה סופה. "נהנית מספיק."
"טוב." אמרה סטייסי לבסוף.
היתה שתיקה קצרה בזמן שהחור הפך לפתח בין מימדי שלם.
"נו?" שאל גמביט.
"אה, אני לא יודעת איך." אמרה סטייסי במבוכה.
ננסק דפק את ידו על מצחו, בתיאום מושלם עם כל ארבעת האחרים.
"יכול להיות שהמעבר עצמו דרך הפתח יחליף ביניכם חזרה." אמר ביסט. "הקשר שביניכם יתרופף וכל אחת תמצא את עצמה בגופה המקורי."
"ואם לא, הגוף "שלי תקוע במימד אחר." הדגישה רוג את הצדדים השליליים של הרעיון.
סטייסי חשבה שזה דווקא רעיון לא רע להישאר עם הגוף הזה על בסיס קבוע.
"אוקי, למה לא." היא אמרה, ולפני שהספיק מישהו לעצור אותה, היא קפצה אל תוך החור.
"התכוונתי דווקא לזרוק לשם את האבן…" אמר ביסט.
"טוב." אמר ננסק בהחלטיות. "אני הולך להחזיר אותה. בשניה שהיא עפה החוצה בחזרה, תזרקו את האבן. בסדר?"
"איך תצליח להחזיר אותה?" שאל גמביט בפליאה.
"יש לי את הדרכים שלי." אמר ננסק בקשיחות וצעד אל תוך הפתח.
הם חיכו מספר שניות, מודאגים לראות את הפתח נסגר לאיטו.
לפתע עפה החוצה דרך השער סטייסי, הבעה מחרידה על פניה. היא הסתובבה אל החור וצעקה "זה הדבר המגעיל ביותר ששמעתי-"
ולא הספיקה יותר, כי באותו רגע זרק ביסט את האבן דרך החריץ האחרון שנשאר מהפתח, וסטייסי מצאה את עצמה בחזרה בגופה שלה. או באבנה שלה, איך שתרצו.
"-מעולם!" סיימה האבן את המשפט, מוצאת את עצמה לפתע בתוך חלל הרבה יותר מגביל, ובידו של ננסק.
"שיט." היא ניסחה את המצב.
"פעם הבאה שאת לוקחת גוף, תעשי את זה ברשות." הציע ננסק. "הרבה בלגן עשית שם. אגב, ידעת שהם לא יודעים להטיס את המטוס שלהם עצמם? פייי, מי היה מאמין.."
ננסק שם את סטייסי המבואסת בתוך כיס חגורתו כרגיל, והתחיל לצעוד בחורשה הקטנה אליה הגיעו.
"כלומר, תחשבי על זה. הם טסים בו כל הזמן, ואפילו ניווט קטן כמו זה הם לא הצלי-"

השאר תגובה