טאר וולון לא מחכה לי

כישור הזמן סובב לו, עידנים באים, עידנים חולפים, משאירים אחריהם זכרונות שהופכים לאגדה. האגדה נמוגה והופכת למיתוס, ואף המיתוס נשכח כשהעידן שהפיח בו רוח חיים חוזר שוב. באחד העידנים, שיש הקוראים לו העידן השלישי, עידן שטרם בא, עידן שכבר חלף, עלתה הרוח מהרי הערפל. הרוח לא הייתה ההתחלה. אין התחלות ואין קיצים בסיבובו של כישור הזמן. אבל זאת היתה התחלה, אחת מני רבות.
מתחת לפסגות מחופות העננים שנתנו להרים את שמם, נשבה הרוח צפונה, על פני גבעות החול שהיו פעם, קודם שבירת העולם, חופו של אוקיינוס גדול. משם פנתה הרוח לשדה חרוש, אל בין מטעי זיתים, והכתה בגובלין שפסע עם אבן חן ענקית במורד הנתיב השקוע היטב – הוא דרך השדות."ס"אמק," צעק הגובלין, "למה כל כך קר כאן?!"

טאר וולון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד

"זה נראה כמו העולם הכי משעמם שהיינו בו." אמר ננסק בעודו הולך במורד המשעול. הוא חייך בסיפוק והוסיף, "מצויין."
"אני חוששת שלא הכל הוא כמו שהוא נראה." אמרה סטייסי ממתוך מעילו הכבד של הגובלין.
"אז אל תלכי סחור סחור, גשי ישר לעניין."
"תעשה לי טובה ותלך לקבור את הראש בתוך איזה עץ, בסדר? כל מה שאני מנסה להגיד הוא שהתבנית של המציאות כאן היא מוזרה. נראה שהמציאות עצמה מונעת על ידי איזה מעיין כוח טהור, שמחולק לשני חלקים. די קל לגשת אל המעיין הזה, ולדלות ממנו כוח. אני יכולה לעשות את זה באופן חופשי, ובטח גם כמה בני אדם יוכלו. המעיין הזה מאוד אנרגטי."
"אז למה נורא קר פה!" התלונן הגובלין, ובצדק. הוא ניסה לסגור את החרכים האחרונים שנשארו במעיל הענקי, כך שכלפי חוץ הוא נראה כמו צריח קטן ונייד שמדבר עם עצמו, במרכזה של דרך מושלגת ומוכת רוחות.
"אתה בכלל רואה משהו מבעד למעיל?" שאלה סטייסי.
"לא." אמר הגובלין. "אבל עם הרוח שמשתוללת שם בחוץ, אין לי שום כוונה לפתוח אפילו סנטימטר. את חושבת שנוכל פשוט להשאר כאן עד למעבר הבא?"
"אני בספק." אמרה סטייסי בספקנות. "יש לנו עוד כמה ימים כאן. אתה עלול לגווע ברעב."
"הא," גנח ננסק, "אני זוכר תקופות ארוכות, בחדר 36 במבוך של זנדור, שהיינו מחכים שיגיע איזה הרפתקן במשך שבועות, וגנישט! גנוחט! נישט! נומפט!"
"אפילו שזה היה קשה," אמרה סטייסי בטון נוטף, "הצלחתי להבין מהמילים האחרונות שאף על פי שחיכיתם, אף אחד לא בא."
"בדיוק! ואז מה אכלנו? סמארק כמעט אכל את אותי."
"הממ. מרתק."
"ולא היית מאמינה איך בסוף ניצלנו, זה היה צירוף מקרים מדהים! זה התחיל כש…"

בינתיים, די רחוק משם, בעיירה קטנה בשם "שתי אצבעות", בתוך חדר פונדק חמים וסגור לסערה המשתוללת בחוץ, משהו קטן הבהב.
נארל סדאי, שישבה על כסאה וסרגה בנחת, הרימה את מבטה. "מה קורה עם החיפושית?" שאלה, מצביעה על סיכת החיפושית הקטנה והמהבהבת שניצבה על השולחן, ליד הנר הבוער העבה.
"זאת סיכה שהבאתי מטאר וולון." אמר קול נעים מהמיטה, עמום, מאחר שבא ממתחת לשמיכות רבות מאוד.
"בסדר גמור," אמרה נארל, "את זה אני יודעת. אבל למה זה מהבהב?"
השמיכות התרוממו באחת, כמו מפלצת לבה נוראית שמזנקת על הרפתקן חסר מזל, ומתחת להן צצה אאס סדאי קטנה אך מלאת מרץ. היא זינקה אל השולחן, מפילה בדרך שני כסאות ואחד נארל סדאי, והרימה את הסיכה בהתרגשות.
באותו רגע היא הרגישה לפתע ברגליה הקטנות והחמימות את רצפת העץ הגדולה והקרה, והגיבה באופן אינסטנקטיבי על ידי זינוק מיידי בחזרה אל חיק השמיכות.
"איאר, אני לא מבינה למה בחרת באג"ה החומה, בחיי המעיין, אני לא מבינה." מלמלה נארל מהרצפה. האאס סדאי קמה באיטיות, מרימה איתה את הכסאות. היא התעטפה בגלימותיה החומות ככל יכולתה, והתיישבה שנית על הכיסא. "עם מרץ כמו שלך יכולת כבר להמציא אג"ה חדשה, ייחודיות בעבור נערות אתלטיות."
איאר סדאי, זאת הקטנה ומלאת המרץ, התחפרה בינתיים בין השמיכות. "קר לי." היא הכריזה.
"אני שמחה." אמרה נארל. "ואולי, לאחר שתתחממי מחדש, תמצאי את הזמן לתת הסבר על מהותה של החיפושית המהבהבת?"
"מה את רוצה, אקספוזיציה?" רטנה איאר.
"כן, זה יהיה נחמד." אמרה נארל, ואני חייב להסכים איתה.
"לפי הכתבים, הסיכה הזאת משמשת כמעין מצפן המאתר ס"אנגריל." אמרה איאר. "אם באמת יש כאן בסביבה מצבור חפצים מהעידן העתיק, כמו שהאחיות במגדל חושבות, הרי שהסיכה הזאת היתה אמורה לעזור לנו למצוא אותם. היא אמורה-"
"את בטוחה שזאת סיכה?" שאלה נארל, סוטה באופן חד מהנושא. "כלומר, היא די גדולה בשביל חיפושית. היא בגודל של כף יד שלמה, ואני רוצה לראות מישהי שתלך עם עומס שכזה על הגלימה שלה."
"כן, בסדר," רטנה איאר, כועסת על ההפרעה באמצע הקטע הדרמטי, "אז זאת סיכת כובע או משהו. כמו שאמרתי, הסיכה אמורה להבהב בנוכחות חפץ עוצמתי, ואז לגרום לאאס סדאי שתאחוז בה להרגיש משיכה אל עבר המקור. והאמת, אני מתחילה להרגיש קצת-"
"אני גם לא בטוחה שהיא מהעידן הראשון." אמרה נארל סדאי בחשד. "העיצוב לא מתאים. הם לא נהגו לעשות חפצים בצורת חרקים. חיות קטנות – כן, אבל לא חרקים. אבל אני צריכה לבחון אותה יותר מקרוב. איכפת לך לתת לי את-"
"לא!" התרעמה איאר. "את לא שומעת שום דבר ממה שאמרתי?! אני מרגישה משיכה של כוח עוצמתי, משהו חדש, משהו שלא היה קיים עד לפני כמה דקות!"
"אולי זה צב?" המשיכה נארל בשלה, מתעלמת מההתפתחויות האחרונות. "גם לצב יש גב קמור, ואולי הדביקו לו בטעות כמה רגליים נוספות, ו-"
"ארר!" נהמה איאר. היא קמה מהמיטה, והרימה את גלימותיה החומות מהשידה. "ממש לא מעניין אותי, כל מה שאת אומרת." היא ציינה, מתעטפת בגלימות הארוכות. "אני יוצאת לבדוק את המקור של הכוח החדש הזה."
"אבל יש בחוץ סופת שלגים!" אמרה נארל בפליאה.
"שמעת על דבר קטן שנקרא "נסיעה"?" שאלה איאר בעוקצנות.
"אני לא חזקה מספיק בכוח האחד בשביל לפתוח שער!" אמרה נארל.
"אבל אני כן." אמרה איאר, פתחה שער, זינקה דרכו, וסגרה אותו מאחוריה.
"הרבה יותר טוב." אמרה בסיפוק, ומיד נסחפה עשרים מטרים עם הרוח.

"אתה מרגיש את זה?" שאל טאאר.
"הממררף." מלמל דסאן, בחוסר עניין בולט כל כך, עד שלא טרח אפילו להעלות את הטון בסוף הנהמה.
"אני מרגיש שינוי באוויר, כאילו התבנית הגדולה עצמה התעוותה באופן קטן וממוקד."
"אה-הא."
"זאת אותה הרגשה שהרגשתי בקרבתו של הדרקון-שנולד-מחדש." אמר טאאר, "אתה יודע, אני חושב שאני מסוגל להרגיש טא"וורן!"
"הרמממ." דסאן התהפך במיטה, וכיסה את ראשו בכרית. "לך לישון, ילד. מאוחר בלילה, וקר לי."
"אז למה שלא תאחוז בכוח האחד ותחמם אותנו?" שאל טאאר.
"כי אם יש עוד אשא"מן בסביבה מלבדינו, הם יחושו מיד כשאתחיל לתעל, ואז יבואו לכאן ויעשו משנינו קציצות." מלמל דסאן מתוך הכרית. "בעיקר ממך, צעיר. עכשיו לך לישון, אני לא מרגיש שום דבר."
"אבל אני כן!" התרעם טאאר. "אני אומר לך, יש בסביבה טא"וורן!"
"ילד, לישון." פקד דסאן.
"לא, אני הולך לברר מה זה." אמר טאאר, והתרומם. הוא יצא אל מחוץ למערה, אל הקור, ואל הרוח הסוחפת.
"חסר לך שתעשה משהו מטופש," קרא אחריו דסאן, "אם תיהרג לי על ידי איזה דוב, אני אהרוג אותך!"

בינתיים, בתוך ספק-מעילו-ספק-מבצרו של ננסק, המוגן מהרוח…
"וכך יצאנו בחיים, למרות הטאראסק." סיים ננסק את סיפורו.
"וואו." התנשמה סטייסי בהלם. "זה… איזה סיפור מדהים."
"כן, כן."
"וכל זה בשביל אוכל?"
"בהחלט."
"בחיי, אתם, הגזעים דמויי ההוביטים-" התחילה סטייסי לרטון, ונקטעה על ידי "וואהה!"
השתורר שקט קצר.
"ננסק?" שאלה סטייסי.
"סטייסי?" שאל ננסק.
"זה היית אתה?"
"מה, הצווחה הזאת? חשבתי שזאת את."
"לא. אז אם זה לא הייתי אני, וזה לא היית אתה…"
"חכי, אל תגידי לי." אמר ננסק ביובש. "זה השלב שבו דינוזאורים אוכלי אדם מתנפלים עלי מאחור, נכון?"
"אררר."
"אני צריך להוציא את הראש החוצה, להסתכל לצדדים, ולהבחין ביצור נוראי שמסתכל עלי בחזרה, הא?"
"אה, כן. לא רציתי להיות זאת שתציע את זה."
"בוודאי שלא." רטן ננסק, והתחיל לפעור איזה חור בביגוד הכבד שמעליו. "כדי שכל האשמה תיפול עלי כשנאכל על ידי הדרקון הירוק הגדול ביותר שהעולם הזה ראה – איזה קור!!"
"אתה רואה משהו?"
"קר לי!"
"אתה רואה משהו?"
ננסק הניע את ראשו סביב צירו, נותן חיקוי מצויין של מגדל שמירה אלקטרוני מ-System Shock 2.
"יש איזו ילדה שמחזיקה בעץ קרוב כאילו חייה תלויים בזה." אמר ננסק בחוסר עניין.
"מה?!"
"הגלימות שלה כמעט עפות עם הרוח, והיא צועקת לאימא, אבל חוץ מזה, שום דבר מעניין." הוסיף הגובלין, ונכנס בחזרה אל הכוך.
"ננסק, מה איתך! לך תעזור לה!" גערה בו סטייסי.
"אני מאוד מצטער," אמר ננסק, "אבל אני לא עושה דברים כאלה. אה, כן, ואני גם לא יודע איך להפסיק את הרוח."
"זה לא מסובך במיוחד," אמרה סטייסי, "תפתח אותי."
ננסק הרים גבה. עוד כוח אדיר ומיוחד שסטייסי שמרה עליו בסוד?
"סטייסי, היפתחי." הוא מלמל.
מספר רונות צבעוניות ולחצנים הופיעו על אחת מפאותיה של אבן החן.
"מצויין." אמרה סטייסי. "עכשיו תלחץ על הרונה "פייארט", תוך כדי תנועה סיבובית עם הבוהן והרמת הקמיצה."
"איזו אצבע היא הקמיצה?"
"ארר."
"סטייסי?"
"אני לא בטוחה."
"סטייסי." נאנח ננסק.
"אני רק זוכרת את ההוראות הרשמיות, וגם זה במעורפל. פעם אחרונה שעשיתי שינוי מזג אוויר היה בקרב הגדול בין הג"ינים של מישורי ה-"
"ואני בטוח שנורא נהנית." קטע אותה ננסק. "בקיצור, כרגיל, אני פשוט אנסה משהו ונראה מה קורה."
ננסק לחץ על הרונה שנראתה לו הכי דומה ל"פייארט", תוך כדי תנועה סיבובית עם הבוהן והרמת האצבע שנראתה לו הכי דומה לקמיצה.

טאאר התקדם בתוך סופת הרוחות הנוראית, מחבק את עצמו ומנסה להמנע מלקפוא. אילו רק היה יכול להרשות לעצמו לתעל את הכוח האחד ולחמם את עצמו… אבל אפילו ההבזק הקטן ביותר היה עלול למשוך תשומת לב מיותרת, והוא ודסאן הרי נרדפים על ידי שאר האשא"מן, אחרי שהם החליטו לערוק ולפעול בעצמם לפני-
למה כל כך חם פה?
רכבת מחשבות הרחמים העצמיים של טאאר נקטעה כשהבין לפתע שנכנס לאיזור קטן אבל מרוכז, שהיה חמים באופן מפתיע.
במרכז הרדיוס הקטן היה מה שנראה כגוש פרוות שהתחיל לפרק את עצמו, בתהליך מתגלה יצור ירוק, קטן אבל מרוכז, שהתלונן.
מצידו השני של הרדיוס היתה אאס סדאי קטנה אבל מרוכזת, שהביטה סביבה בפליאה.
לאן, לעזאזל, הוא הגיע, והאם יהיה איכפת להם אם הוא יסתובב ללכת?

"הצלתי אותך!" קרא ננסק, בועט הצידה את פיסת הצמר האחרונה, נשאר רק בסרבלו וכובע המצחייה הכחולים הקלאסיים, שנשארו איתו (במצבים שונים של לכלוך) עוד מאז קומפלקס אלפא.
הילדה הביטה בו, מבועתת למדי.
"אין לכם גובלינים כאן, הא?" פירש ננסק את מבטה במהירות.
"ידיד אופל!" קראה הילדה, ושלחה את זרועותיה קדימה. משהו היכה מסביב לננסק, ומשהו דומה חסם אותו. הוא לא ראה כלום, אבל הרגיש את האנרגיות הרוחשות באוויר.
"הא, ניסיון עלוב." מלמלה סטייסי.
הילדה הביטה בידיה בעיניים פעורות. "א.. אני לא מבינה… למה זה לא עובד?"
"עובד, עובד." צעקה סטייסי לעברה, "אלא שאני טובה ממך פי, בערך, אלף, אולי?!"
הילדה הביטה בננסק וסטייסי בבעתה מחודשת.
"תורי לנסות!" צעק קול חדש, מהצד השני. שלושתם פנו להביט בו, מופתעים, ובדיוק זכו לראות בחור צעיר ששלח לכיוונו של ננסק גל אנרגיה רוחשת.
"הא," אמר ננסק בבטחון. "סטייסי תעצור את- אאוווף!"
הגובלין הוטח באוויר מעוצמת המכה, והועף מספר מטרים אחורה, אל תוך שדה החסה, וכמעט אל מחוץ למעגל החום המקומי ואל תוך סופת השלגים שהחלה להבנות שם.
"אוקי, אוקי," קראה סטייסי, שהועפה מידיו של ננסק ונשארה במרכז ערימת המעיל. "קלטתי מה עשית, עכשיו אני מוכנה! יאללה! בוא אם אתה גבר! יאללה, נסה אותי! בוא אם אתה גבר!!"
טאאר ואיאר התקרבו באיטיות, שולחים מבטים בהולים אחד לשני ואל עבר האבן, לא בטוחים מי מהשניים מסוכן יותר.
"אאס סדאי." קד טאאר באיטיות, לא מוריד ממנה את עיניו.
"אתה… אשא"מן?" שאלה איאר בחשד.
"הייתי." אמר טאאר.
"מי בא מולי?!" צעקה סטייסי.
שני האוחזים בכוח הורידו את מבטם אל הערימה, ואל אבן החן הגדולה והצעקנית.
איאר הוציאה באיטיות מבין גלימותיה את החיפושית הגדולה, שממש ניסתה להינתק מידה ולעוף אל האבן.
טאאר מצמץ, מעורפל מחמת העוצמה שחש בראשו.
"המקור עוצמתי משחשבתי." אמר טאאר, אוחז בראשו הכואב.
"זה בהחלט משהו רציני." אמרה איאר, בוחנת את החיפושית המהבהבת בעיון.
"אני משהו רציני, ועוד איך!" זעמה סטייסי. "חכו ואני אראה לכם משהו רציני! איפה הגובלין שלי? לאן הוא הלך?!"
טאאר ואיאר הפנו את מבטם כאיש אחד אל עבר ערימת האיברים הירוקה שנאנחה בכאב, מספר מטרים משם.
"הדבר הזה הוא "גובלין"?" שאל טאאר.
"חסר לו אם לא!" צעקה סטייסי. "אם יסתבר שהוא משקר לי כל החודשים האלה והוא בכלל איזה היואן-טי, הוא עוד יגלה עם מי יש לו עסק! לא כדאי להרגיז את סטייסי!"
"מה את, בעצם?" שאלה איאר.
סטייסי נרגעה מיד. עמדה מולה הזדמנות פז להשוויץ, ועוד בפני זוג שנראה שיכול היה להעריך זאת.
"אני עתק בן 32,000 שנה." היא אמרה בגאווה. "נוצרתי מחומר היסוד הכאוטי של מישור שעוד לא נברא, בתחילת הזמן, מעבר למימדים הריקים, על ידי היצורים שבאו לפני האלים, בתהליך-"
"חשבתי שאת ס"אנגריל." אמרה איאר באכזבה.
"חשבתי שאת ט"אוורן." אמר טאאר באכזבה.
"אני לא בדיוק כשלון, אתם יודעים." רטנה סטייסי. "אני עדיין חזקה יותר מכל מה שיש לכם כאן."
איאר הרימה גבה. "יותר מ-"
"הפסלים הגדולים האלה? פפפשש, בטח."
"איכפת לכם לעזוב את האבן שלי?" אמר ננסק בעצבנות, מופיע לפתע בין שני הצעירים, שנרתעו לאחור ממש כאילו הופיע ביניהם גובלין עצבני.
"אה!" צעק טאאר, אוחז בראשו הכואב. "גם אתה ט"אוורן?!"
"אימא שלך ט"אוורן," איים ננסק, "תזהר למי אתה קורא בשמות!"
קולו של טארר התמסמס לכדי גועל. "מה אתה בכלל?…"
"אוהב אותך גם." אמר ננסק, והרים את סטייסי. "אני גובלין, קוראים לי ננסק, ואנחנו נפוצים יותר ממך במקום ממנו אני בא."
"אני משוכנע שבכל מקרה אין הרבה ממני במקום ממנו אתה בא."
"אז… אנחנו נפוצים מאוד, בכל מקרה. בואי סטייסי, הולכים."
"אתם לא הולכים לשום מקום!" פקדה איאר בקול סמכותי, והצליחה להראות מרשימה ומאיימת למרות גודלה הקטן משהו.
"מי היא את שתתני להם פקודות!" נבח עליה טאאר, ואחז בכוח.
"אני היא אאס סדאי, בתה של טאר וולון, נציגת כס האמרילין!" קראה איאר בזעם, ואחזה גם היא בכוח. אומנם אף אחד מהם לא יכול היה להרגיש את האנרגיה שרחשה בשני, אבל סטייסי יכלה ועוד איך.
"כולם להרגע לפני אני מתרגזת." הזהירה האבן את שני הצדדים.
"כל אחד לקחת שלושה צעדים אחורה!" פקד ננסק, דוחף את האשאמן בברכיו. הוא סובב את ראשו ופנה גם אל איאר. "ילדונת, אחורה."
"אני לא "ילדונת", אני אאס סדאי, ומגיע לי הכבוד הראוי!" הכריזה איאר בזעם.
ננסק לא התרשם. "אני לא מתרשם." הכריז. "את והכוח האחד שלך לא יכולים לעשות לי כלום כל עוד סטייסי אצלי ביד."
"עליכם לבוא איתי." אמר טאאר, פונה אל הגובלין. "לא רחוק מכאן שוהה חבר טוב וותיק שלי, מבין גדול בכוח."
"מה, יודה?" התפלאה סטייסי. "הוא כאן?"
"אההה…" מצמץ טאאר.
"לא!" צווחה איאר. "אתם צריכים לבוא איתי! אני אציג את אבן החן לכס האמרלין, שתחליט מה לעשות איתה!"
"הם יבואו איתי!" נבח עליה טאאר.
"לא, איתי!"
טאאר ואיאר שלחו מבטים רושפים אחד אל השני, שיניהם חשוקות.
"למרות שאני מת על האווירה, נראה לי שכדאי לפרק את ההתקהלות כאן." רטן ננסק. "סטייסי, עם מי הולכים?"
"עם הגבר." אמרה סטייסי. "הוא נראה מעט יותר יציב… אם אתה מבין למה אני מתכוונת."
"ככה חשבתי גם אני." הנהן ננסק, שולח מבט מוטרד אל עבר איאר הרותחת מזעם.
"לא!" ציוותה איאר, בקולה הסמכותי ביותר.
האחרים הביטו בה לרגע. מסביב למעגל החום בו עמדו, הפכה הסערה לסופת שלגים של ממש.
"דווקא כן." מלמל ננסק, בקולו המשועמם משהו.
"גראאאא!" צווחה אייר, וזינקה על טאאר. האשאמן הניף את ידו והדף בקלות את ראשה של האאס סדאי הנמוכה. היא ניסתה להכות בו, תוך כדי צווחות, צעקות, וקללות מגוונות, אך ידיה הקטנות כלל לא הגיעו אליו. הדבר נמשך כדקה, עד שאיאר התעייפה וצנחה אל תוך השלג, מתיישבת בעייפות.
ננסק בהה בה בתדהמה. "מאוד נמרצת, יחסית לגודל, הא?"
"משהו." שרקה סטייסי בהערכה.
"קטנה… אבל…" התנשמה איאר, "מרוכזת…"
"נתחיל לנוע?" שאל טאאר, מתעלם ממנה בהפגנתיות ופונה אל הגובלין.
ננסק הנהן. "בואי סטייסי, הולכים."
"ביי ילדה!" נפנפה סטייסי לשלום, על ידי קפיצות נמרצות בכפתו של ננסק.
"רגע!" ייללה איאר.
הקבוצה פנתה אליה כאיש אחד.
"בשם המעיין, אישה!" קרא טאאר. "את אף פעם לא מוותרת?"
"רק דבר אחרון," התחננה איאר, נעמדת באיטיות על רגליה, "באמת, דבר אחרון ודי: תן לי לנסות להשתמש באבן שלך בתור ס"אנגריל, בכל זאת?"
"אבל אני לא הדבר הזה." אמרה סטייסי.
"אבל, אבל, אף פעם לא יצא לי לנסות, ותמיד רציתי…" מלמלה איאר, מרכינה את ראשה בביישנות.
"שאני אבין." אמר טאאר. "את רוצה להשתמש בס"אנגריל… כי את מוצאת את הרעיון מלהיב?"
איאר הנהנה.
"את בטוחה שאת מהאג"ה החומה?" שאל טאאר בחשדנות. "ולא איזו אדומה במסווה?"
"תזהר, אני יכולה לסרס אותך ככה!" אמרה איאר, נוקשת באצבעותיה. טאאר נרתע לאחור מיד.
"אני אולי קטנה, אבל חכמה." אמרה איאר. "ומרוכזת. קומפקטית! זהו זה. קומפקטית."
"ננסק? התנגדות?" שאלה סטייסי.
"לא." הגיב הגובלין ופנה לאיאר. "בהצלחה, בחורה-"
"אאס סדאי!"
"-למרות שלא נראה לי שזה יעבוד." אמר ננסק, ומסר לה את אבן החן.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלה סטייסי בחשש. "יש לי פחד מפני ביצוע בפני קהל."
"ארר, הנוהל הוא שהחפץ עצמו הוא… את יודעת… חפץ." אמרה איאר. "לא מדבר, לא זז, לא מפריע."
"אה, אני טובה בזה." אמרה סטייסי, מרוצה.
"כן, בסדר." מלמל ננסק לתוך דש חולצתו.
"ננסק…" גערה סטייסי, ופנתה אל איאר. "אז אם רק תוכלי להסביר לי מה הרעיון, כי אני עוד לא מכירה את אופן הקסם שלכם. כזאת אני, פתוחה לרעיונות חדשים."
"זאת הפעם הראשונה…" מלמל ננסק אל תוך אגרופו.
"ננסק!" גערה סטייסי בשנית.
"הביצוע עצמו די פשוט." אמרה איאר. "למעשה, כל שאני צריכה הוא לפתוח את עצמי, ואותך, אל המעיין האמיתי, ולשאוב ממנו כוח. בשלב הבא עלי לטוות את הזרמים באופן ייחודי, שיביא לתוצאה הרצויה."
"מזרימה אנרגיה דרכי?" שאלה סטייסי בחשש פתאומי. "אהה-"
"אני שם עליך עין, אאס סדאי." הזהיר טאאר. "אל תנסי שום דבר שירגיז אותי."
"ממש מפחדת." לעגה איאר, ופתחה את עצמה בפני המעיין האמיתי.
"אהה, בקשר לפרץ האנרגיה הזה," התחילה סטייסי שוב.
"סדאי, כדאי שתתחילי לשנות את הגישה!" איים טאאר בקול זועם.
"מדבר בשמו של הסאידין המזוהם," נפנפה איאר את ידה בביטול, "לך תשתגע עם כל החברים שלך, הא?"
"את מבינה, אני כרגע עסוקה בלאגור אנרגיה לקראת משימה מאוד מסויימת," אמרה סטייסי, "זה משהו שאני מתחילה כל פעם שאנחנו נוחתים בעולם, ואני לא חושבת שפרץ של-"
"סטייסי, סלחי לי," אמרה איאר, "אבל אני באמצע משהו."
"זאת בדיוק הנקודה," אמרה האבן, "גם אני."
"התחרטתי!" צעק טאאר. "תחזירי לי את האבן!"
"לעולם לא!" צעקה איאר, ותיעלה דרך סטייסי.
העולם התפוצץ.
אילו היה ננסק מספיק, לפני שהתפוגג, הוא היה בוודאי נאנח.

One comment on “טאר וולון לא מחכה לי
  1. zipdrive הגיב:

    וואו, זה מזכיר לי דברים מסדרת הספרים הזאת שלא נגעתי בה איזה עשור.

השאר תגובה